במהלך חודש מאי 2021, שהיה רצוף אירועים קשים עבור פלסטינים ועבור יהודים במדינת ישראל וכן עבור פלסטינים ברצועת עזה ובגדה המערבית, בלט אירוע חריג בקנה מידה היסטורי: במקביל לשביתה הכללית שהוכרזה על ידי ועדת המעקב העליונה לאות מחאה על המלחמה ועל המתקפה על הציבור הערבי, ולאות הזדהות עם מסגד אל־אקצא ועם שיח' ג'ראח, הכריזה יושבת ראש ועד עובדי חברת סלקום מיה יניב על שביתה בת שעה אחת. מטרת השביתה בסלקום לא הייתה להביע הזדהות עם אל־אקצא, אלא "לעמוד ביחד כולנו – בעד דו-קיום, אחווה ואהבת חינם." למרות זאת, אין זה עניין של מה בכך – זו הפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל, וכנראה גם של התנועה הציונית, שבה יושבת ראש יהודייה של ועד עובדים המייצג עובדים יהודים ברובם, מכריזה על שביתה אוהדת במהלך שביתה כללית של פלסטינים.
הביקורות מימין מיהרו להגיע. הגדיל לעשות חבר מועצת עיריית ירושלים אלעד מלכא, שבטור שנכתב בתגובה לסרטון שפורסם מטעם יו"ר ההסתדרות ארנון בר־דוד, הקורא למאבק בקיצונים משני הצדדים, טען שההסתדרות מקדמת "אג'נדה אנטי־ישראלית מובהקת", הנשענת על "תפיסה מעמדית הנמצאת בדי.אנ.איי של ההסתדרות". זוהי עמדה מעניינת, במיוחד לאור זאת שבכל הקשור ליחסה של ההסתדרות למיעוט הלאומי הערבי-פלסטיני בישראל, ההסתדרות נתונה לביקורת משמאל כארגון המשרת את האינטרסים של הממסד הציוני ושל הרוב היהודי. אז האם ההסתדרות היא ארגון מרקסיסטי אנטי־לאומי או ארגון גזעני שמרני? במקרה זה התשובה היא ג – אף תשובה איננה נכונה. שתי העמדות מבטאות תפיסות מהותניות של ההסתדרות שעל פיהן לארגון יש דנ"א המכתיב את קבלת ההחלטות בו לאורך מאה שנות קיומו. בפועל מערכת היחסים של ההסתדרות עם ערבים-פלסטינים בישראל היא מורכבת הרבה יותר, וכדי להבין אותה ואת הפוטנציאל הגלום בה, יש להחליף את התפיסות המהותניות בניתוח מעמיק, ולהעניק לה תשומת לב מחקרית משמעותית יותר מזו שהוענקה לה עד כה.
שאלת יחסם של ארגוני עובדים לקבוצות מיעוט מעסיקה רבות את המחקר הקיים בתחומים שונים. טענה אחת היא שאיגודים נוטים לייצג פלח מתוך מעמד העובדים – בדרך כלל גברים בטווח הגילים 65-35 החברים בקבוצת הרוב האתנית או הדתית והעובדים במקום עבודה קבוע לאורך זמן תחת שיטת העסקה מסודרת (יחסי עובד-מעביד מסורתיים). בהתאם לזאת איגודים נוטים לייצג פחות עובדים ועובדות מקבוצות חברתיות אחרות – נשים, מהגרים, מיעוטים אתניים, עובדים המועסקים בדפוסי העסקה לא־טיפוסיים (עובדי קבלן או חברות כוח אדם), עובדים בעלי מוגבלויות, ילדים-עובדים וכו'. לצד טענה זו, הגישה הרווחת כיום במחקר גורסת כי איגודי עובדים נוטים לצמצם פערים חברתיים-כלכליים ולשמש פלטפורמה להשמעת "קול" של עובדים, הן על ידי העלאת דרישות של עובדים על סדר היום הציבורי והן על ידי עידוד מעורבות דמוקרטית של עובדים. לאור הבחנות אלה נשאלת השאלה האם בהסתדרות יש משום, או שייתכן שיהיה בה משום, פלטפורמה להשמעת קולות של הציבור הערבי-פלסטיני? והאם ערבים-פלסטינים בישראל מעוניינים בכך?
על פי רוב, פלסטינים אזרחי ישראל הביעו לאורך השנים רצון להשתלב בהסתדרות. עד שנות התשעים רצון זה נבע בעיקר מהמשאבים הרבים שבהם החזיקה ההסתדרות ומהשירותים החברתיים שהיא הציעה, כמו חברות בקופת חולים כללית. לדוגמה, בסקר רחב שנערך בשנת 1969 בקרב האוכלוסייה הערבית בישראל, הביעו מרבית הנשאלים יחס חיובי להסתדרות ולנוכחות שלה ביישוב. עמדות אלה אינן רק נחלת העבר. בסקר שנערך על ידי המכון הישראלי לדמוקרטיה בשנת 2008, הביעו נסקרים ערבים אמון נמוך יותר מאשר מקביליהם היהודים בממשלה, בכנסת, במפלגות ובמועצות המקומיות. אולם בהסתדרות המצב היה הפוך – ערבים הביעו בה אמון רב יותר מאשר יהודים. דוגמה נוספת היא הסקר החברתי של הלמ"ס שנערך בשנת 2016 ושעסק בעולם העבודה. ערבים הביעו עמדות חיוביות יותר מאשר יהודים כלפי עבודה מאורגנת.
ההסתדרות, מצידה, הייתה נתונה לאורך השנים בקונפליקט בין השאיפה להיות ארגון גדול ומרכזי הנהנה מקרבה לשלטון ונמצא בלב המיינסטרים של החברה הישראלית, ובין הרצון למשוך חברים ערבים. דוגמה לכך היא יחסה של ההסתדרות לשביתה כללית אחרת בחברה הערבית – יום האדמה הראשון שהתקיים ב־30 במרץ 1976. ההסתדרות התנגדה לשביתה הכללית, ובכך ביטאה יישור קו עם עמדות המדינה. מצד שני, לאחר האירועים, ההסתדרות הייתה המוסד המרכזי היחיד בישראל שהקים ועדת בדיקה לאירועים. תוצאות ועדת הבדיקה, שבין חבריה נמנו גם נציגים ערבים, הובילו בין היתר להגברת ייצוג של ערבים במוסדות ההסתדרות, להגדלת מספר החברים הערבים בהסתדרות ושיעורם בארגון ולהגברת הפעילות של מוסדות ההסתדרות ביישובים ערביים. הקמת ועדת הבדיקה לא נבעה מאידיאולוגיה סוציאליסטית של ההסתדרות, אלא ביטאה את הצורך של ההסתדרות, כארגון עובדים, להגדיל את בסיס החברות שלה. באמצע שנות השבעים, כשמערכת היחסים בין ההסתדרות והממשלה החלה להתרופף וההסתדרות נאצלה להתמודד עם מרידות פנימיות של קבוצות עובדים חזקות, הפנייה לחברה הערבית הייתה אינטרס של הארגון.
גם היום, ההסתדרות שואפת להתמקם במיינסטרים הישראלי. היא איננה ארגון עובדים קטן ורדיקלי. כמו שאין לצפות ממנה שתצא למלחמת מעמדות חסרת פשרות לביטול הקניין הפרטי, אין לצפות ממנה שתצא למאבק לשוויון לאומי מלא ולביטול ההגמוניה הציונית. השאלה היא האם במסגרת כללי המשחק הקיימים יכולה ההסתדרות לשמש פלטפורמה להשמעת קול של ערבים-פלסטינים, כקולקטיב וכאינדיבידואלים, ולקידום שותפות בין ערבים ויהודים? האם לגודל של ההסתדרות ולמיקומה החברתי יכול להיות יתרון בהקשר לאוכלוסייה הערבית-פלסטינית בישראל, זאת נוסף על פעילותם של ארגוני עובדים הפעילים בתחום, כמו כוח לעובדים או מען?
שתי מגמות בפעילות ההסתדרות בשנים האחרונות מצביעות על כך שייתכן שהתשובה היא כן. מגמה אחת היא ריבוי מאבקים והישגים המכוונים יותר לעובדים ולעובדות בעלי הכנסה נמוכה. דוגמאות לכך הן פנסיה חובה ,שילוב של אנשים עם מוגבלות במקומות עבודה ,המאבק למען עובדי חברות כוח אדם ,העלאת שכר המינימום ,הסכם ענפי לעובדי השמירה והקמפיין למניעת תאונות עבודה בענף הבניין. אפשר כמובן לבקר את ההסתדרות על תדירות המאבקים שלה או על הישגיה, אך אין ספק שהמגמה היא שיפור תנאי העסקה של בעלי הכנסות נמוכות, ובקרבם לערבים יש ייצוג יתר. מגמה שנייה היא הרחבת השורות של ההסתדרות על ידי פנייה לקהלים חדשים. את שוק העבודה בישראל פקד בעשור האחרון גל של התאגדות עובדים יוצא דופן בהשוואה בין־לאומית. ההסתדרות משקיעה מאמצים שלא הושקעו בעבר באיגוד עובדים, ומעל למאה אלף עובדים חדשים התאגדו במסגרתה בתקופה זו. תופעה ייחודית בהקשר זה המלמדת על היכולת של ההסתדרות לפנות לקהלים חדשים ולא־טיפוסיים היא התאגדות של עובדות ועובדים מהמגזר החרדי. לאור זאת, ולאור העמדות החיוביות באופן יחסי כלפי עבודה מאורגנת בקרב החברה הערבית שהוצגו לעיל, ייתכן שההסתדרות, דווקא כארגון מיינסטרים גדול, יכולה להפוך לגורם המרכזי המקדם שותפות יהודית-ערבית בישראל.
עודד מארק הוא תלמיד מחקר במחלקה ללימודי מזרח תיכון באוניברסיטת בן-גוריון.
