BDS. אילוסטרציה.
שלט עם סמל התנועה שפרסו אקטיביסטים בקהיר, ב-2015 (צילום: Hossam el-Hamalawy, מתוך פליקר)
Below are share buttons

בעיניים פלסטיניות: האם תנועת ה-BDS היא סיפור הצלחה או כישלון?

פולמוס פנים-פלסטיני ניסה לאמוד לאחרונה את הישגי תנועת החרם, ובד בבד לבחון שאלות יסוד שקשורות בה, כגון אחיזתה בשטחים, התמהיל המרכיב אותה ועוד. הדעות, כמו תמיד, חלוקות

ב־25 ביולי 2021 התפרסם ברומאן (رمان), כתב עת פלסטיני לענייני תרבות, מאמר מאת הכותב הפלסטיני אווס יעקוב, ובו ראיונות עם אנשי אקדמיה פלסטינים שניסו לאמוד את הישגיה של תנועת החרם BDS. לצד תמימות דעים בדבר חשיבותה, ההוגים חלוקים לגבי מידת הצלחתה (או כישלונה) של התנועה. 
 
כנקודת מוצא לדיון מציין יעקוב את ספרו של עמר סעד א־דין "BDS, תנועת החרם על ישראל: עיון בדרכי פעולתה, ערכיה והשפעתה", שיצא לאור ב־2020. הספר מתייחס למצבה של BDS בעידן של סנקציות כנגדה מצד ארה"ב ומצד מדינות נוספות, ובעידן של נרמול יחסים בין ישראל וכמה מדינות ערב. מלבד שאלת הצלחתה של BDS, הציג רומאן שאלות נוספות למרואייניו: מה טיב הקשר בין BDS ובין ערכי החירות, הדמוקרטיה והצדק, וכן בינה ובין המאבקים הפלסטיניים, הערביים והעולמיים השונים? מה הקשר שלה לישראלים המתנגדים לציונות? מה הרכבה של התנועה? באיזו מידה קנתה לה שבת בשטחים הפלסטיניים?
 
ראשון המרואיינים הוא פרופסור כאמל אסחק אל־חוואש, יו"ר תנועת הסולידאריות עם פלסטין בבריטניה. לדבריו, מאז הקמתן, תנועות שונות למען הפלסטינים החלו להפעיל לחץ, דרך הפגנות והצהרות, על ממשלות כדי שישנו את מדיניותן כלפי ישראל. רוב חבריהן היו ונותרו אנשי שמאל, שמטבע הדברים ערכי החירות וזכויות האדם קרובים אל ליבם, למשל כאלה שלחמו במשטר האפרטהייד בדרום אפריקה. אל־חוואש מציין כי BDS נחלה הצלחות במיוחד כשהתמקדה בגופים ספציפיים, כגון חברת Veolia, שסגרה את פעילותה בישראל, או במשקיעים שמשכו את כספם משטחי ההתנחלויות. אל־חוואש מדגיש את החשיבות של מספרם ההולך ועולה של היהודים התומכים בתנועת החרם, במיוחד חברי תנועת קול יהודי לשלום (Jewish Voice for Peace) בארה"ב. כמו כן, הוא טוען שאף שניצחונות אלה אינם נראים משמעותיים ואין די בהם, יש לשים לב לכך שישראל הקימה משרד ייעודי להתמודדות עם איום הדה־לגיטימציה מצד BDS.
 
פרופסור אל־חוואש אומר גם שהמגמה המנוגדת לחרם, שהחלה עם הסכמי אוסלו ועם היחלשות החרם הערבי על ישראל, קיבלה חיזוק בדמותם של הסכמי הנורמליזציה שחתמה ישראל לפני כשנה. כך הוזמנו מתנחלים לבקר במדינת האמירויות, ונחתמו הסכמים כלכליים, ובהם חוזה ליבוא יין "מהתנחלות בגולן הסורי הכבוש". הוא מצביע על הבעיה העומדת בפני התנועה בשטחים: בהיעדר חלופות מתאימות, ממשיכים פלסטינים רבים לקנות מוצרים ישראליים.
 
ההיסטוריון עיסאם נסאר מדגיש כי החרם על ישראל עולה בקנה אחד עם החוק הבין־לאומי, שכן מדובר במדינה כובשת המפרה חוקים בין־לאומיים. גם הוא מעלה את דרום אפריקה כדוגמה לכך שתנועות חרם עשויות למלא תפקיד חשוב במאבק נגד משטר דכאני. לדבריו הבעיה אינה טמונה בלגיטימיות של החרם, אלא בהיקף התמיכה בישראל, במיוחד מצד ארה"ב ואירופה – ממשלותיהן ועמיהן כאחד. תנועת BDS נאלצת להתמודד גם עם טענתם של תומכי ישראל כי החרם יסודו באנטישמיות. עם זאת, גם נסאר טוען כי התנועה הצליחה במידה מסוימת לפרוץ דרך, וניכר שהחרם חשוב.
 
נסאר מצטרף לקביעתו של אל־חוואש כי כלכלתה של פלסטין כבולה לכלכלת ישראל, וכי במקרים רבים אין מוצר מקומי חלופי. היבוא בעייתי גם הוא בשל פרוטוקול פריז. נסאר טוען שמצב זה דחף את הפלסטינים בשטחים להמתקד בחרם תרבותי, אך גם הוא בעייתי, מכיוון שלעיתים הוא פוגע בקשר עם ישראלים התומכים בסוגיה הפלסטינית. נסאר מציע להקדיש מאמץ רב יותר להגברת המודעות בקרב הציבור ולהבחנה בין חרם יעיל ובין סימון של איש תרבות ספציפי רק משום שהיה לו קשר ספרותי או אחר עם ישראלים.
 
הכותב והמרצה אחמד ג'מיל עזם רואה בתנועת BDS "אחד מאמצעי הפעולה המוצלחים ביותר של הסוגיה הפלסטינית בחמש עשרה השנים האחרונות", אך אין פירוש הדבר שהיא נחלה מספיק הצלחות. הוא מציין לטובה את הפריסה הגלובלית של התנועה, וטוען שהפופולריזציה שלה התרחשה במקביל להיחלשותם של הפלגים ושל הארגונים העממיים הפלסטיניים. לצד זה, אומר עזם כי BDS אינה תנועה פוליטית או פלג חדש, אלא אמצעי פעולה בעל מטרות מוגבלות. אף שהתנועה זקוקה לסיועם של הפלגים, לא עלה בידה ליצור ברית או הבנה עם המסגרות האלה. לטעמו של עזם, התנועה אינה אשמה בכך, אלא דווקא הפלגים והמסגרות העממיות האחרות.
 
עזם מעלה את האפשרות שהתנועה יעילה יותר לחרם אקדמי מאשר לחרם כלכלי. לדבריו, התנועה לא הפכה לתנועת המונים, ואין באפשרותה להרים קמפיין יעיל נגד מוצרים ישראליים בשווקים הפלסטיניים. הוא אומר: "חשוב מכך, אי־אפשר 'לבנות תיק' נגד כמאתיים אלף פועלים העובדים בשוק העבודה הישראלי ובהתנחלויות". עזם מצר על כך שלצד היעדר התמיכה של הפלגים הפלסטיניים, התנועה נאלצת להתמודד גם עם מתקפה חוקית מצד "הלובי הישראלי" במדינות רבות בעולם. לדעתו, יש לעזור לתנועה להדוף את הניסיון להוציאה מחוץ לחוק, למשל באמצעות חבירה למפלגה הדמוקרטית בארה"ב. כמו כן, הוא חוזר ומדגיש את הצורך בהנחלת התנועה בלבבות ובהגדלת פריסתה, במיוחד במדינות ערב.
 
הכותב והמתרגם עבדו אל־אסדי אומר כי פלסטין נמצאת תחת כיבוש מסוג מיוחד: "קולוניאליזם של חילוף", כלומר הכובש מתכחש לקיומו של הנכבש ובא לתפוס את מקומו. אל־אסדי מדגיש את חשיבות בִּנאוּם הנושא הפלסטיני כסוגיה של חירות, צדק ודמוקרטיה. מכך הוא גוזר שאין די בחרם, ושיש להיאבק גם בתהליכי הנורמליזציה. כוונתו לא רק ליחסי ישראל ומדינות ערב, אלא גם למה שהוא מכנה "נורמליזציה ביטחונית" בין הרשות הפלסטינית וישראל ו"הסיפוח הקולוניאלי של הכלכלה הפלסטינית אל הכלכלה הישראלית". במה שנוגע להסכמים שחתמה ישראל עם מדינת האמירויות, בחריין, סודן ומרוקו, אל־אסדי מסביר כי מדינות אלה הסירו מעל ישראל את הגדרתה כמדינה אימפריאליסטית, מתנחלת ומגרשת פליטים. מדינות אלה, הוא אומר, "ויתרו על נושא החירות ועל הממד המוסרי של הסוגיה הפלסטינית לטובת התנהלות אינסטרומנטאליסטית. נרמול היחסים עם ישראל הפך לתעודת ביטוח עבור בתי מלוכה ומשטרים צבאיים, בתואנה שאין טעם בחרם וכי קיום ישראל הוא עובדה מדינית היסטורית." אל־אסדי מסיק כי "הפעלת החרם על ישראל דורשת התעוררות לאומית דמוקטית במדינות ערב. גם בקרב הפלסטינים נדרשת התעוררות והבנה של משמעות הבעיה ושל הקשר ההדוק שלה למושג החירות. יש להבין שהחרם על ישראל, בהיותה ישות מתנחלת ואימפריאליסטית, העוסקת בקולוניאליזם של חילוף – הוא אינטרס לאומי בעל ממד מוסרי." כמו עזם, גם אל־אסדי רואה חשיבות גדולה במאמץ להפיץ את רעיונותיה של תנועת החרם ואת הנרטיב הפלסטיני בכללותו.
 
פרופסור אסעד גאנם מבית הספר למדע המדינה באוניברסיטת חיפה הוא אחרון המרואיינים. הוא מסביר: "אסכם את דעתי בנושא זה בשלושה משפטים. ראשית, דרכה של תנועת החרם תואמת לחלוטין את דרכם של מאבקים לגיטימיים בדרכי שלום שהוכיחו את עצמם במקומות אחרים. שנית, מדובר בכלי חשוב ומשלים לאוסף אמצעי המאבק שההנהגה הלאומית הלגיטימית צריכה להציע, והנהגת אש"פ גילתה חולשה כשפעלה, וכשהיא ממשיכה לפעול, נגד החרם. שלישית, באופן מעשי, ערביי 48' אינם מתעניינים בנושא ואינם חלק ממנו — אף שנשמעים קולות פה ושם, אין עמדה רצינית ורשמית של ועדת המעקב העליונה."
 
התמונה העולה מהראיונות היא מורכבת, מכיוון שלצד טענותיהם בדבר חשיבות החרם, ניכר שהמרואיינים מבינים את מגבלותיו כאמצעי לחץ על ישראל. יעילותו של החרם הכלכלי, כך נראה, מצטמצמת למישור ההצהרתי שבו מסומנת בכל פעם חברה עולמית אחרת כמי שפועלת בשטחי הגדה המערבית. נדמה שפעולות אלה פוגעות בחברה הספציפית יותר משהן פוגעות בישראל, והן לא יוצרות דינאמיקה של לחץ ממשי לסיום הכיבוש. מעבר למגמת נרמול היחסים בין ישראל למדינות ערב, אפשר להרהר בסיבות נוספות לכך שיעילותו של החרם מוגבלת, גם אם שיחק תפקיד חשוב בשינוי המשטר בדרום אפריקה. למשל, אפשר להעלות על הדעת שאפילו ישראלים ימניים בדעותיהם יעדיפו את החרם על פני האלימות הקשה המאפיינת את רוב הסכסוך. 
 
מצד שני, מדוע רוב הציבור הישראלי תופס את החרם כאמצעי לא־לגיטימי? רמז לכך אפשר למצוא בדבריו של עיסאם נסאר: החרם הוא סוג של עונש קולקטיבי שאינו מבחין בין תומכי המאבק הפלסטיני ובין מתנגדיו. הדברים ניכרים היטב כשמדובר בחרם על הציבור האקדמי המשופע באנשי שמאל ידועים. יש בחרם מרכיב פסיכולוגי הזכור לנו מילדותנו, אף שמדינה אינה ילד או ילדה בבית הספר היסודי: תחושת העלבון של המוחרם על כך ששוללים את עצם קיומו. יש לחרם היבט בעייתי נוסף כשלוקחים בחשבון את עמדת השמאל הרדיקלי בעד מדינת כל אזרחיה. כוונתי לכך שאף שמטרתו לתקוף את הצד החזק, חרם הוא אמצעי הפרדה ולא קירוב. בזאת הוא דומה לגדרות פיזיות ולמגבלות תנועה, מגורים ותעסוקה, שאותם מתנגדי הכיבוש מנסים למוטט.
ב־25 ביולי 2021 התפרסם ברומאן (رمان), כתב עת פלסטיני לענייני תרבות, מאמר מאת הכותב הפלסטיני אווס יעקוב, ובו ראיונות עם אנשי אקדמיה פלסטינים שניסו לאמוד את הישגיה של תנועת החרם BDS. לצד תמימות דעים בדבר חשיבותה, ההוגים חלוקים לגבי מידת הצלחתה (או כישלונה) של התנועה. 
 
כנקודת מוצא לדיון מציין יעקוב את ספרו של עמר סעד א־דין "BDS, תנועת החרם על ישראל: עיון בדרכי פעולתה, ערכיה והשפעתה", שיצא לאור ב־2020. הספר מתייחס למצבה של BDS בעידן של סנקציות כנגדה מצד ארה"ב ומצד מדינות נוספות, ובעידן של נרמול יחסים בין ישראל וכמה מדינות ערב. מלבד שאלת הצלחתה של BDS, הציג רומאן שאלות נוספות למרואייניו: מה טיב הקשר בין BDS ובין ערכי החירות, הדמוקרטיה והצדק, וכן בינה ובין המאבקים הפלסטיניים, הערביים והעולמיים השונים? מה הקשר שלה לישראלים המתנגדים לציונות? מה הרכבה של התנועה? באיזו מידה קנתה לה שבת בשטחים הפלסטיניים?
 
ראשון המרואיינים הוא פרופסור כאמל אסחק אל־חוואש, יו"ר תנועת הסולידאריות עם פלסטין בבריטניה. לדבריו, מאז הקמתן, תנועות שונות למען הפלסטינים החלו להפעיל לחץ, דרך הפגנות והצהרות, על ממשלות כדי שישנו את מדיניותן כלפי ישראל. רוב חבריהן היו ונותרו אנשי שמאל, שמטבע הדברים ערכי החירות וזכויות האדם קרובים אל ליבם, למשל כאלה שלחמו במשטר האפרטהייד בדרום אפריקה. אל־חוואש מציין כי BDS נחלה הצלחות במיוחד כשהתמקדה בגופים ספציפיים, כגון חברת Veolia, שסגרה את פעילותה בישראל, או במשקיעים שמשכו את כספם משטחי ההתנחלויות. אל־חוואש מדגיש את החשיבות של מספרם ההולך ועולה של היהודים התומכים בתנועת החרם, במיוחד חברי תנועת קול יהודי לשלום (Jewish Voice for Peace) בארה"ב. כמו כן, הוא טוען שאף שניצחונות אלה אינם נראים משמעותיים ואין די בהם, יש לשים לב לכך שישראל הקימה משרד ייעודי להתמודדות עם איום הדה־לגיטימציה מצד BDS.
 
פרופסור אל־חוואש אומר גם שהמגמה המנוגדת לחרם, שהחלה עם הסכמי אוסלו ועם היחלשות החרם הערבי על ישראל, קיבלה חיזוק בדמותם של הסכמי הנורמליזציה שחתמה ישראל לפני כשנה. כך הוזמנו מתנחלים לבקר במדינת האמירויות, ונחתמו הסכמים כלכליים, ובהם חוזה ליבוא יין "מהתנחלות בגולן הסורי הכבוש". הוא מצביע על הבעיה העומדת בפני התנועה בשטחים: בהיעדר חלופות מתאימות, ממשיכים פלסטינים רבים לקנות מוצרים ישראליים.
 
ההיסטוריון עיסאם נסאר מדגיש כי החרם על ישראל עולה בקנה אחד עם החוק הבין־לאומי, שכן מדובר במדינה כובשת המפרה חוקים בין־לאומיים. גם הוא מעלה את דרום אפריקה כדוגמה לכך שתנועות חרם עשויות למלא תפקיד חשוב במאבק נגד משטר דכאני. לדבריו הבעיה אינה טמונה בלגיטימיות של החרם, אלא בהיקף התמיכה בישראל, במיוחד מצד ארה"ב ואירופה – ממשלותיהן ועמיהן כאחד. תנועת BDS נאלצת להתמודד גם עם טענתם של תומכי ישראל כי החרם יסודו באנטישמיות. עם זאת, גם נסאר טוען כי התנועה הצליחה במידה מסוימת לפרוץ דרך, וניכר שהחרם חשוב.
 
נסאר מצטרף לקביעתו של אל־חוואש כי כלכלתה של פלסטין כבולה לכלכלת ישראל, וכי במקרים רבים אין מוצר מקומי חלופי. היבוא בעייתי גם הוא בשל פרוטוקול פריז. נסאר טוען שמצב זה דחף את הפלסטינים בשטחים להמתקד בחרם תרבותי, אך גם הוא בעייתי, מכיוון שלעיתים הוא פוגע בקשר עם ישראלים התומכים בסוגיה הפלסטינית. נסאר מציע להקדיש מאמץ רב יותר להגברת המודעות בקרב הציבור ולהבחנה בין חרם יעיל ובין סימון של איש תרבות ספציפי רק משום שהיה לו קשר ספרותי או אחר עם ישראלים.
 
הכותב והמרצה אחמד ג'מיל עזם רואה בתנועת BDS "אחד מאמצעי הפעולה המוצלחים ביותר של הסוגיה הפלסטינית בחמש עשרה השנים האחרונות", אך אין פירוש הדבר שהיא נחלה מספיק הצלחות. הוא מציין לטובה את הפריסה הגלובלית של התנועה, וטוען שהפופולריזציה שלה התרחשה במקביל להיחלשותם של הפלגים ושל הארגונים העממיים הפלסטיניים. לצד זה, אומר עזם כי BDS אינה תנועה פוליטית או פלג חדש, אלא אמצעי פעולה בעל מטרות מוגבלות. אף שהתנועה זקוקה לסיועם של הפלגים, לא עלה בידה ליצור ברית או הבנה עם המסגרות האלה. לטעמו של עזם, התנועה אינה אשמה בכך, אלא דווקא הפלגים והמסגרות העממיות האחרות.
 
עזם מעלה את האפשרות שהתנועה יעילה יותר לחרם אקדמי מאשר לחרם כלכלי. לדבריו, התנועה לא הפכה לתנועת המונים, ואין באפשרותה להרים קמפיין יעיל נגד מוצרים ישראליים בשווקים הפלסטיניים. הוא אומר: "חשוב מכך, אי־אפשר 'לבנות תיק' נגד כמאתיים אלף פועלים העובדים בשוק העבודה הישראלי ובהתנחלויות". עזם מצר על כך שלצד היעדר התמיכה של הפלגים הפלסטיניים, התנועה נאלצת להתמודד גם עם מתקפה חוקית מצד "הלובי הישראלי" במדינות רבות בעולם. לדעתו, יש לעזור לתנועה להדוף את הניסיון להוציאה מחוץ לחוק, למשל באמצעות חבירה למפלגה הדמוקרטית בארה"ב. כמו כן, הוא חוזר ומדגיש את הצורך בהנחלת התנועה בלבבות ובהגדלת פריסתה, במיוחד במדינות ערב.
 
הכותב והמתרגם עבדו אל־אסדי אומר כי פלסטין נמצאת תחת כיבוש מסוג מיוחד: "קולוניאליזם של חילוף", כלומר הכובש מתכחש לקיומו של הנכבש ובא לתפוס את מקומו. אל־אסדי מדגיש את חשיבות בִּנאוּם הנושא הפלסטיני כסוגיה של חירות, צדק ודמוקרטיה. מכך הוא גוזר שאין די בחרם, ושיש להיאבק גם בתהליכי הנורמליזציה. כוונתו לא רק ליחסי ישראל ומדינות ערב, אלא גם למה שהוא מכנה "נורמליזציה ביטחונית" בין הרשות הפלסטינית וישראל ו"הסיפוח הקולוניאלי של הכלכלה הפלסטינית אל הכלכלה הישראלית". במה שנוגע להסכמים שחתמה ישראל עם מדינת האמירויות, בחריין, סודן ומרוקו, אל־אסדי מסביר כי מדינות אלה הסירו מעל ישראל את הגדרתה כמדינה אימפריאליסטית, מתנחלת ומגרשת פליטים. מדינות אלה, הוא אומר, "ויתרו על נושא החירות ועל הממד המוסרי של הסוגיה הפלסטינית לטובת התנהלות אינסטרומנטאליסטית. נרמול היחסים עם ישראל הפך לתעודת ביטוח עבור בתי מלוכה ומשטרים צבאיים, בתואנה שאין טעם בחרם וכי קיום ישראל הוא עובדה מדינית היסטורית." אל־אסדי מסיק כי "הפעלת החרם על ישראל דורשת התעוררות לאומית דמוקטית במדינות ערב. גם בקרב הפלסטינים נדרשת התעוררות והבנה של משמעות הבעיה ושל הקשר ההדוק שלה למושג החירות. יש להבין שהחרם על ישראל, בהיותה ישות מתנחלת ואימפריאליסטית, העוסקת בקולוניאליזם של חילוף – הוא אינטרס לאומי בעל ממד מוסרי." כמו עזם, גם אל־אסדי רואה חשיבות גדולה במאמץ להפיץ את רעיונותיה של תנועת החרם ואת הנרטיב הפלסטיני בכללותו.
 
פרופסור אסעד גאנם מבית הספר למדע המדינה באוניברסיטת חיפה הוא אחרון המרואיינים. הוא מסביר: "אסכם את דעתי בנושא זה בשלושה משפטים. ראשית, דרכה של תנועת החרם תואמת לחלוטין את דרכם של מאבקים לגיטימיים בדרכי שלום שהוכיחו את עצמם במקומות אחרים. שנית, מדובר בכלי חשוב ומשלים לאוסף אמצעי המאבק שההנהגה הלאומית הלגיטימית צריכה להציע, והנהגת אש"פ גילתה חולשה כשפעלה, וכשהיא ממשיכה לפעול, נגד החרם. שלישית, באופן מעשי, ערביי 48' אינם מתעניינים בנושא ואינם חלק ממנו — אף שנשמעים קולות פה ושם, אין עמדה רצינית ורשמית של ועדת המעקב העליונה."
 
התמונה העולה מהראיונות היא מורכבת, מכיוון שלצד טענותיהם בדבר חשיבות החרם, ניכר שהמרואיינים מבינים את מגבלותיו כאמצעי לחץ על ישראל. יעילותו של החרם הכלכלי, כך נראה, מצטמצמת למישור ההצהרתי שבו מסומנת בכל פעם חברה עולמית אחרת כמי שפועלת בשטחי הגדה המערבית. נדמה שפעולות אלה פוגעות בחברה הספציפית יותר משהן פוגעות בישראל, והן לא יוצרות דינאמיקה של לחץ ממשי לסיום הכיבוש. מעבר למגמת נרמול היחסים בין ישראל למדינות ערב, אפשר להרהר בסיבות נוספות לכך שיעילותו של החרם מוגבלת, גם אם שיחק תפקיד חשוב בשינוי המשטר בדרום אפריקה. למשל, אפשר להעלות על הדעת שאפילו ישראלים ימניים בדעותיהם יעדיפו את החרם על פני האלימות הקשה המאפיינת את רוב הסכסוך. 
 
מצד שני, מדוע רוב הציבור הישראלי תופס את החרם כאמצעי לא־לגיטימי? רמז לכך אפשר למצוא בדבריו של עיסאם נסאר: החרם הוא סוג של עונש קולקטיבי שאינו מבחין בין תומכי המאבק הפלסטיני ובין מתנגדיו. הדברים ניכרים היטב כשמדובר בחרם על הציבור האקדמי המשופע באנשי שמאל ידועים. יש בחרם מרכיב פסיכולוגי הזכור לנו מילדותנו, אף שמדינה אינה ילד או ילדה בבית הספר היסודי: תחושת העלבון של המוחרם על כך ששוללים את עצם קיומו. יש לחרם היבט בעייתי נוסף כשלוקחים בחשבון את עמדת השמאל הרדיקלי בעד מדינת כל אזרחיה. כוונתי לכך שאף שמטרתו לתקוף את הצד החזק, חרם הוא אמצעי הפרדה ולא קירוב. בזאת הוא דומה לגדרות פיזיות ולמגבלות תנועה, מגורים ותעסוקה, שאותם מתנגדי הכיבוש מנסים למוטט.
Below are share buttons

קוראים יקרים
פורום החשיבה האזורית הוא ארגון ללא מטרות רווח
אנו יודעים כי גם אלה אינם ימים קלים עבורכם, וכי לא קל למצוא את הפניות התומכות בעבודתנו.

בין אם תוכלו לתמוך בנו כלכלית ובין אם פשוט להקדיש לנו את הזמן ותשומת הלב בקריאה – אנו אסירי תודה.

לקריאה ותמיכה