משבר האקלים המכה בעיראק גורם לנזקים קשים לאדמותיה, ליבולים החקלאיים ולמקורות המים במדינה, ומומחים מעריכים שעיראק ניצבת בפני סכנת התייבשות ממשית בעשורים הקרובים. על פי נתוני האו"ם, עיראק נחשבת לאחת מחמש המדינות שניזוקו ברמה הקשה ביותר בשל שינויי האקלים, והיא מדורגת במקום ה־39 ברשימת המדינות הנזקקות ביותר למים.
כמה מהגורמים לכך הם טבעיים, ביניהם סופות חול שמכות במדינה כמעט על בסיס יומי, התמעטות של כמות המשקעים השנתית ואידוי מוגבר של מקורות המים – והם נגרמים בשל שינויי האקלים ובשל תהליך המדבור המואץ שמתרחש במדינה ובאזור. אולם ישנו גם גורם אנושי שהוביל לירידת מפלס המים של נהרות הפרת והחידקל, והאחראים לו הם איראן וטורקיה, שכנותיה של עיראק.
בשנים האחרונות השלימו איראן וטורקיה כמה מיזמים גדולים שצמצמו בצורה ניכרת את זרימת מקורות המים המזינים את נהרות הפרת והחידקל. טורקיה השלימה את בנייתם של סדרת סכרי ענק על גבי מקורות הפרת והחידקל שנובעים בשטחה, ואיראן הקימה עשרות סכרים קטנים והטתה את זרימתם של כארבעים פלגים ויובלים שזרמו בעבר משטחה לעיראק.
כ־85% ממימיהם של הפרת והחידקל, שני מקורות המים המתוקים העיקריים של עיראק, נובעים בשטחן של איראן וטורקיה. כ־15-10 אחוזים נובעים בשטחה של איראן – שעצרה כמעט לגמרי את זרימתם לשטחה של עיראק בשנים האחרונות – ואילו 65-60 אחוזים הנותרים נובעים בשטחה של טורקיה. בפעולותיהן, שתי המדינות מעמידות את עתודות המים של עיראק בסכנה חמורה לאחר שבשנה החולפת בלבד צנחו כמויות המים המוזרמות לשטחה של עיראק משתי שכנותיה ב־73%.
הנושא נדון בתקשורת המקומית בעיראק בשל הנזק הגדול שכבר נגרם ובשל ההשלכות החמורות שעוד עלולות להיות לו בטווח הרחוק. בין היתר, פורסמו לאחרונה שני מאמרים בנושא המסכמים בצורה מעניינת למדי את נקודת המבט העיראקית: אחד פרי עטו של העיתונאי העיראקי מונתזר אל־ח'ורסאן שפורסם במגזין המקוון דרג', והשני פרי עטו של העיתונאי העיראקי עלאא א־לאמי, שפורסם בעיתון אל־אח'באר הלבנוני.
נזק חקלאי אדיר ואלפי פליטים
לאורך כתבתו, מונה אל־ח'ורסאן את הנזקים השונים שנגרמו לעיראק בשל צמצום מימיהם של הפרת והחידקל. הוא ממחיש, למשל, את גודל הנזק שנגרם ליבולים ולתוצרת החקלאית של עיראק: על פי משרד החקלאות העיראקי, בעיראק ישנם קצת יותר מ־25 מיליון דונם של אדמות חקלאיות הראויות לעיבוד ולגידולים חקלאיים, בהינתן התנאים הדרושים לחקלאות, ובראשם מים. אולם המציאות בשטח מדאיגה ביותר: בעונת הקיץ האחרונה, רק 1.7 מיליון דונם עובדו ונזרעו בעיראק, בין היתר בשל המחסור החמור במים. לכך מצטרף נתון מדאיג נוסף שמביא אל־ח'ורסאן בכתבתו מפי בכירים ברשויות העיראקיות, שלפיו עיראק מאבדת מדי שנה כ־100 אלף דונם של אדמות חקלאיות בגלל תהליכי המדבור המואצים שמתרחשים במדינה.
אל־ח'ורסאן מתאר גם את הנזק האדיר שנגרם לתושביה של דרום עיראק, אזור רווי ביצות ואגמים הקרוב לשפך הנהרות פרת וחידקל, שתושביו מתפרנסים באופן מסורתי מגידול עדרי תאואי מים, מדיג ומציד עופות מים. ירידת מפלס המים של הפרת והחידקל הובילה להתייבשות דרמטית של שטחי מים ענקיים באזור שבו הם חיים זה מאות בשנים. אזור זה נחשב לאחד ממקורות המים הגדולים במדינה, ובעבר אף נחשב לאחד מאזורי הביצות הגדולים ביותר ברחבי אירו־אסיה, עם מגוון ביולוגי נרחב למדי, שהיווה גם אבן שואבת לתיירים. אולם הנתונים הרשמיים מצביעים על כך שאזור הביצות של דרום עיראק הולך ומתייבש באופן דרמטי. שטחו של אזור מכוסה מים זה נאמד ב־11,455 קמ"ר, ומשנת 2003 ועד שנת 2016 הצטמצם השטח המכוסה במים ב־4,600 קמ"ר (כלומר בכ־40 אחוזים).
הנזקים שנגרמו לעיראק הם פרי כמה עשורים של סכסוך מדיני על מקורות מים שמנהיגיה של עיראק לא היטיבו לנהל מול שכנותיה
כתוצאה מכך, מאות משפחות בנות המקום נאלצות לנטוש את מקום מגוריהן שבו הן חיו זה מאות בשנים. נאסר גאלב, אחד מתושבי האזור, סיפר לאל־ח'ורסאן כי בשנת 2022 נרשמה אחת מעונות הציד והדיג הקשות ביותר שהם ידעו אי פעם. אוכלוסיית הדגים הידלדלה באופן דרמטי לאור התייבשות האגמונים והביצות, והציפורים הנודדות שינו את מסלול נדידתן – ועימן גם בני המקום שהחלו להצפין עם עדריהם אל אזורים בדרום עיראק שבהם עוד נותרו מקורות מים גדולים יותר. אל־ח'ורסאן מציין כי גם משק העדרים ניזוק בצורה ניכרת בשל התייבשותם של מקורות המים באזור, וצנח ממיליון ראשי תאו ל־300 אלף בלבד כיום.
מקורות הסכסוך
מאמרו של א־לאמי מתמקד יותר בפן הגיאו־פוליטי של הסוגיה, ומסביר כי הנזקים שנגרמו לעיראק הם פרי כמה עשורים של סכסוך מדיני על מקורות מים שמנהיגיה של עיראק לא היטיבו לנהל מול שכנותיה. א־לאמי מציין שטורקיה החלה בבנייתם של סכרי הענק שבשטחה עוד בשנות השבעים, ועד כה היא בנתה כ־720 סכרים בגדלים שונים לאורכו של נהר הפרת, ועוד סכר ענק אחד על תוואי נהר החידקל, הנובעים שניהם בשטחה. א־לאמי מוסיף כי בנייתו של סכר ענק נוסף על תוואי נהר החידקל מתוכננת לשנים הקרובות.
עיראק פנתה לטורקיה כמה פעמים לאורך השנים בטענה שסכרי הענק הללו גורמים להפחתה משמעותית של כמויות המים הזורמים לשטחה. ממשלות עיראק השונות גם הציעו לחתום על מיני הסכמים לחלוקת המים בין המדינות, אך טורקיה סירבה באופן עקבי. אחד הגורמים העיקריים לסירובה של טורקיה לדון בנושא עם עיראק, מסביר א־לאמי, הוא האופן שבו טורקיה מגדירה את שני הנהרות. הואיל ונהר הפרת אינו חוצה ישירות את הגבול בין טורקיה לעיראק, אלא עובר בשטחה של סוריה, חתימה על הסכמים מהסוג שעיראק חפצה בהם הייתה גורמת לכך שהנהר יוגדר כנהר בין־לאומי ולא כנהר טורקי חוצה גבולות, כפי שטוענת טורקיה. לשתי ההגדרות משמעויות שונות לגבי חלוקת המים בין המדינות שבשטחן עובר הנהר, וטורקיה, שרוצה ליהנות מכמות מים רבה ככל האפשר, הייתה נכונה לחתום על הסכם לחלוקת מים רק מול סוריה, השכנה הסמוכה שאליה זורם הנהר משטחה, תוך התעלמות מהצד העיראקי ומדרישותיו.
בעקבות זאת, חתמה עיראק בשנת 1989 על הסכם חלוקת מים רק מול סוריה, ובו נקבע כי אל עיראק יוזרמו 58% ממימי נהר הפרת המוזרמים אל שטחה של סוריה, וכי סוריה תוכל לנצל רק את 42% הנותרים, מציין א־לאמי. בכך נקבע כי מתוך כלל מימי נהר הפרת, חלקה של עיראק יעמוד על כ־9 מיליארד קוב בשנה; חלקה של טורקיה יעמוד על כ־15 מיליארד קוב בשנה, ואילו חלקה של סוריה – על 6 מיליארד קוב.
א־לאמי מציין כי עיראק הסכימה לחלוקה זו אף שהיא אינה הוגנת כלפיה. כ־40% מתוואי הנהר עובר בשטחה של עיראק, וכ־40% בשטחה של טורקיה, ועל כן היה מן המצופה ששתי המדינות ייהנו מכמות מים שנתית שתהיה לכל הפחות שווה (מה גם שאיכות המים המוזרמים אל עיראק ירודה יותר כי עד שהם מגיעים לשטחה, רמות הזיהום בהם גבוהות יותר). עם זאת, עיראק הייתה נכונה להתפשר, מסביר א־לאמי, וההסכם – הגם שלא חודש באופן רשמי משנת 1994 – עודנו בתוקף מבחינת עיראק וסוריה. אלא שטורקיה מנסה להתנער ממנו, ומצליחה בפועל – שכן כיום מוזרמת לעיראק רק כמחצית מכמות המים שנקבעה בהסכם זה.
א־לאמי מוסיף כי בשנת 2009 חתמו לבסוף עיראק וטורקיה על מזכר הבנות, שבו התחייבה טורקיה לספק לעיראק כמות מים "צודקת והגיונית". אולם לא נקבעו במזכר זה כמויות או אחוזים קונקרטיים שיגדירו במדויק את חלוקת המים בין המדינות, מה שמאפשר לטורקיה להמשיך ולהגביל את זרימת המים כראות עיניה. עם זאת, א־לאמי מדגיש שמזכר הבנות זה, שאינו מתעלה לרמה של הסכם בין־לאומי מבחינת החוק הבין־לאומי, עדיין יכול לשמש בסיס לתביעה נגד טורקיה בבתי דין בין־לאומיים, אם ממשלת עיראק תחליט לנקוט צעדים משפטיים נגד טורקיה כדי לתבוע את המים המגיעים לתושביה.
אין אונות ממשלתית ומדינית
אל־ח'ורסאן כותב בביקורתיות כנגד ממשלת עיראק וטוען שהיא עסוקה רק בפיזור הצהרות ריקות בזמן שתוכניותיה להתמודדות עם המשבר אינן מיושמות בשל ליקויים שונים בתכנונן או בשל שחיתות ממסדית. גם א־לאמי מותח ביקורת חריפה על ממשלות עיראק לדורותיהן משנות השבעים. הוא טוען כי הן שתקו לנוכח סכרי הענק שהקימה טורקיה בשטחה בעשורים החולפים, ובכך טמונים היסודות למשבר המים החמור שממנו סובלת עיראק בימים אלה. גם הממשלה הנוכחית אשמה במצב בכך שהיא נמנעת מנקיטת צעדים נגד איראן וטורקיה בשדה המשפטי ובזירה הבין־לאומית.
המשרד למקורות המים של עיראק "מטיל את האשמה" על שלוש עונות הגשמים האחרונות שהיו שחונות מהרגיל, והממשלה העיראקית נוקטת צעדים נקודתיים היכן שקיימת סכנה מיידית להתייבשות. כך למשל, נחפרו 200 בארות מים במחוז דיאלי, הסמוך לגבול עם איראן, מכיוון שמקורות המים במחוז – שיובליהם הזורמים למחוז זה היוו 80% מהמים של תושביו המתפרנסים ברובם מגידולי מטעים ופרדסים – כמעט ויבשו לגמרי בעקבות הסכרים שהקימה איראן בשטחה. א־לאמי כותב בכעס כי איראן מסרבת לכל משא ומתן בנושא מול עיראק, מתכחשת לכל הסכם קודם בעניין חלוקת המים, ומתנגדת לכל הסכם חדש בין המדינות.
אל־ח'ורסאן טוען כי מצופה מהממשלה ומהעומדים בראשה לנקוט צעדים דרסטיים יותר בשדה המדיני מול שכנותיה, שמטילות "מצור של ממש" לדידו על מקורות המים של עיראק. דובר משרד החקלאות שאל־ח'ורסאן ראיין, אמר בכאב כי משרדו פנה שוב ושוב לממשלה בבקשה שתפעל בשדה המדיני מול טורקיה ואיראן ותדרוש את מכסת המים שלה זכאית עיראק על פי החוק הבין־לאומי ועל פי ההסכמים בין שלוש המדינות בדבר חלוקת המים ביניהן.
א־לאמי מצידו מתייחס גם הוא לצעדים האפשריים שעיראק יכולה לנקוט כדי לשנות את המצב, ומונה בסיום מאמרו כמה מהם, ביניהם: לתבוע את איראן ואת טורקיה בפני בתי דין בין־לאומיים בשל הנזק שהן גורמות לעיראק ולתושביה; לעצור את כל הפעילות המסחרית והעסקית מול טורקיה ואיראן (שמסתכמת בכ־30 וב־20 מיליארד דולר בהתאמה מדי שנה); להפחית את כמויות הנפט המוזרמות בקו הצינורות כרכוכ-ג'יהאן העובר בשטחה של טורקיה ולהטיל חרם על סחורות המיובאות משתי המדינות – ביניהן גם תוצרת חקלאית ששתי המדינות מייצאות לעיראק ביתר שאת בשנים האחרונות ללא בושה – לאחר שהן ייבשו את מקורות המים העיקריים הדרושים לחקלאיה של עיראק.
א־לאמי גם מציע לשלב גורמים בין־לאומיים בפיקוח על זרימת המים של שני הנהרות, ולהקים תחנות ניטור קבועות של מי הנהר במעברים בין המדינות, מתוך ציפייה שאולי גורמים בין־לאומיים יוכלו לכופף את ידיהן של טורקיה ושל איראן בכל הקשור לנושא המים. כמו כן, א־לאמי טוען שעל עיראק לנקוט גם צעדי פנים שישפרו את מצבה הקשה, ביניהם להתחיל להתפיל את מימיו של אגם א־ת'רת'אר השוכן במרכז המדינה וליישם שיטות השקייה מודרניות וחדישות שיפחיתו בד בבד הן את כמויות המים שבשימוש והן את הנזק שנגרם לאדמות החקלאיות.
