לכאורה, מדובר בסיפור אהבה מהסרטים: בחור לבנוני מתאשפז בבית חולים בגרמניה, ומטפלת בו אחות ממוצא פלסטיני. במהלך הטיפול השניים נקשרים זה לזה ומתאהבים, ובסופו של דבר מחליטים להינשא. בעולם אידיאלי הזוג היה חי באושר ועושר עד עצם היום הזה, אבל במציאות, הסרט הרומנטי הפך במהרה לחלום בלהות כשהבחור הלבנוני ששמו מוחמד יוסף בנוט, החליט לבקר בארץ מולדתו, שם נעצר והואשם על ידי בית המשפט הצבאי בהפרת החוק להחרמת מדינת ישראל, ונגזר עליו עונש של שנת מאסר אחת, כל זאת מפני שאשתו, ששמה חלא ריזק, היא בעלת אזרחות ישראלית. נוסף על שנת המאסר, נגזר על בנוט קנס בסך 500 אלף לירות לבנוניות, שהם כ־60 שקלים.
הידיעה על הרשעתו של בנוט לא עוררה יותר מדי רעש בלבנון, ומעטים חיפשו להעמיק בסיפור. אחד מהמעטים הללו הוא ג'יהאד בזי, עיתונאי לבנוני שמתאר במאמר באתר דרג' את גודל האבסורד שבעניין. לדבריו, הוא התקשה להאמין למראה עיניו כשקרא את הדיווח הלקוני של סוכנויות הידיעות על אדם שנידון לשנת מאסר, כשכל פשעו היה להתחתן עם פלסטינית בעלת אזרחות ישראלית. "מוחמד אינו מרגל", הוא כותב, "וחלא אינה קצינת מוסד במסווה שניסתה לגייסו". מעבר לכך, מהדיווחים עולה שבניסיון למצוא הוכחה לריגול, בוצע חיפוש בטלפון הנייד של בנוט, תוך חיטוט בהתכתבויותיו עם אשתו והפרת זכותם לפרטיות, אך מיותר לציין שחיפושים אלו לא העלו דבר מפליל.
עם זאת, בעיתון אל־אח'באר המזוהה עם חזבאללה, פורסם מאמר ובו מחברו שיבח את פסק הדין, שלדבריו מראה על אומץ ליבו של השופט הצבאי – הקצין הבכיר מוניר שחאדה, בהפגינו עמדה נוקשה נגד ישראל, למרות העובדה שלא הייתה כל הוכחה שמישהו מבני־הזוג הוא מרגל. לעומת אל־אח'באר, בזי אינו רואה בפסק הדין דבר הראוי לשבח, אלא לגינוי. לדבריו אם אין הוכחות לריגול, אין שום סיבה לגזור על בנוט מאסר, להוסיף לו הרשעה ברישומו הפלילי ולהכתים את שמו ברבים, וגם אם הסיבה לפסק הדין אכן הייתה רצונו של שחאדה להפגין עמדה תקיפה כלפי ישראל, הרי שפסק דין זה פסול מכול וכול.
גם אם זו אכן הייתה מטרתו של השופט, כמו בלבנון, הדבר לא זכה לתשומת לב בישראל, ולא נראה שאכפת לה יותר מדי מגזר הדין. אם מתעקשים לדמיין כיצד ישראל הייתה מגיבה לעובדה ששופט לבנוני בכיר קבע שנישואין של לבנוני עם ישראלית הם פשע, בזי טוען שהיא הייתה מקבלת את העניין בשמחה, וזאת מפני שמדובר באנטישמיות, גם אם ריזק עצמה אינה יהודייה.
אולם בזי מעלה אפשרות גרועה יותר בעיניו, והיא שהשופט שחאדה שכח עובדה בסיסית: הפלסטינים אזרחי ישראל, כפי שנובע משמם, הם קודם כול פלסטינים, ורק אז אזרחי ישראל, ומאז 1948 הם מנהלים מאבק בשתי חזיתות: האחת כנגד מדינת ישראל בתור מיעוט הנלחם על זכויותיו, על שפתו ועל מורשתו בתוך גבולותיה, והשנייה כנגד הבורות בעולם הערבי בנוגע למצבם ולסטאטוס שלהם. את המאבק השני מכתיר בזי כמוצלח, וכהוכחה מביא את העובדה שבניגוד לעבר, חברי כנסת ערבים מתקבלים כעת בברכה במדינות ערב בכלל ובלבנון בפרט. אם כך, מה שונה פלסטינית אזרחית ישראל שאינה חברת כנסת, ומדוע נישואין עימה הם בגדר עבירה על החוק?
בזי מעלה אפשרות נוספת, והיא שהשופט מלכתחילה לא היה מודע לקיומם של פלסטינים אזרחי ישראל. "ייתכן שאותו מוניר שחאדה אינו יודע מי הם הפלסטינים אזרחי ישראל, לא שמע עליהם בעבר, לא נתקל בהם בסרט תיעודי, במאמר או בכתבה בערוץ המועדף עליו – כלום", כותב בזי. "האפשרות ששחאדה יהיה בור ברמה כזו אינה מזיקה רק לו באופן אישי; בורות קיצונית שכזו היא בגדר אסון כשהאדם שמפגין אותה הוא שופט".
על כל פנים, בעיני בזי, השופט נכשל כאן בתפקידו בצורה קשה בכך שלא התייחס לתיק בכובד הראש הראוי. "משפט אינו משחק, ושחאדה אינו כדורגלן שלפעמים מצטיין ולפעמים לא", הוא כותב. "שחאדה הוא שופט, וגזירת שנת מאסר שלמה על אדם אינה בעיטה אקראית לשער, שייתכן שתצליח וייתכן שלא". לדבריו, ניכר כי במקרה הזה לא התבצעה מחשבה מעמיקה על השלכותיו של גזר הדין, ועל כך שהוא פוגע במערכת המשפט הלבנונית, בכבוד בית המשפט, בתדמיתו ובזכות הנאשמים למשפט הוגן. "נעשה כאן עוול לאדם חף מפשע", הוא מאשים, "ואפילו לא טרחו לתרץ את העוול או לנסות להסתיר אותו; נעשה לו עוול בעזות מצח". לדבריו, פסק הדין התעלם מרוח החוק להחרמת ישראל באופן ספציפי ומהעקרונות שלשמם נוצרו חוקים באופן כללי: השגת צדק והימנעות מטעויות ככל האפשר.
בזי מסכם שאין טעם לנסות ולהבין את מה שעבר במוחו של השופט כשגזר על בנוט עונש מאסר, וזאת מפני שלבנון היא מדינה שנמצאת בתהליך התרסקות מתמשך שנדמה כבלתי־נמנע, והמערכות הציבוריות שלה אינן עובדות כראוי זה שנים רבות. אולם הפעם קריסתה של המדינה גבתה קורבן שבהחלט ניתן היה למנוע, והביאה לכך שאדם חף מפשע יושב בכלא כשכל חטאו הוא האהבה. באשר לחלא ריזק, היא השכילה שלא להתלוות לבעלה בביקור המולדת שלו ובחרה להישאר בגרמניה. היא כעת בריאה וחופשייה, אולם לא ברור מתי יוכל בנוט להצטרף אליה. כשיזכה לעשות זאת, ספק אם יביט לאחור לעבר חורבותיה של מולדתו.
