לפני כחודש "המועצה ליחסים אסלאמיים-אמריקניים", שדולה פרו־מוסלמית שפועלת בארצות הברית, הביעה דאגה לנוכח "תוכנית של מחלקת המדינה האמריקנית להשתמש בכספי משלם המיסים למימון הפצת אתאיזם באזורים בעלי רוב מוסלמי בעולם". במבט ראשון, החשש נראה מופרך: איזה עניין יש למחלקת המדינה האמריקנית בצפונות (אי־)אמונתם של מוסלמים בצידו השני של העולם? ד"ר סעיד א־שיהאבי, פובליציסט ואיש אופוזיציה בחרייני שפועל מגלותו בלונדון, סבור שהחשש דווקא מוצדק. לדעתו, מוסלמי העולם – ומדינות ערב בפרט – צריכים להתכונן להגן על עצמם מפני מתקפה סמויה ומתוחכמת נגד האמונה האסלאמית, ביוזמת מדינות המערב ושותפיהן בעולם הערבי. בטור שפרסם ביומון הערבי הנפוץ אל־קודס אל־ערבי הוא מסביר את הסיבות לכך.
לפי הנחת המוצא של א־שיהאבי, האמונה – בניגוד לחוסר האמונה או האתאיזם – היא אלמנט אורגני בקיום האנושי. "המחויבות הדתית היא תופעה שמלווה את האדם מראשית קיומו על כדור הארץ", הוא קובע, ומוסיף שיש לה שלושה יסודות עיקריים בחיים הדתיים: (1) אמונה, קרי מערכת של תפיסות; (2) סממנים דתיים חיצוניים, ובמקרה האסלאמי פרקסיס דתי מעטיית חיג'אב ועד ביקור במסגד; (3) יישום האמונה בשדה הפוליטי, קרי התפיסה שיש לתת ביטוי לדת בניהול המדינה (ושוב במקרה האסלאמי – אידיאולוגיית "האסלאם הפוליטי"). לעומת תופעות אלה מעמיד א־שיהאבי את האתאיזם: לשיטתו מדובר בתופעה חדשה ומלאכותית שצמחה בנסיבות היסטוריות ופוליטיות מסוימות, ושאיננה מלווה את האדם מראשית קיומו. אדרבה, הוא סבור, בחינה של גילויי האתאיזם בעת הזו יכולה להראות בדיוק מי מבקש ללבות אותם ומדוע.
כבר בנקודה זו ראוי לאתגר את הנחות המוצא של א־שיהאבי. ניתן לתהות, למשל, אם סממנים דתיים הם רק ביטוי חיצוני לאמונה דתית ואם האמונה אינטגראלית לקיום האנושי. שמא דווקא מכלול הפרקטיקות הדתיות הוא שמעצב את האמונה הדתית ואת התפיסה-העצמית של המאמינים? שמא פרקטיקות שונות ואמונות שונות נכפו על אוכלוסיות שונות בנסיבות היסטוריות שונות? יתר על כן, יש ממד מטעה באפיון האסלאם הפוליטי כחלק אינטגראלי מהדת המוסלמית "המקורית". אחרי הכול, אידיאולוגיות האסלאם הפוליטי השונות נולדו רק במאתיים השנים האחרונות, בתור ניסיון ליצור חלופה אסלאמית לתפיסה הפוליטית של המדינה המודרנית. אומנם, א־שיהאבי איננו טוען את ההפך באופן מפורש, אולם הוא בבירור נמנע מלהתמודד עם הנושא באופן ישיר. זאת כמדומה כדי ליצור ערפול מכוון בין הקטגוריות הדתיות השונות ובכך לצייר תמונה שבתוכה דת האסלאם היא ישות מונוליתית, אורגנית וטבעית – על גילוייה בחיי האמונה, הפרקטיקה הדתית והפוליטיקה. תמונה זו חיונית לטענתו, ואיתה הוא פותח את טענתו ללא שהות בניסיון לפגוע לכאורה בצדדים הציבוריים והפוליטיים של האסלאם בשנים האחרונות.
כך לדוגמה, קל לא־שיהאבי לראות אילו אינטרסים פוליטיים זדוניים עומדים מאחורי הניסיון לפגוע באסלאם הפוליטי בעולם הערבי בשנים האחרונות. התנועות האסלאמיות, הוא מזכיר, מילאו תפקיד חלוצי במחאות המהפכניות של האביב הערבי בעשור האחרון. משום כך, היו אלה דווקא התנועות האסלאמיות שעמדו למתקפת המשטרים הדיקטטוריים הערביים ויתר כוחות הריאקציה למהפכה. פעילותן הוגבלה, הן הוכפשו בשיח הציבורי, תומכיהן הוקעו בתור יסודות רדיקליים וחשוכים – הכול, בסופו של דבר, כדי להשיב את תהליך הדמוקרטיזציה לאחור.
הקשר בין אינטרסים פוליטיים דיקטטוריים לבין חילון ומאבק אנטי־אסלאמי מתבטא גם בתהליך "ההיפתחות למערב" שמקדמות מדינות אוטוקרטיות ערביות שונות במפרץ הפרסי בשנים האחרונות. לדברי א־שיהאבי, התהליך – שכולל ליברליזציה של המרחב הציבורי בתוך אותן מדינת מחד גיסא ונורמליזציה של יחסיהן עם ישראל מאידך גיסא – נועד לפגוע בחברה האסלאמית ובאינטרסים שלה. הוא מייצג "פגיעה באמונה הדתית ובהיבטיה החברתיים והפוליטיים, וזניחה של הסוגיה הפלסטינית שהינה מקור הזנה היסטורי מרכזי בהתפתחות הדתית והמהפכנית".
קבוצות לחץ ליברליות, ארצות הברית ומדינות האיחוד האירופי, נטען, תומכים בפרויקטים האלה באמצעות מימון וסיוע אידיאולוגי ובתקציבים שיכולים להגיע לעשרות מיליוני דולרים
הדוגמאות הללו נמצאות אומנם בתחום הפוליטי, אינן נוגעות לעומק אמונותיו של הפרט המוסלמי, ואין להן הרבה במשותף עם התפשטות האתאיזם. ובכל זאת, ואף ש"קשה לומר שהאתאיזם נעשה דומיננטי בנוף האידיאולוגי והתרבותי של העולם הערבי" – ישנם מי שמבקשים להשריש אותו בשם אותם אינטרסים פוליטיים. מדובר בתהליך מורכב שאותו מניעים כוחות גדולים ועלומים, וא־שיהאבי מתאר אותו כדלקמן: בחוד החנית של המאבק ישנם "פרויקטים מלאי להט שפועלים באופנים שונים תחת מעטה של סיסמאות לגבי חירות הפרט ובעיקר לגבי חירויות דתיות, אמוניות, מיניות ומגדריות". מי שמנהלים את אותם פרויקטים עלומים הם אנשי "מהפכת הנגד" – הריאקציה הדיקטטורית למהפכות האביב הערבי, והאינטרס הפוליטי שלהם ברור: הם מבקשים לפגוע בדת האסלאם וממילא בתנועות האסלאם הפוליטי שניזונות ממנה. "בגיבוי משפטי, ובסיוע כלי התקשורת, אותן אידיאולוגיות [אתאיסטיות] נכפות על גורמים דתיים ומסורתיים", ועושות אותם כנועים יותר וכשירים פחות לאתגר את הדיקטטורה.
אלא שאותם דיקטטורים ואנשי מהפכת נגד לעולם לא היו מצליחים לעשות את כל האמור לעיל בגפם. בנקודה זו נכנסים לתמונה הגורמים המערביים הידועים לשמצה – "קבוצות לחץ ליברליות, ארצות הברית ומדינות האיחוד האירופי". הם תומכים בפרויקטים האמורים באמצעות מימון וסיוע אידיאולוגי במסגרת תוכניות כמו זו שהובאה בראשית הכתבה ובתקציבים שיכולים להגיע לעשרות מיליוני דולרים. ניתן היה להעלות על הדעת שהמערב עושה זאת שכן הוא מעוניין לקדם בעולם הערבי והמוסלמי אידיאולוגיות חילוניות ליברליות מתוך אמונה אמיתית בערכן המוסרי. כשלעצמה, זוהי האשמה חמורה בעיני א־שיהאבי, שמעיד על "דאגתו לנוכח העובדה שלוחצים על מסגדים ועל כנסיות להצהיר שהם תומכים בהומוסקסואליות". אולם מה שחמור אפילו יותר הוא שהמערב מפיץ ליברליזם, חירות דתית ואתאיזם בשל שיקולים זדוניים עלומים. "במערב רואים בפרויקט הליברליזציה מאמץ מקביל לפרויקט השליטה האימפריאלית הקפיטליסטית", הוא מספר, ומוסיף ש"מאחורי הסיסמה של חירות דתית מסתתרות מטרות סמויות שתיאורטיקנים מהמערב מגדירים כ'אסטרטגיות'".
מכל מקום, ויהיו אשר יהיו הגורמים לכך, הנסיבות אינן מותירות לא־שיהאבי ברירה אלא להכריז: "לאחר עשורים של מתקפה על תנועות האסלאם הפוליטי, כעת מתחילה מתקפה על דת האסלאם עצמה". במערב עצמו, הוא מעיר באגביות, התהליך כבר הושלם: "הכנסייה לא הצליחה לעמוד בפרץ למול מתקפת הליברליזם", וכתוצאה מכך "המערב צפוי לקרוס במאה הקרובה, בין היתר בשל ניוון מוסרי". הדבר עשוי לקרות גם לעולם המוסלמי אם לא ידע לעמוד בפרץ הקמפיין המערבי. אולם לא רק המוסלמים צריכים להיזהר. גם במערב צריכים לדעת שהפרויקט האתאיסטי-ליברלי-קפיטליסטי-אימפריאליסטי עשוי להתברר כחרב פיפיות. קידום אתאיזם הוא בגדר התגרות מסוכנת במוסלמים, והוא צפוי להצמיח צורות קיצוניות יותר של אסלאם; מוטב למערב אפוא שלא "להפיץ בקרב המוסלמים מנהגים פרובוקטיביים שעלולים לגרום להם לחוש גועל וזעם". סוף סוף, לדבריו, "מי שרוצים יציבות וביטחון צריכים לפעול לקידום שלטון החוק ולשחרור מעריצות, ולא לכפות סטיות אמוניות ומוסריות". אחרת, המפסידים יהיו המערב והמוסלמים גם יחד.
בשולי הדברים ראוי להסתייג מחלק גדול מהדברים שאומר א־שיהאבי. מלבד הבעייתיות המושגית והרטוריקה המטעה שלו – שעל מקצת מביטוייהן עמדנו לעיל – חלק מטענותיו מריחות מגישה אנטי־פלורליסטית ואף הומופובית, ולעיתים הוא נוקט סגנון שמשתמעים ממנו איום או הסתה מרומזים. ועם זאת, יש חשיבות להעלאת שאלות כמו אלה שהוא מעלה. המחשבה על הצדדים הפוליטיים ועל הנסיבות ההיסטוריות שמתנות תופעות כמו אתאיזם – ובהמשך טבעי לכך, גם אם לא לדעת א־שיהאבי, גם תופעות כמו אמונה דתית – חשובה לפיתוח גישה ביקורתית לחברה ולמוסכמותיה האידיאולוגיות המובנות מאליהן לכאורה. אפשר לקוות שהעתיד יצמיח בעולם המוסלמי עוד ניסיונות כאלה ואף מוצלחים יותר מאלה.
