ב־30 בינואר 1968, בעיצומה של מלחמת ויאטנם, פתחו אנשי מחתרת הווייטקונג וכוחות צבא הצפון במתקפת פתע על ערים ועל בסיסי צבא מרכזיים בדרום. כישלונם הצבאי היה מוחץ; האמריקנים הנחילו לתוקפים אבדות כבדות מאוד. אבל "מתקפת הטט" הייתה עוד הוכחה לכך שלא ניתן להביא את צפון ויאטנם לידי שבירה מנטלית במלחמה שנתפסה על ידם כמאבק עצמאות לאומי המצדיק כל קורבן.
במשך שנים היו בכירי הממשל האמריקאי כבולים לקונספציית "תיאוריית הדומינו" שלפיה נפילת ויאטנם תביא לשליטה קומוניסטית בדרום מזרח אסיה. אך בסוף שנות השישים חלק גדול מהציבור האמריקאי כבר מאס באיוולת. בחשאי החלו גם בכירים בממשל להודות בחוסר התוחלת האבסורדי במערכה שבה המדד להצלחה היה מניין הרוגי האויב. "תיסוג ותגיד שניצחת", המליץ קיסינג'ר לנשיא ניקסון, שמצא את העיתוי הנכון לכך רק בתחילת 1973. שנתיים לאחר מכן הושלמה השתלטות הצפון על סייגון.
לקחי הכישלון האמריקאי לא נלמדו; בסוף 1979 פלשו הסובייטים לאפגניסטן, נכתשו שם במשך כעשור, וייסדו משטר בובות קומוניסטי, שקרס עם נסיגתם. ב־1982 יזמה ישראל את מלחמת לבנון הראשונה כשהיא שבויה בקונספציה משלה וללא תוכנית יציאה: צה"ל הגיע לביירות, נלכד בסבך האלימות הבין־עדתית, ונותר מחופר במדמנה הלבנונית עוד 18 שנה. גם הוא הקים צבא של מקומיים – צד"ל, שננטש וקרס כמו בוויאטנם ובאפגניסטן. האמריקנים עצמם לא למדו לקח ושיחזרו את טעותם האסטרטגית במלחמות ללא מוצא שיזמו באפגניסטן (2001) ובעיראק (2003).
שלושת הצבאות – האמריקאי, הסובייטי והישראלי – נהנו לכאורה מעליונות מכרעת. בפועל הם התמודדו מול יריב מקומי נחוש שפיתח יכולות טרור והתשה ושנשען על התגייסות עממית ועל מוכנות להקרבה. ככל שהצבא המנצח לכאורה שקע יותר בבוץ, כך גדלה ההשקעה האדירה בציוד ובכוח אדם. את אלו ליוו טעויות הערכה קריטיות, אשליות פוליטיות והישענות חסרת תוחלת על בני חסות מקומיים. התהליך הכואב לקראת סיום המעורבות היה דומה: אבדות, שחיקה, התנגדות ציבורית מבית, הפנמת ההנהגה ואז התקפלות והשתלטות מהירה של היריב המקומי – עם או בלי הסכם.
אם יש באזורינו לקחים מעודדים כלשהם; הם נוגעים להתפכחות מסוימת של העשור האחרון: ההנהגה הישראלית חוששת מכיבוש עזה, מניצחון צבאי מהיר, שיהפוך למלכודת דמים ללא תוכנית יציאה. לא מדובר רק בספקות לגבי יכולת התמרון של צה"ל, אלא בהעדר יכולת להבטיח פתרון ארוך טווח
מרבית הציבור בארץ לא התעניין בלקחי ההסתבכויות הללו. עיקר העניין – וההזדהות – היו עם גורלם המר של בני החסות האמריקאים. הסיבה ברורה: מבעד למעטפת התדמית של מעצמת הביטחון וההיי טק הישראלית, ממשיכה לבעבע כאן אימת חורבן וגירוש בלוויית תלות באימפריה האמריקאית הנחלשת. הנרטיב הישראלי מוזן מזיכרון השואה, וזה בזמנו מתודלק גם מתמונות הסיום של המחזה האפגאני והווייטנאמי: ההמונים המתחננים, הנמחצים אל הגדרות של שדה התעופה בקאבול או של השגרירות האמריקאית בסייגון, המטוסים והמסוקים הממריאים עמוסים בקבוצות אחרונות של בני־המזל. "שהאחרון יכבה את האור", אמרו אצלנו פעם ציניקנים, הבודקים מדי פעם – רק ליתר ביטחון כמובן – זכאות לדרכון זר. "ישראל תדע להגן על עצמה בכוחותיה", נשבעים מנהיגיה, ומבקשים מהאמריקאים לשגר רכבת אווירית מייד עם פתיחתה של עוד מלחמה.
לכך נוסף הדיון העקר בסוגיות המתעתעות והמוכרות: "ההכרעה", "ההרתעה" ותדמית ה"ניצחון". נדמה שהדרישה הציבורית היא למענה מיידי עליהן, אף שהמענה אפשרי רק ממרחק של זמן רב. כך, השתלטות הצפון על סייגון באפריל 1975 נתפסה בזמנו כמכה קשה למדיניות האמריקאית, אך בדיעבד הביאה ליציבות. מלחמת לבנון השנייה הצטיירה אומנם בזמנו ככישלון טראומטי, אך ההרתעה ההדדית שיצרה מאפשרת עד היום שקט יחסי בגבול הצפוני.
המערכות בוויאטנם, אפגניסטן, לבנון ועיראק היו "מלחמות ברירה" מובהקות. לפיכך הצדקתן הפומבית כלפי פנים נתקלה בקשיים רבים. אין פלא אפוא שנלווה להן לעיתים קרובות שובל סירחון עז של הסתרה ושל כחש: הממשל האמריקאי מנע פרסום הערכות שלפיהן מלחמת ויאטנם היא חסרת תכלית, ושהחיילים בה נהרגים לשווא. צה"ל פלש ללבנון לכאורה לצורך "מבצע שלום הגליל", אך למעשה למלחמת שולל שנועדה לקדם תוכנית חשאית לעיצוב המשטר במדינת אויב. רק לחץ ציבורי, כולל פעילותה של תנועת "ארבע אימהות", קידמו את ההחלטה לסגת מדרום לבנון. ממשל בוש פתח במלחמת עיראק השנייה על סמך מידע שקרי ומגמתי שלפיו סדאם חוסיין מסתיר נשק להשמדה המונית. משבר האמון הציבורי בהנהגות הפוליטיות לא לגמרי שוקם. הספק באשר למניעים הנסתרים לכאורה של מהלכים צבאיים ממשיך לחלחל.
אם יש באזורינו לקחים מעודדים כלשהם; הם נוגעים להתפכחות מסוימת של העשור האחרון: ההנהגה הישראלית חוששת מכיבוש עזה, מניצחון צבאי מהיר, שיהפוך למלכודת דמים ללא תוכנית יציאה. לא מדובר רק בספקות לגבי יכולת התמרון של צה"ל, אלא בהעדר יכולת להבטיח פתרון ארוך טווח. נדמה שלמרות קריאות פופוליסטיות אחדות לכיבושה מחדש של הרצועה, יש כיום קונצנזוס באשר לחוסר התכלית ולפוטנציאל ההסתבכות של מהלך כזה. נוסף על אלו, נראה גם שמניעת מהלכים גורליים מסוג זה תלויה בערנות ובפעולה אזרחית נחושה; הביקורת הציבורית על החלטותיה הגורליות של ההנהגה עשויה בהחלט להביא לשקיפות ולתרום לריסון, ולעיתים גם לשינוי קיבעונות אסטרטגיים.
רונן דנגור הוא לשעבר סגן ראש אגף מחקר במשרד ראש הממשלה, וכיום יועץ ומרצה עצמאי.
