ב־29 ביוני 2022 התפרסם במגזין הירדני Iber7 ניתוח מאת החוקר הפלסטיני עבד אל־ג'וואד עומר שכותרתו "היום שאחרי מחמוד עבאס: שלטון הגסיסה". במאמרו עומר סוקר את התרחישים האפשריים השונים הנוגעים לזהות מחליפו העתידי של הנשיא הפלסטיני מחמוד עבאס ואת מערכת השיקולים והאינטרסים שתקבע את זהות היורש.
הכותב מציע את הסברה שהגידול שחל לאחרונה בכמות המאמרים והדיווחים העוסקים ביום שלאחר מחמוד עבאס, מקורו בחיפוש הפלסטיני אחר חלופה חדשה של התנגדות פלסטינית בגדה המערבית ובניסיון הישראלי-אמריקני-אירופי לוודא ששלטון הרשות הפלסטינית יישאר על כנו. מטרתם של גורמי החוץ האלה לשמור על שקט ועל יציבות שיבטיחו את המשך תהליך הנורמליזציה הערבי-ישראלי. סיבה נוספת לעיסוק בנושא היא כמובן גילו של הנשיא עבאס המתקרב לשמונים ושבע.
עומר מציין כי הכותבים מנסים לקבוע את זהותו של המחליף הראוי והצפוי אף שאין הבדלים משמעותיים בין המועמדים. לדבריו, עמדותיהם בנושא היחסים עם ישראל וארה"ב דומות, וכך גם הקשר שלהם למנגנוני הביטחון הפלסטיניים, שהשתלטו על מוקדי קבלת ההחלטות בתנועת פתח וברשות הפלסטינית. עם זאת, נראה שחוסיין א־שיח', השר לעניינים אזרחיים שמונה לאחרונה לתפקיד מזכיר הוועד הפועל של אש"ף, הוא המועמד המוביל. א־שיח' הוא בן־בריתו של מאג'ד פרג', ראש שירותי הביטחון הפלסטיניים, והם מכשירים יחד את הקרקע להחלפת עבאס בבוא היום. עומר קובע שא־שיח' ופרג' חוששים מהיחלשות כוחם במערכת הבחירות, ולכן יבחרו בדרכים אחרות למימוש מאוויהם. עדות לכך ניתן למצוא בביטול הבחירות לפרלמנט ולנשיאות, במינויים האחרונים של א־שיח' ובסיקור התקשורתי הנרחב שהוא זוכה לו לאחרונה. גם ההקלות הישראליות בנושא איחוד משפחות ניתנו בניסיון לחזק את מעמדו.
הכותב מסביר שהמאבק הפנימי על הירושה אינו חריף מכיוון שמימון החוץ שמקבלת הרשות והקשר הגיאופוליטי עם ארה"ב ועם ישראל תוחם את גבולות התחרות על משרת הנשיא. כך לדוגמה, אחד המועמדים התיאורטיים לתפקיד מרוואן אל־ברג'ותי, כלוא זה שנים רבות בישראל. זאת הסיבה לכך שלא צפוי נסיון לדרדור המצב הביטחוני בגדה. לבעלי התפקידים באש"ף אין אינטרס לכרות את הענף שעליו הם יושבים ולדחוף לחיסול הרשות הפלסטינית. נוסף על כך, כל בעלי בריתה של פתח באזור הם גם בעלי בריתה של ארה"ב, והדבר מרחיק את האפשרות של עימות עקוב מדם או ארוך על כס הנשיאות.
בהמשך, עומר מנתח את השאיפה לחזרה להתנגדות חמושה לישראל. הוא טוען כי אף שמ־2014 יש רצון כזה, לא קם מנגנון מדיני ולא הוסכם על תוכניות ועל מטרות מתאימות לכך. כך התאפיינה ההתנגדות לישראל בשנים האחרונות בגלים "עונתיים" של פעולות יחיד, והתרכזה בעיקר בג'נין, בשכם ובטולכרם. עדות נוספת לשינוי זה ולהתרחקותם של פלסטינים רבים מתנועת פתח, היא תוצאת הבחירות האחרונות באגודת הסטודנטים באוניברסיטת ביר זית, שבהן זכה הגוש האסלאמי ב־28 מושבים לעומת 18 לצעירי הפתח. באוניברסיטת א־נג'אח התעמתו הסטודנטים עם ההנהלה שלא הסכימה למערכת בחירות. בסופו של דבר עלה בידי הסטודנטים לקיים את הבחירות, וכמה אנשי אבטחה נענשו על כך שפעלו באלימות כלפי סטודנטים בשטח האוניברסיטה.
עומר מגדיר מצב זה כ"מלחמת אזרחים איטית", שבמסגרתה חוזרת "רוח הרפאים של ההתנגדות", ויש לכך כמה סיבות. ראשית, ההתנחלות והרחבת ההשתלטות הישראלית על המרחב הפלסטיני. שנית, מנגנון ההתנגדות העזתי ממשיך להשתכלל בעוד שהרשות הפלסטינית הולכת ומאבדת את שאריות הלגיטימות שלה. יש גם זליגה של אנשי פתח אל מחוץ לתנועה, כפי שקרה למשל עם השר לשעבר נאסר אל־קודווה, שהורחק מפתח כשניסה לרוץ לבחירות ברשימה עצמאית. אחת התוצאות של מצב זה היא הישענות המשטר הפלסטיני על מנגנוני הביטחון שלו כמקור לגיטימיות, ולכן רוב המועמדים לרשת את אבו מאזן קשורים באופן כלשהו למערכת הביטחונית: חוסיין א־שיח' (השר לעניינים אזרחיים), מוחמד דחלאן (קולונל ומפקד הביטחון המסכל בעזה לשעבר), תאופיק א־טיראווי (ראש המודיעין לשעבר) וג'יבריל רג'וב (קולונל ומפקד הביטחון המסכל בגדה לשעבר).
המחלוקת על מנגנון הירושה קשורה לחשש מהתפרקותה של הרשות הפלסטינית. כאמור, חלק מהתנועות ומהדמויות שהיו בשר מבשרה של הרשות נטשו אותה לטובת זרמים עצמאיים, וחלקן אף החלו לבקר אותה מבחוץ, כפי שקרה עם החזית העממית לשחרור פלסטין וחנאן עשראווי. הרשות נסמכת יותר ויותר על כוחה המונופוליסטי בכלכלה הפלסטינית, ומצד שני, היא איבדה את היכולת לשלוט באמצעות שכנוע הציבור ורכישת אמונו. הרשות נבנתה כפירמידה שבבסיסה זרמים ותנועות בגדלים שונים, אולם מבנה זה הולך ומתכרסם. חלק מהמדינאים בתנועות הקטנות פרשו לביתם, וחלק אחר עזבו את תנועותיהם והחלו מבקרים את הרשות מבחוץ. היא פונה לשימוש בכוח הזרוע, כמו במקרה של רצח האקטיביסט ניזאר בנאת ובדיכוי אלים של הפגנות. כלומר, הזליגה החוצה מהרשות והאתגרים הרובצים לפתחה מבחוץ דחפו אותה להשתמש בכוחה הביטחוני והקפיטליסטי להבטחת המשכיותה. על רקע זה ניתן להבין את הברית בין פרג' לא־שיח' ואת עוצמתם למרות השנאה שרוחשים להם רבים בחברה הפלסטינית. בחירה בצמד זה תהיה בחירה במי שכוחו רב יותר, אבל היא תרחיק עוד יותר את השלטון מהציבור, ותגביר את הדיכוי ואת הבירוקרטיה. עצם הניסיון של אנשים שנואים בציבור להחליף את הנשיא בכוח ולא בבחירות, מעיד כאלף עדים על מגמה זאת.
בהיעדר בחירות, יש להניח שיהיו ניסיונות להשתלט על מוסדות הרשות ועל פתח. לכך חותרים א־שיח' ופרג', בהסכמתן של ארה"ב, אירופה וישראל. עומר טוען כי לא מדובר במשימה קשה במיוחד,
מכשולים שונים עומדים בפני קיום בחירות פלסטיניות. אחד מהם הוא שאלת מרוואן אל־ברגותי הכלוא בישראל. הוא נתפס כמי שיכול לנצח, אך נדרשת החלטה של פתח לאפשר לו לרוץ. מעבר לזה, אם נניח שיזכה, כיצד יוכל לשלוט מתוך כלאו? במקרה של עליית האופוזיציה לרשות הפלסטינית בבחירות לפרלמנט, עדיין סביר שהנשיאות תמשיך לשלוט במנגנוני הביטחון, אך הדבר פוגע בסמכות הפרלמנט. למותר לציין שתנועת חמאס לא תשלים עם מצב כזה. העניין עומד בסתירה לדרישה לקיים בחירות, שמטרתה ארגון מחדש וסיום המשבר החוקתי בשטחים.
בהיעדר בחירות, יש להניח שיהיו ניסיונות להשתלט על מוסדות הרשות ועל פתח. לכך חותרים א־שיח' ופרג', בהסכמתן של ארה"ב, אירופה וישראל. עומר טוען כי לא מדובר במשימה קשה במיוחד, וכל שנדרש מהם הוא למנות את אנשי שלומם לכמה תפקידים בכירים, בייחוד אלה הכרוכים בסמכות חוקתית היסטורית או בשליטה בכספים. חלופה זאת נוחה לישראל כי היא מבטיחה שהרשות תמשיך להיות קבלנית ביטחון בשירות ישראל, ללא פעילות מדינית משמעותית בזירה הבין־לאומית. אם ניסיון ההשתלטות יצליח, שלטון הרשות יתבצר עוד יותר סביב מוקדי הכוח, ולא יניח לכוחות אופוזיציוניים חיצוניים לחדור אליהם. צפוי שהתמיכה בפתח תיחלש עוד יותר, ושהרשות תמשיך בגסיסתה. היא לא תקרוס במהרה, משום שנותרה לה השליטה בכספים ובחלוקתם.
הפלגים המתנגדים לשלטון הרשות ניצבים גם הם מול דילמה: כל ניסיון לרשת את עבאס או להשתלט על הרשות מחייב כניסה למנגנון הידוע בשיתוף הפעולה שלו עם ישראל. חמאס נהנית מתמיכה עממית על רקע התנגדותה לאג'נדה המדינית והביטחונית של הרשות, ומבחינה זאת עדיף לה להיאחז במוקדי כוחה שמחוץ למוסדות הרשות. המאבק במתנגדים מבפנים אינו מותיר לפלגים שמחוץ לרשות תקווה שפתח תרים שוב ביום מן הימים את נס ההתנגדות. הם חסרים את הכלים להשתתף בבחירות, ולחלקם, מן הסתם, אין כל רצון או אינטרס להשתתף בהן.
למכשולים שמונה עומר מתווספת השאלה האם ישראל תאפשר לפלסטינים לקיים בחירות. הבחירות ב־2006 נערכו בתמיכת הממשל האמריקני תחת סיסמת הדמוקרטיזציה של המזרח התיכון. מעטים העריכו אז שחמאס תזכה בבחירות, והשתלשלות האירועים מאז בוודאי לא הגבירה את נכונותה של ישראל לאפשר את קיומן של בחירות פלסטיניות. אפשרות הבחירה לפלסטינים במזרח ירושלים תלויה ברצונה הטוב של ישראל. זו האחרונה נמנעה מלהגיב בנושא, כנראה מתוך ניסיון להימנע מיחסי ציבור גרועים בעולם ומתוך ההנחה שחמאס ופתח יחריבו בעצמן את התהליך. ההימור הזה הצליח עד כה, אבל בעתיד הנראה לעין אפשר להניח שישראל לא תאפשר את הבחירות, אלא אם תהיה משוכנעת בהפסדה של חמאס. המאמר אינו עוסק באפשרות של זכיית חמאס בבחירות, אולי משום שהספקולציה הזאת נמצאת מעבר לאופק. עם זאת, הנחות היסוד של הכותב עשויות לסייע לנו לעסוק בניחושים מסוג זה. אם חמאס תזכה, סביר שישראל לא תאפשר את העברת השלטון בגדה, ותסייע למנגנון הרשות להמשיך להתקיים בשליטת פתח. אם בכל זאת יתרחש הלא־ייאמן, וחמאס תקבל את הריבונות בגדה, לא יהיה לה מנוס מלשנות את עמדותיה כלפי ישראל. במצב כזה אפשר להעלות על הדעת פיצול בתוך חמאס והתלקחות בגדה וברצועת עזה בעידוד פלגי ההתנגדות. לעומת זאת, אם פתח תזכה בבחירות, אפשר להניח בביטחון שחמאס לא תוותר על שלטונה ברצועה, ואין כרגע בנמצא מי שיכפה עליה לעשות זאת.
