בראשית נובמבר הלך לעולמו, בגיל 88, הזמר והמוזיקאי הסורי סבאח פח'רי. בתקשורת הערבית הספידו אותו רבים כאחד מגדולי הזמרים בעולם הערבי, תוך דגש על תרומתו הרבה למוזיקה הערבית ועל האהדה העצומה וחוצת הגבולות שלה זכה בחייו. באתר ערב 48 הוא הוגדר כמי שהשתייך ל"שורה הראשונה של סמלי הזהות האומנותית של האדם הערבי" לצד אום כולתום, עבד אל־והאב ופיירוז. באל־ערבי אל־ג'דיד נטען כי עם לכתו תם עידן במוזיקה הערבית הקלסית, שכן הוא היה ממיצגיה המובהקים לאורך קריירה בת עשרות שנים, ובאתר אל־ג'זירה ציטטו מן הביוגרפיה שנכתבה על אודותיו שלפיה התפרסם עוד בילדותו בזכות קולו הערב.
פח'רי נולד בשם סבאח א־דין אבו קוס בעיר חלב, עיר שהמסורת המוזיקלית הייחודית לה בתחומי השירה, ההלחנה והדקלום, השפיעה עליו יותר מכול. הוא קיבל חינוך דתי ודקלם את פרקי הקוראן במסגדים בעיר ובמעגלי המסדרים הסופיים-מיסטיים. מוריו הראשונים היו מוזיקאים חלבים בולטים, כגון השיח' בכרי אלכורדי, השיח' עלי דרוויש והשיח' עמר אל־בטש, ומבחינה סגנונית הוא האומן המזוהה ביותר עם ה"קודוד החלבי" (القدود الحلبية), סגנון המוזיקה העממי של העיר.
לצד זאת, פח'רי פעל גם בדמשק וקורותיו נקשרים להיסטוריה הסורית המודרנית בכללותה. כך למשל, ב־1946, כילד צעיר, הוא שר בפני נשיא הרפובליקה הסורית דאז שוכרי אל־קוותלי במהלך ביקורו של האחרון בחלב. בתום לימודי המוזיקה בעירו הוא עבר לבירה, ובה סיים את לימודיו במכון למוזיקה מזרחית ב־1948, בהיותו בן 15 בלבד, ושם הבימה "פח'רי" ניתן לו על שמו של פח'רי אל־ברודי, פוליטיקאי ומשורר ממייסדי התנועה הלאומית הסורית, אשר פרש עליו את חסותו (והיה פטרונים גם של אומנים סורים גדולים אחרים).
קלאסיקה ערבית לכל גיל
על אף הזיהוי של פח'רי עם המוזיקה החלבית, אין חולק על כך שהיה זמר ומלחין רבגווני, שהושפע מסגנונות מוזיקאליים ממקומות שונים בעולם הערבי. הוא בחר חומרים רבים מהפולקלור הערבי המיוחסים למסופוטמיה, לאזור הלבנט ולמצרים. הוא הלחין ושר בסגנונות הקלסיים של ה"מושחאת" (مُوَشَّحَات), צורה שירית שפותחה בספרד האנדלוסית במאות ה־11 וה־12; ה"מאול" (مَوَّال( השאמי והעיראקי, קרי, פתיחה של שיר המאפשרת למבצע להדגים את מיומנותו באלתור; או ה"אדואר" (أدوار), סוגה של שירה עממית. כל זאת, נוסף על הנגינה על קנון ועל עוד וביצוע של "ריקוד הסליחה" (رقص السماح), שמקורו בפולחן הסופי של עירו.
לדעת פרשן התרבות הסורי עמר בקבוק, בשירו האייקוני "יין האהבה" (خمرة الحب(, המתאר מצב של אהבה עד כדי שיכרון חושים, הפגין פח'רי את השילוב של הסגנונות המוזיקליים השונים הללו. הוא הוציא חמישה אלבומים גדולים ועשרים קלטות, נוסף על רבות אחרות שהוקלטו באופן לא־רשמי. פח'רי הלחין עשרות משיריו וכן שירי משוררים ערבים מודרניים וקלסיים (דוגמת עבד אל־בסיט א־סופי הסורי או המשורר העבאסי אבו א־טייב אל־מותנאבי). פח'רי אף השתתף בכמה סרטי קולנוע ובתוכניות טלוויזיה ורדיו. עם הקמת ערוצי הטלוויזיה הערביים בשנות החמישים, תהילתו של פח'רי צברה תאוצה וקהל מעריציו גדל בהתמדה.
החוקר הפלסטיני פאיד בדארנה סבור כי פח'רי הצליח להגיש למאזין הערבי בעת ובעונה אחת שירים מתקופות שונות, שהיו בחלקם שירים עממיים בלשון המדוברת ובחלקם שירים בשפה גבוהה, ומשך קהלים ממגזרים וממעמדות חברתיים שונים, שנעו ורקדו לצלילי שיריו. לדברי החוקר המצרי הית'אם אבו זיד, פח'רי הפך במשך עשרות שנים לגשר בין "הישן" ל"חדש". אופן עמידתו על הבימה והאינטראקציה שיצר עם הקהל, סחפו מעריצים מכל הגילאים, ובהם צעירים רבים שמצאו אצלו עושר ומורשת שלא ניתן למצוא אצל זמרי עידן "הקסטה", כלשונו. פח'רי, אם כן, הצליח להנחיל את המוזיקה הערבית הקלסית גם לדורות הבאים.
מעבר לכך, הוא נלחם כל חייו כדי להגן על המורשת המוזיקאלית הקלסית מבלי להיכנע לרוחות השינוי העזות שהשפיעו על כל מוזיקאי וזמר ערבי אחר, ונהג בחשדנות ובזלזול כלפי דפוסים של מודרניזציה והתמערבות. בשנות התשעים עורר סערה כאשר הכריז כי עבד אל־והאב ואום כולת'ום הם שגרמו לשקיעתה של השירה הערבית משום שזנחו את תבניותיה המסורתיות. לטענת אבו זיד, הוא לא התכוון לזלזל בשני ענקי המוזיקה הערבית, אך ביקש להמחיש את דבקותו בצורות הביצוע בסגנון הקלסי, וסבר כי סגנון השירה וההלחנה של עבד אל־והאב מתכחש ל"טראב", רגש ההתעלות שמעוררת המוזיקה וכי אום כלת'ום זנחה את תבנית "א־דור" (צורת היחיד של סגנון ה"אדואר"), ומעולם לא עשתה שימוש בתבנית ה"מושח".
קשריו של פח'רי עם המשטר הסורי
מרבית הכותבים שהספידו את פח'רי דיברו בשבחו, והדגישו בעיקר את מורשתו המוזיקלית החשובה. אך כמה מהם בכל זאת מתחו ביקורת על התנהלותו הן במישור האומנותי והן במישור הבין־אישי. יש הסבורים כי בניגוד לתדמיתו כמגן המורשת הערבית, גם הוא למעשה חרג מן המסורת ונהג בחוסר יושר כאשר שילב אלתורים, הכניס שינויים מלודיים בשיריו, ואף סיגל צורות ביצוע מסחריות כדי לפנות לקהלים רחבים יותר. היו שהזכירו כי פח'רי הואשם עוד בחייו בהתנשאות וביהירות, ובכך שחסם את התפתחותם של זמרים מוכשרים אחרים בשל החשש ממתחרים.
העיתונאית הלבנונית ליאל חדאד אף טוענת כי הסתייע לשם כך בקרבתו למשטר הסורי בימי אסד האב וכן בימי אסד הבן, שממנו קיבל אות הוקרה ושאת נאמנותו לו, לדבריה, אף ביטא בשירה. פח'רי אכן מילא לאורך השנים כמה תפקידים בשדה התרבות והפוליטיקה הסורית: עמד בראש איגוד האומנים הסורים כמה פעמים בשנות השבעים, מונה למנהל הכללי של פסטיבל הזמר הסורי, ובסוף שנות התשעים נבחר לחבר באספת העם הסורית. עם זאת, לטענת איש התקשורת הסורי אנס אזרק, פח'רי לא היה שופר של השלטון. הוא לא שר למען נשיאי סוריה וגם לא למען "מהפכת מרץ" (המחאה להפלת המשטר ב־2011), אך גם לא היה ממתנגדיה. נראה, אם כן, כי שאף להיות אומן ניטרלי במגבלות האפשר במדינה כמו סוריה.
אהדה והוקרה חוצי גבולות
פח'רי היה מוזיקאי מעוטר, ששבר שיאים וזכה להוקרה רבה על פועלו גם מחוץ לארצו. כך למשל, בשנת 1968 הוא שבר את שיא גינס לאחר ששר יותר מעשר שעות במסגרת הופעה בקרקאס, בירת וונצואלה. אך את מרבית הכיבודים ואותות ההוקרה קיבל פח'רי ברחבי העולם הערבי – ממדינות המפרץ ועד למדינות המגרב. במצרים הוקמה אגודה אומנותית רשמית שכללה רבים ממעריציו וחסידיו, אגודה ראשונה מסוגה שהוקמה עבור אומן שאינו מצרי. בתוניסיה זכה למדליית כבוד מטעם נשיאה לשעבר חביב בורגיבה. בעומאן זכה למדליית הוקרה מטעם הסולטאן, ובמדינת איחוד האמירויות הערביות זכה בפרס המוזיקה הערבית.
"פח'רי זכה לכיבודים מרוב המשטרים הערביים, ואין בכך כבוד, זה ראוי לגינוי", טוענת חדאד, ורבים בעולם הערבי ודאי יסכימו לכך. עם זאת, קשה להתעלם מכך שהמוזיקה של פח'רי היא במידה רבה מכנה משותף וגורם מאחד בין תושבי מדינות ערב השונות, שרבות מהן שקעו למשברים פנימיים ולמאבקים אזוריים, ודאי בעשור האחרון. בהקלטה של אחת מהופעותיו של פח'רי כזמר צעיר, נראית בקהל שורת קצינים והפרשן באולפן משבח את "המהפכה" ואת "הסוציאליזם". היה זה כנראה סביב תקופת האיחוד הקצרה בין סוריה ומצרים (1961-1958), שהתפרקותו סימלה אולי יותר מכול את מותה של הפאן-ערביות. אלא שהתרבות הערבית, וודאי המוזיקה הערבית, הן בכל זאת סמל לקיומה של אחדות ערבית מסוימת.
קולו של פח'רי: הקשר האחרון של הפליטים הסורים לארצם
קורותיו של פח'רי הן גם עדות לקשר ההדוק בין סוריה לבין לבנון, חרף היחסים המורכבים בין שתי המדינות. פח'רי, כמו רוב תושבי חלב, עזב את עירו ב־2012, עם התגברות הקרבות בין המשטר הסורי לכוחות האופוזיציה, ובשנות חיו האחרונות קבע את ביתו בלבנון, בדומה לאומנים סורים אחרים שמצאו מקלט במדינה השכנה. ביירות הייתה בבחינת בירה שנייה עבורו, והוא הוסיף להתראיין ולהתארח בתוכניות מוזיקה המופקות בערוצי הלוויין השונים הפועלים בה, ולשתף פעולה עם זמרים גולים אחרים. ביירות הצליחה להקל במעט את צערו על המלחמה הטרגית בסוריה, ובמיוחד על מה שאירע לעירו חלב, כך לדברי העיתונאי הלבנוני רביע פראן.
בסיכומו של דבר, גם מבקריו של פח'רי מסכימים כי אין הגזמה בקינה על לכתו, והדבר בא לידי ביטוי, בין היתר, בתגובות של פליטים ושל גולים סורים, המבכים על אובדן הקשר האחרון שהיה להם עם ארצם באמצעות קולו. קול שמחזיר אותם בלילותיהם בברלין, באיסטנבול, בקהיר או בביירות לבתיהם בחלב או בחומס. "מה נשאר כיום מחלב? […] הסורים מתאבלים על סבאח פח'רי בידיעה שהם מתאבלים על זיכרונות מחיים שלא ישובו לעולם".
