אין ספק: הסרט "אמירה", שעוסק באסירים פלסטינים שמבריחים אל מחוץ לכלא זרע שמיועד לנשותיהם, מסתיים בתפנית מפתיעה. הזרע המוברח, כך מתגלה בסרט, שייך בכלל לחייל ישראלי. היו רבים שהזדעזעו מן הסיום הלא־צפוי. חלק ניכר מהם – אנוכי, בין היתר – אפילו לא ראו את הסרט. אף על פי כן, הרעיון שמאחורי הסרט והמבנה העלילתי שלו דורשים כמה התייחסויות.
קודם כול, צריך להדגיש: לכל במאי ולכל יוצר מותר ליצור ככל העולה על רוחו. לא ראוי שיוטלו על היצירה מגבלות אומנותיות, תסריטאיות, קולנועיות וכדומה. אלא שמאותה סיבה, לקהל, למבקרים ולציבור מותר להביע עמדה על אותן יצירות – בין אם מדובר בתמיכה, בביקורת ואפילו בקללות. הדבר נכון על אחת כמה וכמה כאשר המבקרים מרגישים שהיצירה האמורה עוסקת בהם עצמם. כפי שלימד אותנו ההוגה הצרפתי רולאן בארת (Barthes) במסתו "מות המחבר", מרגע שיצירת אומנות – בין אם ספר, ציור, מחזה, סרט או שיר – נמצאת ברשות הרבים, היוצר מת מוות מטפורי. אותה יצירה נמצאת כעת ברשות הנמענים, והם יכולים להגיב עליה ככל העולה על רוחם, בכל סגנון שהם רואים לנכון.
הנקודה השנייה קשורה לממד האומנותי-הדרמטי. לאור הפרסומים לגבי עלילת הסרט – ושוב, לא צפיתי בו – אין ספק שהחלפת הזרע היא תפנית מפתיעה. אם היה מדובר בסרט לא־פלסטיני, היה אפשר לומר שהתרומה של תפנית כזו לבניית העלילה היא הברקה מקצועית של ממש. לגבי יתר ההיבטים האומנותיים של עלילת הסרט, אין לי איך לשפוט אותם מאחר שלא צפיתי בו.
שלישית – ואף על פי שאני מכיר ביצירתיות שיש בעלילה – ההיבטים האומנותיים והדרמטיים אינם לב העניין. העניין הוא ההקשר הפלסטיני הייחודי של הסרט. בסופו של דבר, הסרט איננו עוסק באסירים פליליים רגילים שמבריחים זרע לנשותיהם במדינה רגילה, כזו שניתן היה להלביש עליה עלילה בדיונית מפתיעה ודרמטית כמו זו של הסרט "אמירה". אדרבה: האסירים במקרה דנן הם שבויי מלחמה שנאבקו מאבק צודק. הם הגחלת האחרונה שעוד נותרה לנו בהתנגדותנו לכיבוש, לקולוניאליזם ולדיכוי בני יותר ממאה שנים. ב־25 השנים האחרונות – "עידן אוסלו" – כמעט כל פן של התנגדות זו כבר דעך: איבדנו את המצפן, המשימה הלאומית התפוררה. הרשות הפלסטינית, שהוקמה בקול תרועה ובהבטחות לעצמאות ממשמשת ובאה, היא עתה קבלן ביצוע בשירות צורכי הביטחון של הכיבוש. פלגי ההתנגדות נעלמו והאחדות הלאומית נפרמה. הכובש הציוני, מצידו, ממשיך להתרברב בזמן שמשטרי הנורמליזציה הערביים מתחרים ביניהם מי יעניק יותר סיוע לאויב. רשימת הכישלונות והתסכולים ממשיכה להתארך.
בנוף קודר זה נותרה לנו עוד נקודת אור אחת שזורחת כמו שמש בלבבות הציבור הפלסטיני. זוהי נקודת אור שמזכירה, גם בהווה המתסכל, את העבר המפואר, שמחיה את ימי המאבק, ההתקוממות, החוסן וההקרבה. נקודת אור זו היא האסירים. הם – ולצידם השהידים – הם העידית שבעידית. טוהר ליבם, יפי פניהם ומסירות הנפש שלהם הם בעבורנו מודל לחיקוי שמכניס בנו ענווה. האסירים הם אור השחר הזורח שמרחיק את האפלה המתועבת, הם ההבטחה והתקווה לחירות. האסירים הקדושים הללו דבקים כל כך בחירות, עד שהם הגו רעיון מבריק: להבריח זרע אל נשותיהם. הם, שהצליחו לשבור את הכובש ולא נשברו בעצמם, מביאים לעולם ילדים בדמותם שלהם. הם מפגינים גבורה וכוח רצון על־אנושיים, ובמעשה הברחת הזרע משחררים את נפשם מן הכלא. על רקע זה יש להבין את פרץ ההתקוממות שעורר הסרט "אמירה": התקוממות זו מבטאת התגייסות למען אותה נקודת אור יחידה. זוהי מחאה נגד הניסיון לכבות את התקווה ונגד הניסיון למנוע את הולדתם של אותם תינוקות שהם סטירה בפרצופו של הכיבוש.
רביעית, יש מי שאומרים שגל הביקורת נגד הסרט נובע מנטייה להאלהת הזהות הפלסטינית ומחוסר יכולת להתמודד עם ביקורת. לא מדובר בטענה מופרכת: אין ספק שתמיד יש מקום לביקורת עצמית, גם אם ביקורת כזו עשויה להיות בוטה לעיתים. ועם זאת, כל מקרה צריך להישפט לגופו. הצורך בביקורת עצמית איננו חל באופן אוטומטי על כל נושא, וישנם שיקולים שונים שצריכים להילקח בחשבון. במקרה של הגינויים כלפי הסרט "אמירה", לא מדובר בחוסר נכונות לביקורת עצמית מכמה טעמים. תחילה, מפני שמלבד סרט זה אין בנמצא כל נרטיב קולנועי חלופי לגבי האסירים הפלסטינים, בפרט לא כזה שמייצג את מציאות חייהם ואת גבורתם העל־אנושית. אף סרט אינו מציג, למשל, את שגרת החיים של האסירים בתוך בתי הכלא. אף אחד אינו רואה לנכון לספר כיצד הם משלימים תארים אקדמיים וכיצד הם מצליחים להבריח ספרים וחיבורים אינטלקטואליים מעבר לחומות הכלא. מי שמע על האב שנמצא מאחורי הסורגים כשבתא הסמוך נמצא בנו, ולעיתים אפילו נכדו? מי שמע על אלה שנמקים שלושה וארבעה עשורים בין חומות הכלא, על המשפחות ששניים ושלושה דורות מבניהם כלואים? מי מספר את סיפורי האהבה ואת הכמיהה? אילו סרטים מנציחים את גיבורי מנהרת החירות שנמלטו מכלא גלבוע? הלוא ברור שאם ישראלים, או אפילו אזרחי כל מדינה אחרת, היו גיבורים ולו של אחוז מהסיפורים האנושיים הללו – עשרות רבות של סרטים כבר היו מופקים על כל אחד ואחד מהם. אילו היה זה המצב בתחום העשייה הקולנועית הקשורה לאסירים הפלסטינים, ואם קטלוג שלם של סרטים על חייהם בכלא היה מונח על המדפים – או אז, סרט כמו "אמירה" היה יכול להיחשב כתוספת גיוון ראויה לחומר הביקורתי הקיים. אולם לאור הדלות המשוועת בייצוגים דרמטיים וקולנועיים של הסוגיה הפלסטינית ולאור החד־צדדיות שממנה סובלות היצירות הקיימות, אסור בשום פנים ואופן להסכין עם הסרט "אמירה" – גם לא בשם הצורך בביקורת עצמית.
נוסף על כך, עלינו להזכיר לעצמנו שביקורת עצמית לעולם איננה מתקיימת בחלל ריק. ביקורת עצמית, בסופו של דבר, היא ביקורת שמפנה גורם מסוים כלפי עצמו, וגורמים שונים נבדלים זה מזה בסוג הביקורת העצמית שלה הם זקוקים. לאחדים, ביקורת היא עניין של חיים ומוות – לעיתים היא חיונית, ולעיתים היא מסוכנת – ואילו לגבי אחרים, אותה ביקורת היא בגדר מותרות אפשריים. ישנו הבדל עצום בין סרט אמריקני או ישראלי, למשל, שמותחים ביקורת על סוגיה רגישה כלשהי באמריקה או בישראל, לבין סרט פלסטיני שמותח ביקורת על סוגיה פלסטינית רגישה (כפי שהסרט "אמירה" מותח ביקורת על סוגיית האסירים). אלה הם שני מקרים שונים בתכלית: שתי הראשונות הן בסופו של דבר מדינות שמפעילות דיכוי קולוניאלי, ואילו האחרונה היא קורבן הדיכוי הקולוניאלי. ככלל, לגבי הצד המדכא – ביקורת עצמית היא בבחינת מותרות, מכיוון שיש לו הרבה יותר מרחב להתמודד עימה ולהפיק ממנה לקחים. אצל קורבנות הדיכוי, מנגד, הסיפור שונה בתכלית – כאשר הקורבן מבקר את עצמו, מראה ההיסטוריה, המדכאים משתמשים באותה ביקורת עצמית בתור תעמולה. ממילא, בניגוד למדינות מדכאות כמו ישראל וארצות הברית – כאשר עם מדוכא מבקר את עצמו על פשעים שביצע בעבר כלפי עמים אחרים, הוא כמובן איננו יכול לתקן את פשעי העבר ולפצות עליהם כלקח מאותה ביקורת עצמית. במקרה הפלסטיני, מדובר בעם שמצוי תחת כיבוש קולוניאלי, ולכן סדרי העדיפויות שלו שונים והוא שברירי הרבה יותר. במקרה שלו, אותה ביקורת עצמית חסרת אחריות ואותו ניסיון לפתח מודעות לפשעי העבר רק מוסיפים שמן למדורת התעמולה שממשיכה לבעור סביבו. ביקורת עצמית כזו איננה רק בבחינת מותרות, היא מסוכנת ממש.
נוסף על אלה, הסרט "אמירה" אינו עוסק בעבר הרחוק, אלא במציאות עכשווית, וחמור מכך – הוא משפיע עליה ומסלף אותה. הדבר מחזיר אותנו לאותה נקודה – ישנן ביקורות שהן בגדר מותרות, ואחרות הן עניין של חיים ומוות. יש אלף ואחת סוגיות פלסטיניות פנימיות אחרות שתובעות ביקורת עצמית דחופה. המערכת הפוליטית והרשות, פלגי ההתנגדות והקרע הפנימי, המאבקים השבטיים והפיגור החברתי – בכל אחד מן הנושאים הללו, וברבים אחרים, אנו זקוקים בדחיפות לחשבון נפש נוקב וממושך. אם היה הסרט עוסק בכל אחד מהם, אני משוכנע שהוא לא היה נתקל בהתנגדות כזו. אלא שמשום מה, ישנם מי ש"שוכחים" לעסוק בכל אלה באופן ביקורתי. הם פונים מייד לתקוף את נקודת האור היחידה, את מאגר התקווה, והם מחללים את קודשי הקודשים של הסוגיות הרגישות ביותר: האסירים, חייהם וילדיהם. את סיפורי הברחת הזרע המופלאים הם הופכים לשמועות זדוניות בדבר החלפת הזרע בזרעו של הכובש. במקרה זה, ודאי שלא מדובר בביקורת הכרחית ואף לא בביקורת שהיא בגדר מותרות. במקרה זה מדובר בהתבוננות מעוותת ובהבנה שטחית, ואין כל פלא שפרי הבאושים שנולד מהן מושך אליו מתקפות והאשמות.
פרופ' ח'אלד אל־חרוב הוא מומחה פלסטיני לפוליטיקה פלסטינית וחוקר המזרח התיכון באוניברסיטת נורת'ווסטרן בקטאר. המאמר המקורי פורסם באתר מגזין התרבות רומאן ב־9 בדצמבר 2021. תרגם מערבית: איתי מלאך.
