ב־15 באוגוסט 2021 השלים ארגון הטליבאן את השתלטותו על אפגניסטן. חזרתו המטאורית של הארגון לשליטה מלאה במדינה הביאה לפינוי בהול של הנציגויות הזרות ולבריחה חפוזה של הנשיא אשרף גאני מהמדינה וכן של ראשי הצבא והצמרת השלטונית. תמונות המסוקים של חיל הנחתים האמריקאי המפנים את צוות השגרירות בקאבול הבירה הזכירו לרבים את תמונות הפינוי של השגרירות האמריקאית בסייגון בשנת 1975 ואת המשבר עם בני הערובה האמריקאים בטהראן בשנת 1979 לאחר המהפכה של חומייני. אולם למרות הדמיון היחסי בתמונות, נראה שחזרתו של הטליבאן לשלטון שונה הפעם באופן מהותי ממה שהתרחש בסבב הראשון של שלטון הארגון (2001-1996). הפעם היה זה חיבור של אינטרסים פנים־אפגאניים עם אלה של המעצמות הגדולות, שהכשירו ואפשרו את שיבת הטליבאן לשלטון.
בפברואר 2020, בהנהגתו של הנשיא טראמפ, חתמה ארצות הברית הסכם עם ארגון הטליבאן. במסגרת ההסכם התחייבה ארצות הברית להוציא את כוחותיה מהמדינה, ובתמורה הבטיח הארגון לא לפעול נגד ארצות הברית משטחה של אפגניסטן. מעניין לציין שבהסכם מוגדר הארגון כ"האמירות האסלאמית של אפגניסטן, המכונה טליבאן ואינה מוכרת כמדינה על ידי ארצות הברית". בכך למעשה ניתנה לגיטימציה אמריקאית לישות פוליטית מתחרה לשלטונות. מאז החתימה הקפיד הארגון לא לפגוע במטרות אמריקאיות גם כאשר המשיך להילחם בממשל המרכזי ובצבא האפגאני, שהוקמו בחסות ובמימון אמריקאי. החתימה על ההסכם אפשרה לארצות הברית לסיים את נוכחותה הצבאית במדינה מבלי לצאת ממנה באופן חד־צדדי (הסכם מקביל ונפרד נחתם גם עם הממשלה הנבחרת). מצד הטליבאן הציג ההסכם את הארגון כגורם המרכזי שאחראי לנסיגת ארצות הברית, ובכך קנה לעצמו תומכים מבית ומחוץ.
אולם הסיפור האמריקאי, על כל חשיבותו, משני לתהליכים המורכבים שהתחוללו בשנים האחרונות בין שכנותיה החזקות של אפגניסטן, ובראשן רוסיה, סין ואיראן, לבין הטליבאן.
לפדרציה הרוסית יש היסטוריה ארוכה וכאובה של מעורבות צבאית באפגניסטן; יש אף שיטענו שהמפלה הצבאית שלה מול המוג'אהדין (שקיבלו מימון ונשק מארצות הברית) ונסיגתה מאפגניסטן ב־1989 היו בין הגורמים להתפרקות ברית המועצות. תפיסת השלטון על ידי הטליבאן ב־1996 יצרה בהלה ברפובליקות המוסלמיות של ברית המועצות, שהתפרקה שנים ספורות קודם לכן, והביאה לתגבור הכוחות הרוסיים שהוצבו לאורך גבולה של אפגניסטן עם טג'יקיסטן. הפלישה האמריקאית לאפגניסטן והמפלה של טליבאן בשנת 2001 הביאו לאנחת רווחה מסוימת ברוסיה, אולם עם התגברות המתח בין ממשל פוטין לבין ארצות הברית החלה רוסיה להתקרב לטליבאן ב־2007, ולטענת ארצות הברית (שהוכחשה על ידי רוסיה) אף חתמה על עסקאות נשק עם הטליבאן. לצד זאת פעלה רוסיה נחרצות להוצאת הבסיסים הלוגיסטיים של הצבא האמריקאי שהוקמו באוזבקיסטן ובקירגיזסטן, וב־2015 סגרה את המעבר הלוגיסטי של כוחות נאטו דרכה.
מבחינת רוסיה, אם כן, יציאתו של הצבא האמריקאי מאפגניסטן היא סיומו של תהליך ארוך שהחל, בדחיפתה, לפני יותר מעשור. לאחר השתלטות הטליבאן על המחוזות הצפוניים של אפגניסטן ועל מעברי הגבול לטג'יקיסטן ולאוזבקיסטן בתחילת החודש הצהיר שר ההגנה הרוסי סרגי שויגו כי על פי ההסכם בין רוסיה לטליבאן הארגון מחויב שלא לפעול נגד שכנותיה של אפגניסטן. במילים אחרות, חזרתו של הטליבאן לשלטון והקמתה מחדש של אמירות אסלאמית על גבולן של רפובליקות מרכז אסיה מחזקת את הצורך של האחרונות בסיוע פוליטי וצבאי מצד רוסיה, שחזרה להיות המעצמה היחידה בעלת נוכחות באזור ונהנית מקשרים משמעותיים עם כל הצדדים.
סין, המעצמה השכנה לאפגניסטן ושחקנית חזקה בכלכלה האפגאנית, הביעה תחילה דאגה מחוסר היציבות הצפוי באפגניסטן. סין, שבמשך שנים רבות ניהלה מאבק עיקש נגד קיצונים מוסלמים אויגורים בשטחה, ובעבר האשימה את אפגניסטן באירוח של קיני טרור בשטחה, קיבלה לאחרונה ביטחונות מן הטליבאן שהארגון לא יאפשר לארגונים המתנגדים לסין לפעול משטח המדינה, ואף יילחם לצד סין ב"תנועה האסלאמית של מזרח טורקיסטן", שהוכרה על ידי טליבאן כארגון טרור תוך האשמת ארצות הברית בטיפוחו. בתמורה הודיעה סין על נכונותה לשקול הכרה בטליבאן כריבון באפגניסטן במקרה שיתפוס את השלטון בקאבול. כתוצאה מההבנות הללו, צוותי השגרירות של סין ושל רוסיה לא פונו מקאבול והטליבאן הודיע שהוא ערב לביטחונם.
בשנת 1998, בגלגול הקודם של שלטון טליבאן באפגניסטן, כמעט פלשה איראן לאפגניסטן לאחר שהטליבאן פגעו במיעוטים השיעים ואף הרגו כמה דיפלומטים איראניים. השנה אירחה איראן שיחות פיוס בין טליבאן לבין ממשלת אפגניסטן, ובמהלכן שיבחה את הארגון על הצלחתו לגרש את הכוחות הזרים מאפגניסטן. עצם הגעתה של משלחת הטליבאן לטהראן מעיד על שינוי מקביל מצד הארגון ביחסו לאיראן.
ניתוח התנהלותו של הטליבאן בזירה הבין־לאומית בסבב הנוכחי החל בחתימת ההסכם עם ארצות הברית, דרך ההבנות עם רוסיה ועם סין, וכלה בערוצי ההידברות עם המשטר באיראן, מעיד על ההבשלה הפוליטית של הארגון ועל ההבנה בקרב מנהיגיו כי לא יוכלו עוד לסמוך על תמיכתה של פקיסטן לבדה. כוחות הארגון פעלו אומנם בתקיפות ובמהירות לכיבוש שטחים ואתרים אסטרטגיים מידי הממשל המרכזי, אולם היו ברשותם מספיק ערבויות בין־לאומיות לשרידותם טרם ההשתלטות על הבירה קאבול. במילים אחרות, הטליבאן נותר ארגון המייצג פלג אסלאמי מיליטנטי ואלים, אולם האגף הפוליטי שלו מפגין תחכום הולך וגובר במדיניות בין־לאומית ובפוליטיקה המקומית, מה שמסביר את השתלטותם על מחוזות רבים במדינה כמעט ללא התנגדות.
חוסר היציבות הכלכלית והחברתית באפגניסטן הוא האתגר המרכזי שעומד בפני הטליבאן לעת עתה, והוא משפיע ישירות על הרפובליקות השכנות במרכז אסיה. בשנים האחרונות מנסה אוזבקיסטן בהנהגתו של נשיאה החדש שווקאט מירזיוייב, לקיים שיתופי פעולה כלכליים עם שכנתה אפגניסטן. בסוף חודש יולי התקיים בטשקנט, בירת אוזבקיסטן, כנס בנושא פיתוח כלכלי עתידי בתחומי הסחר והתקשורת בין דרום למרכז אסיה. במהלך הכנס, שהשתתפו בו הנשיאים של כל מדינות האזור (בהם נשיא אפגניסטן המודח אשרף גאני, שנראה שהיה זה הכנס הבין־לאומי האחרון שבו השתתף), הוצגו פרויקטים כלכליים רבים שנועדו לפתח את כלכלות האזור; לאפגניסטן, כמדינה מקשרת מרכזית, נועד תפקיד חשוב בפיתוח האזור.
עתידם של המיזמים השאפתניים הללו תחת שלטון הטליבאן מעורפל, ותנאי השליטה במדינה קשים: ביזור גיאוגרפי ואתני, מיליציות חמושות לרוב וארגוני פשיעה וסחר בסמים. עם זאת, אין ספק שלארגון יש אינטרס לשקם את המדינה, לחזק את כלכלתה ולהחזיר את הפליטים לבתיהם. מערכת הבריתות האזוריות וההסכמים שכבר קשרו מנהיגי הטליבאן לפני שתפסו את השלטון, עשויה לסייע להם במשימה כבדה זו. תדמיתם מהעבר כארגון טרור רצחני צפויה לעבור מתיחת פנים, אך מידת רצונם בשינויים מהותיים, הצלחתם בכך ושליטתם על פלגים סוררים – כל אלה הם בבחינת נעלם.
