ב־24 במאי 2022 התפרסם באתר רשת אל־ג'זירה ניתוח חדשותי מאת ח'לדון אל־ברגותי, עיתונאי פלסטיני המתמחה בענייני ישראל, שכותרתו "שירין אבו עאקלה בתקשורת הישראלית: מאשימים את הקורבן כדי לזכות את הרוצח". הניתוח מתאר את הסיקור הישראלי של התקרית שבה נהרגה העיתונאית אבו עאקלה כשקרי וכמגויס למניעת נזק תדמיתי למדינת ישראל. לדברי אל־ברגותי, "מהרגע הראשון" רוב אמצעי התקשורת הישראלים אימצו את הגרסה שלפיה חמוש פלסטיני ירה באבו עאקלה למוות. הוא קובע כי "אימוץ הגרסה הישראלית הרשמית היה צפוי לאור בסיס החשיבה הציונית של העיתונאים הישראלים, המגונן על ישראל גם כשהיא הורגת פלסטינים. חמורה מכך בהרבה המתקפה או אף הניסיון להצדיק את מותה של שירין שהובילו בכירי הכתבים ומגישי התוכניות בערוצים הישראליים."
כהוכחה לדבריו מצטט הכותב מספר רב של תגובות ישראליות לאירוע. האתר 404 דיווח כי "כוחותינו ירו ופגעו במספר מחבלים באזור ג'נין – עיתונאית אל־ג'זירה נהרגה". הדיווח כלל סרטון התומך לכאורה בגרסת ישראל. אל־ברגותי מציין שאתר זה מפרסם לעיתים קרובות דיווחים ראשוניים, תמונות וסרטונים מזירות אירוע, ולטענתו סביר שחיילי צה"ל שהיו במקום הם שהעבירו את החומר והפלילו את עצמם.
רוב אמצעי התקשורת הישראליים מיהרו לאמץ את גרסת צה"ל שלפיה אבו עאקלה נהרגה מאש חמושים פלסטינים במהלך עימותים עם כוחות ישראליים שביצעו מעצרי מבוקשים באזור. אל־ברגותי מדגיש שצה"ל הודיע על נפגעים בקרב הפלסטינים, אך שירין אבו עאקלה ועמיתה עלי סמודי הם היחידים שנורו באותו יום.
אתר העיתון מעריב פרסם את הציוץ הצה"לי, ואילו Ynet קבע ש"כתבת בכירה באל־ג'זירה נהרגה במהלך חילופי אש במחנה הפליטים ג'נין". בהמשך ציטטו ב־ Ynet את דיווחה של רשת אל־ג'זירה שלפיו כוחות צה"ל הם שפגעו בעיתונאית.
אל־ברגותי כותב כי "בערוצי הטלוויזיה הישראליים לא היה המצב שונה בהרבה. הגרסה הבסיסית היא זו של הצבא, והגרסה הפלסטינית הוכחשה או הוטלה בספק". עם זאת, תחקירים שונים שבוצעו בהמשך קעקעו את טענת ישראל, ואילצו את מנהיגי ישראל לסגת במידה מסוימת מהגרסה הראשונית של צה"ל. הם החלו להעלות ספקות לגבי סוג הקליע ומקור הירי, אך הרמטכ"ל אביב כוכבי התייחס לאפשרות שחייל ישראלי פגע באבו עאקלה.
כשהעיתונאי מוחמד מג'אדלה שאל את חברת הכנסת מירב בן ארי אם היא מצטערת על מותה של העיתונאית, תשובתה הייתה "לא, אתה לא מבין? אתה רוצה שאגיד את זה שוב?"
אל־ברגותי מציין לרעה את העיתונאית סיוון רהב מאיר, שתירצה את הריגתה של אבו עאקלה בטענה ש"בסופו של דבר יש לומר שרשת אל־ג'זירה נמנית עם אויבי ישראל". כמו כן, כשהעיתונאי מוחמד מג'אדלה שאל את חברת הכנסת מירב בן ארי אם היא מצטערת על מותה של העיתונאית, תשובתה הייתה "לא, אתה לא מבין? אתה רוצה שאגיד את זה שוב?" אנשי תקשורת אחרים הגיבו באופן דומה, ביניהם עמית סגל, אייל ברקוביץ' ורינה מצליח, שניסתה להצדיק את התנהגות השוטרים בלווייתה של אבו עאקלה בטענה שנזרקו לעברם אבנים. אל־ברגותי תוקף גם את העיתונאי אור הלר, שטען שהפלסטינים "חגגו" את הריגתה של העיתונאית בניסיון לעשות רווח פוליטי, והתעלם מהעצב העמוק ומהאבל האותנטי על מותה.
אל־ברגותי מזכיר את העיתונאים גדעון לוי, עמירה הס וניר חסון, כמי שניסו לחקור את התקרית באופן רציני, אך הם מוקצים מחמת מיאוס על ידי המיינסטרים. עיתונאים כמו גל ברגר ואוהד חמו, הרגילים לפעול בשטחי הגדה המערבית, לא הכינו תחקירים, אולי מחשש שיבולע להם. העיתונאי צביקה יחזקאלי טען שרשת אל־ג'זירה מתאמת את שידוריה עם תנועת החמאס, והאשים אותה בהפצת הגרסה הפלסטינית. מביש ככל שיהיה הסיקור הישראלי של מותה של שירין אבו עאקלה, ראוי לציין שאף שהגרסה הפלסטינית אמינה יותר במקרה שעל הפרק, גם אמצעי התקשורת הפלסטיניים לוקים באותם סימפטומים שמתאר אל־ברגותי. באופן שגרתי, רובם המכריע של כלי התקשורת הפלסטיניים מקבלים בברכה או לפחות מצדיקים פעולות טרור נגד מטרות ישראליות, ומציגים את המפגעים כקורבנות של אלימות צה"לית. איני מציין זאת כדי ליצור "איזון קדוש". מדובר בשקרים ובהטיות שניתן למצוא בכל זירה תקשורתית, בוודאי במקומות שבהם יש קונפליקט מדמם. ההתנהלות הסובייקטיבית הזאת נמצאת תמיד ברקע ההתרחשויות, והיא עולה לכותרות רק כאשר הקורבן הוא אדם הנתפס כחשוב או כמוכר, או כשקרב הנרטיבים הופך את הקורבן לסמל, כפי שקרה עם הילד מוחמד א־דורה. כצרכני חדשות, ראוי שנזכור שההתמקדות בסמלים כמו שירין אבו עאקלה ומוחמד א־דורה מרחיקה את מחשבתנו מאלפי הקורבנות שגובה הסכסוך בשני הצדדים, ושמותיהם של רובם נשכחים מאיתנו זמן קצר לאחר מותם.
