ביום שישי ה־3 בדצמבר, במפעל בעיר סיאלקוט שבפקיסטן, הוכה למוות מנהל המפעל ממוצא סרי לנקי, וגופתו הוצתה בידי המון מוסלמי זועם של כמאה מעובדי המפעל, וזאת בטענה שהאיש חילל את שם הנביא מוחמד בעת שתלש פוסטרים עם הכיתוב של שם הנביא עליהם. תקרית אלימה זו גרמה לגינויו של ראש ממשלת פקיסטן עמראן ח'אן, אשר התייחס למקרה כ"יום של בושה" לארצו, ותיאר אותה "כמתקפה מזוויעה", תוך הבעת נחישותו למצות את הדין עם אותם פורעים. פקיסטאן עצמה נחשבת לאחת המדינות המוסלמיות שבהן מפגני אלימות נגד חילול שם הנביא נחשבים נפוצים, וזאת עקב עיגון החוק נגד פגיעה בסממני קודש, שקובע מאסר ממושך ואף עונש מוות לעוברים עליו.
המקרה הביא לגינויים מקרב דרשנים ועולמא (אנשי דת מוסלמים) ברחבי העולם שיצאו כנגד המציאות שבה אדם מוצא להורג בידי מוסלמים ללא דין ומשפט, וכנגד זה שמלבד הפגיעה בחיי אדם, המקרה מעצים את תדמית האסלאם בעולם כדת אלימה. בזירה האמריקאית דרשנים מוסלמים ניצבים בחזית המאבק בפיגועי טרור ובפעולות אלימות אחרות שנעשות בשם האסלאם. אחת הדמויות הבולטות שהוקיעו את המעשה, היא השיח' ד"ר יאסר קאדי, דרשן מפורסם מהסמינר האסלאמי באמריקה וממסגד אפיק שבטקסס, ובעצמו ממוצא פקיסטני. קאדי מכיר מקרוב את הצד הרדיקלי באסלאם, שכן הוא השתייך בעברו לסלפיה הווהאבית במהלך עשור לימודיו בסעודיה, אך לפני למעלה מחמש עשרה שנה שינה את עמדותיו והתרחק מהזרם הקיצוני, ונחשב כיום לדמות מתונה ופרגמאטית באסלאם בן־זמננו.
בדרשתו בנושא, ביקר קאדי ראשית את ריבוי השאלות שהופנו אליו אחרי תקרית הלינץ' ושברובן התמקדו בשאלה – האם באמת יש חוק אסלאמי כנגד חילול שם הנביא? קאדי הדגיש כי עוד לפני כתבי הקודש, מה שהתרחש הוא קודם כול טרגדיה אנושית. לדבריו, אף פוסק מוסלמי בכל הדורות לא איפשר להמון להתפרע ופשוט להרוג אנשים ללא משפט, ושאלות מעין אלו מחדדות לדאבונו את התפיסה הבעייתית שקיימת בקרב המוסלמים לגבי סוגיות רגישות אלו. כדי לחדד את המסר, קאדי בחר להציג תסריט של מקרה הפוך שבו מוסלמי היה הופך להיות קורבן ללינץ' בידי לא־מוסלמים, ומכאן ההוקעה הכללית שצריכה להיאמר אל מול מקרי אלימות אלו. יתר על כן, לדעתו דווקא המוסלמים צריכים להיות הראשונים בהתנגדותם למנטליות של "האספסוף הזועם" לדבריו, בשונה מאותה "שתיקה צורמת" שאופפת אותם במצבים אלו, ושמעידה על סוג של מוסר כפול.
באשר לסוגיה עצמה של חילול שם הנביא מוחמד, קאדי אכן מודה שבחברות אסלאמיות ישנם קווים אדומים שמטרתם למנוע לעג ובוז כלפי דמות הנביא. עם זאת, הוא דייק שעל פי תורת הפׅקׅה (הלכה אסלאמית), לעג כלפי הנביא נחשב עבירה שדינה עונש רק אם פעולה זו נעשית באופן מפורש ובזדון, ומכאן הדגיש את ההבדל לעומת המקרה הספציפי בפקיסטן. הוא הסביר שבאותו מפעל היה חוק שאוסר לתלות מודעות ללא רשות, ואותו מנהל עבודה מסרי לנקה לא ידע כנראה לקרוא אורדו, ולכן תלש את המודעות ללא ידיעה שיש בכך משום בעיה מבחינה דתית. בניסיון ללמד עליו זכות, קאדי הדגיש שהכוונה (נׅיַּה) שלו לא הייתה לפגוע בדמות הנביא, אלא לשמור על הסדר הציבורי. לצד זאת, חשוב היה לקאדי להבהיר שגם לו היה תולש את המודעות בזדון מתוך כוונה ללעוג לנביא, אסור בשום אופן מבחינה אסלאמית ליטול את החוק לידיים ולפגוע בו ללא משפט.
קאדי עצמו ביקר בפקיסטן שבוע וחצי לפני התקרית, ונפגש שם עם גורמי ממשל שונים ועם עולמא פקיסטנים בכירים. בשיחותיו עם אותם אנשי דת ידועים, באופן כמעט מתוזמן לפרשה, הוא התמקד דווקא בתקריות שפורצות בעקבות חילול שם הנביא, וזאת כדי לגרום לאנשי הדת הללו להתנגד באופן תקיף לאותם מעשים אלימים, שמסבים נזק הרסני לתדמית האסלאם במערב. נוסף על כך, הוא התייחס לאירוניה בכך שמעשי אלימות המונית כזו עקב חילול שם הנביא נפוצים דווקא בפקיסטן מפני שרוב המוסלמים במדינה זו נוהגים על פי האסכולה החנפית, שנחשבת לאסכולה היחידה באסלאם האוסרת במפורש גזר דין מוות ללא־מוסלמי שמחלל את הקודש. למרות ניסיונו לעודדם להתנגד למעשים אלו, תגובותיהם הרפות של אותם אנשי דת שיקפו את הקושי לפתור את הבעיות בסוגיות טאבו מעין אלו, עקב חולשתם הכללית ואי־יכולתם או רצונם לשמש גורם דומיננטי בפתרון הבעיה. כדוגמה לכך, חשף קאדי שאחד מאנשי הדת שעימם שוחח הביע בפניו את חששו לצאת במופגן כנגד ההמון הזועם שמא אותם קנאים יתקפו אף אותו באשמת "זלזול" בדמות הנביא.
ביחסו לתופעה אלימה זו, קאדי לא ברר את מילותיו, ותיאר אותה כסימפטום של מחלת הקיצוניות הפונדמנטליסטית והבערות האסלאמית. לדעתו, התופעה מוּנעת מכוח הסתה מתמשכת בעשורים האחרונים שהחלה בטיפוח שיח של שנאה במסגדים על ידי מנהיגים ואנשי דת מוסלמים, והשתרשה בציבור הרחב עד הפיכתה לסוג של מיינסטרים. שיח הסתה זה קשור לפרדיגמה של "אנחנו מולם" הבאה לידי ביטוי למשל באופן שבו הסלפים השמרנים רואים את המוסלמים הליברליים כ"בוגדים", או בשיעים קיצוניים שתופסים את הסונים כ"אויבי הדת".
נוסף על גינויו התקיף כנגד האלימות בחברה האסלאמית, קאדי בחר לנצל את המקרה גם כדי להדגיש את הצורך בעדכון היחס ההלכתי בהתאם למציאות המודרנית כיום למקרים של חילול שם הנביא ולסוגיות נפיצות אחרות כמו עזיבת האסלאם (ארתדאד), שדינה מוות בחלק מהמדינות האסלאמיות. כמי שנפגש במהלך חייו עם עשרות רבות של עלמא בעלי שם מרחבי העולם, קאדי הדגיש שגישה פרגמאטית זו אף נתמכה על ידי פוסקים בעלי שם עולמי כמו השיח' יוסף אל־קרדאווי, שלא פסל אפשרות זו בהקשר לפסיקה האסלאמית המושפעת מתועלת הכלל (מצלחה) ומהחדשנות ההלכתית (אג'תהאד) שיכולות להילמד מהחדית' ומהסירא (חייו של הנביא).
דבריו הנוקבים של קאדי כנגד "מטיפי השנאה" והתפיסה הקיצונית באסלאם מסמלים לדעתי שני אלמנטים עיקריים: מאבקם של הזרמים המתונים והפרגמאטיים באמריקה ובמערב כנגד האסלאם הרדיקלי; והשימוש במקרי אלימות אלו להדגשת החשיבות של עריכת רפורמה באסלאם. הגותו זו של קאדי מבטאת קולות רבים של דרשנים ושל אנשי דת אמריקנים העומדים כחומה בצורה כנגד מעשים אלימים שנעשים, לכאורה, למען אללה והנביא מוחמד. דמויות מתונות בולטות כמו השיח' חמזה יוסוף מקולג' זיתונה בקליפורניה, נועמאן עלי ח'אן ממכון ביאנה או עמר סולימאן ממכון יקין בטקסס, הוקיעו רבות מעשי טרור ואלימות ופעלו למען חשיבה מחדש של רפורמה באסלאם. מטרתם של דרשנים אלו היא להביא את הציבור המוסלמי, במיוחד במדינות המערב, להבנה שהצורך להתאים את דת האסלאם באופן מובנה יותר למציאות של המאה ה־21 הוא בגדר חובת השעה.
