מאז היווסדה, הרפובליקה האסלאמית של איראן מהווה שחקן מפתח גיאופוליטי וצבאי-ביטחוני מוביל במזרח התיכון. אי לכך, ובמיוחד לאור שאיפותיה האזוריות והשפעתה על הנעשה בכמה ממדינות האזור, כחלק מחזונה להפיץ את המהפכה האסלאמית אל מחוץ לגבולותיה, הדוקטרינה הצבאית של איראן היא נושא המעסיק חוקרים אקדמיים וצבאיים זה עשרות שנים.
דוקטרינה זו השתנתה והתעצבה לאורך השנים לאור האתגרים השונים שניצבו בפני איראן. מלחמת איראן-עיראק בשנות השמונים, אירועים דרמטיים שקרו במדינות הסמוכות לה, כמו הפלישה האמריקאית לאפגניסטן ולעיראק, והמלחמה בסוריה – כל אלה השפיעו על הדוקטרינה הצבאית של איראן, עיצבו ושינו אותה לאורך השנים.
מטבע הדברים, גם למלחמה בסוריה, שבה איראן מעורבת באופן ישיר בלחימה בשדה הקרב, הייתה השפעה משמעותית על הדוקטרינה הצבאית של איראן. השינויים שחלו בדוקטרינה שלה מעסיקים חוקרים רבים בארץ ובעולם וגם באזורנו. נושא זה נידון לאחרונה בניתוח שפורסם במכון המחקר הערבי למחקרי מדיניות מאת חוקר צעיר בשם מוחמד אשקר המתמחה בלימודי ביטחון, שעבד כמומחה לנושאי ביטחון בכמה ארגונים ללא מטרות רווח. אשקר טוען בפתח מאמרו כי הניסיון לשרטט את תווי פניה של הדוקטרינה הצבאית של איראן הוא נושא מורכב לדיון, שכן עד כה לא פורסם מסמך רשמי מטעם הרפובליקה האסלאמית שסוקר במפורט ובמוצהר את מרכיבי הדוקטרינה הצבאית שלה ואת תפיסותיה הביטחוניות.
עם זאת, אשקר פותח את מאמרו בקביעה כי הדוקטרינה הצבאית של איראן מושתתת על כמה עקרונות, שהפעם האחרונה שהם נוסחו במסודר הייתה במסמכי יסוד של הצבא שפורסמו בשנת 1992. עקרונות אלה הם: הרתעה באמצעות טילים בליסטיים; לוחמה לא קונבנציונלית (בין היתר באמצעות הקמה והפעלה של ארגוני פרוקסי אל מחוץ לגבולותיה, דוגמת חזבאללה); שמירה על עומק אסטרטגי לאיראן; ויצירת בסיסי תמיכה עממית שיוכלו לסייע בגיוס ההמונים למימוש מטרותיה.
אשקר מסביר שממסמכים אלה עולה כי קווי היסוד של האסטרטגיה והדוקטרינה האיראנית משלבים בין האידיאולוגיה התיאוקרטית-מהפכנית של מייסדי הרפובליקה האסלאמית, לבין עקרונות צבאיים מעשיים רגילים. כך למשל, איראן מציבה לעצמה יעדים ביטחוניים-צבאיים כמו הגנה על גבולותיה, שמירה על עצמאותה ועל ריבונותה והגנה על האינטרסים האזוריים שלה לצד יעדים המושפעים ישירות מהאידיאולוגיה המהפכנית של הרפובליקה האסלאמית, כמו החובה להגן על עולם האסאלם ועל עמים מוסלמיים הנתונים תחת דיכוי – כחלק מתפיסתה המהפכנית השיעית שלפיה יש לגלות סולידאריות ולתמוך בכל המדוכאים עלי אדמות.
אשקר מוסיף כי מסמכים אלה גם מדגישים את עקרון "וולאיית אל־פקיה" (שלטון חכם ההלכה) העומד בבסיס השלטון של הרפובליקה האסלאמית, ולפיו בראש המדינה צריך לעמוד חכם הלכה שיעי בכיר, שינחה ויתווה, בין היתר, גם את מדיניות הביטחון. בכך, המשמעת הצבאית והוצאתה לפועל של הפעילות הצבאית של איראן הופכות למחויבות דתית בעיני הלוחמים הנשלחים מטעמה לשדה הקרב, מסביר אשקר.
ברוח אידיאולוגיה זו יצאה איראן להגנתו של משטר אל־אסד כבר בשלבים מוקדמים מאוד של המלחמה בסוריה, טוען אשקר, ומונה את שתי הסיבות העיקריות לכך: הראשונה, מעשית ואסטרטגית באופיה, היא ניסיון לשמור על בן־ברית חשוב ונאמן של איראן, שבעצם קיומו מאפשר לאיראן לשמר ברית שמבטיחה רציפות טריטוריאלית מאיראן ועד דרום לבנון (שם עובר קו העימות הפיזי בין חזבאללה לישראל). ואילו השנייה – אידיאולוגית-דתית באופייה, הייתה רצונה של איראן לבלום את הארגונים הסוניים הרדיקליים – והאנטי־שיעיים במובהק – שפעלו ללא מצרים ברחבי סוריה, דוגמת דאעש וג'בהת א־נוסרה, ואשר היוו בעיני איראן איום לשיעים החיים בעיראק ובלבנון לא פחות מאשר לסוריה עצמה.
אלא שבעצם המעורבות האיראנית הפיזית בסוריה היה משום שינוי במדיניות הצבאית של איראן, מסביר אשקר. עד אז, התערבה איראן בנעשה בסכסוכים אזוריים מרחוק באמצעות תמיכה במיליציות מקומיות (למשל בעיראק, לאחר הפלישה האמריקאית והפלת משטר סדאם חוסיין) או בארגוני פרוקסי המזוהים עימה (כמו בלבנון, שבה הוקם ארגון חזבאללה בשנת 1982 ברוחה ובהכוונתה). לעומת זאת, בסוריה התערבה איראן בלחימה עצמה בשטח, ובכך יישמה עיקרון שניסח המנהיג העליון של איראן עלי ח'אמנהאי: "מתן מענה לגורמי איום באמצעות גורמי איום". על פי עיקרון זה, על איראן לתת מענה לכל גורם איום ולו בנקודה הרחוקה ביותר מגבולותיה, ולא לחכות עד שאותו איום יהפוך לסכנה ממשית בסמוך לגבולותיה או בתוך שטחה.
כתוצאה מכך, לצד מדיניותה של איראן בתחום ההגנה, המבוססת על הרתעה מרחוק, היא החלה ליישם במקביל אסטרטגיה של "הגנה קדמית", שבאה לידי ביטוי במעורבות פיזית בלחימה על אדמת סוריה, הרחק מגבולותיה של איראן. אשקר מסביר כי אסטרטגיה זו נבעה מתוך הערכה איראנית שהלחימה בסוריה עלולה, בין היתר, לשבור את ציר ההתנגדות שמובילה איראן עם סוריה וחזבאללה בעלות בריתה במאבק מול ישראל, וששבירתו עלולה להוביל להתגברות השפעתן של ישראל, ארה"ב ובעלות בריתן במפרץ.
בעצם מעורבותה של איראן בלחימה השתנה גם עיקרון נוסף בדוקטרינה הצבאית האיראנית והוא תפיסת העומק האסטרטגי של איראן. על פי עיקרון זה, איראן ניסתה לשמר את היכולת שלה לפגוע באינטרסים של אויביה גם הרחק מגבולותיה, כך שאויביה לא יוכלו לפגוע באינטרסים שלה. במובן זה, סוריה היוותה עבור המשטר האיראני עומק אסטרטגי חשוב לקידום פעילותה נגד אויביה, וישראל בראשם. אלא שבעוד שבעבר נהגה איראן להפעיל ארגונים מטעמה מרחוק, כאמור או לתת הכוונה או סיוע לוגיסטי מרחוק, כבר בשלבים מוקדמים של המלחמה בסוריה, הבינה איראן כי אין היא יכולה להסתפק בלחימת מיליציות מוכוונת מרחוק, וכי עליה לשלוח לוחמים ממשמרות המהפכה ומהצבא האיראני להילחם בסוריה ולהכווין כוחות בלחימה בשטח ממש.
איראן החליטה לפעול כך לאור היחלשותו הדרמטית של הצבא הסורי בעקבות עריקות של רבים מלוחמיו ומקציניו ובשל התבוסות שנחל לגורמי האופוזיציה החמושה בשלבים הראשונים של המלחמה. היא גם הטילה לתוך המערכה בסוריה מיליציות שיעיות בהכוונתה שהובאו מחוץ לגבולותיה של סוריה, ואף הקימה כוחות לוחמים מקומיים שהוכפפו תחת פיקודה או תחת פיקודו של חזבאללה.
בשל כך, כשכוחות מהצבא האיראני וממשמרות המהפכה פעלו בשטח לצד מיליציות שיעיות ששלחה איראן לסוריה, מצאה עצמה איראן מיישמת אולי לראשונה טקטיקות של לוחמה היברדית, מציין אשקר, כזו המשלבת בין טקטיקות של לחימה לא־קונבנציונלית שבהן המיליציות שהיא הפעילה היו מורגלות, עם טקטיקות ופרקטיקות של לחימה צבאית שבהן מורגלות יחידות הצבא הסדיר שלה. זהו שינוי משמעותי שחל בדוקטרינה הצבאית של איראן, והוא נעשה כתגובה למציאות הצבאית המשתנה בשטח ולצרכיה: תחילה בלחימה מול האופוזיציה החמושה והארגונים הסונים הרדיקליים, ובהמשך בלחימה שמתנהלת מול ישראל על אדמת סוריה בשנים האחרונות.
לצד השימוש הנרחב שעשתה איראן בכוחות מיליציה שיעיים מתוך סוריה ומחוץ לה, היא ניסתה גם לייצר לאותם כוחות לגיטימציה ציבורית-ממסדית בתוך סוריה עצמה בכל מיני דרכים. שכן בניגוד ללבנון או לעיראק, שבהן הקימה איראן כוחות מיליציה שיעיים מקומיים שהורכבו מאזרחי המדינה, בסוריה פעלו לוחמי מיליציה שאינם סורים, כאמור. בכך ניסתה איראן לבסס הן את מעמדם של אותם כוחות כחלק מהממסד הסורי והן את השפעתה שלה על הממסד הצבאי במדינה. איראן ניסתה, בין היתר, לעודד את המשטר הסורי להעניק אזרחות סורית לאותם לוחמי מיליציה שאינם סורים בשנת 2017, מהלך שנתקל בסירוב מצד השלטונות הסוריים. מהלך אחר, שדווקא כן הצליחה איראן לקדם בעניין זה, היה להכפיף מנהלתית תחת הצבא הסורי את הלוחמים השיעים הסורים במיליציות שהיא הקימה, כך שהונפקו להם תעודות צבאיות של חיילים סדירים בצבא סוריה, והם קיבלו שכר גם מאיראן וגם מהצבא הסורי, אף על פי שמבחינה פיקודית הם היו כפופים לחזבאללה. במקביל לכך, מוסיף אשקר, איראן פעלה במהלך שנות הלחימה בסוריה להעמיק את השפעתה גם על הצבא הסורי הסדיר, ובמיוחד בקרב כוחות העילית המיוחדים שלו. היא עשתה זאת, למשל, באמצעות מענקים ומשכורות נוספות שהיא שילמה ללוחמים בכמה מחזיתות הלחימה בשלבי הלחימה השונים.
נקודה נוספת שמציין אשקר במאמר היא שהלחימה מול גורמים סוניים רדיקליים ואנטי־שיעיים שפעלו בסוריה הבליטה מאוד את השימוש שעושה איראן בשסע העדתי הסוני-שיעי כגורם מגייס ללחימה. איראן השתמשה במושגים ובסמלים שיעיים עוד בשנות השמונים כדי לגייס את הציבור האיראני השיעי לתמוך במלחמת איראן-עיראק, מציין אשקר, אולם בלחימה בסוריה, מושגים אלה הוחזרו לקדמת הבמה ביתר שאת על ידי איראן כדי לעודד ולגייס לוחמים מחוץ לשטחה של סוריה לחרף את נפשם לטובת משטרו של בשאר אל־אסד בטענה שבכך הם מגינים על בני עדתם השיעית ועל קודשיהם.
בסיכומו של מאמרו, מציין אשקר שכמו שאר האירועים הגדולים שהתרחשו במזרח התיכון בעשורים האחרונים, גם למלחמה בסוריה הייתה השפעה ניכרת על איראן, על הדוקטרינה הצבאית שלה ועל שיטות הלחימה שלה. ניכר ממאמרו, כמו מפרסומים רבים בנושא המעורבות האיראנית בסוריה, שאיראן הבינה את החשיבות הרבה שיש לנוכחותה בסוריה ולשמירת משטרו של אסד על כנו. על כן היא הייתה מוכנה לגלות גמישות ולשנות את שיטות הפעולה והלחימה שלה בהתאם לצורכי הלחימה המשתנים, ולשלם על כך מחיר כבד בחומר ובחייהם של איראנים ושל שיעים.
