במסיבת העיתונאים שקיים לאחר האישור בקבינט של ההסכם הימי עם לבנון, הודה ראש הממשלה לפיד לנשיא האמריקני ביידן ולנשיא צרפת מקרון על חלקם בהשגתו. ההכרה הפומבית של לפיד בתרומה הצרפתית להסכם היוותה רגע של ניצחון עבור פריז, אשר חיכתה לאות מהסוג הזה מרגע שהתפרסמו הידיעות הראשונות על כך.
פריז מיהרה לגזור את הקופון הזה. יום אחד בלבד לאחר שהקבינט בירושלים אישר את ההסכם, נסעה שרת החוץ הצרפתייה קתרין קולונה לביירות. הביקור שלה אומנם תוכנן מראש כדי להכין את הקרקע לבחירות הנשיאותיות בלבנון הצפויות להתקיים בסוף החודש, אבל החתימה על ההסכם בין ישראל ללבנון דרבנה את משרד החוץ הצרפתי לקיים את הביקור במהירות האפשרית. ואומנם, בתחילתה של מסיבת העיתונאים שלה בביירות, התייחסה קולונה להסכם "ההיסטורי" כדבריה ולמאמצים הצרפתיים לסייע למתווך האמריקני ולשאר הגורמים המעורבים בהשגתו.
זאת ועוד, יום לאחר חזרתה של קולונה לפריז, התקשר מקרון ללפיד ואמר כי ההסכם ההיסטורי על סימון הגבול הימי יתרום ליציבות במזרח התיכון. לפיד, כך דווח, הודה למקרון על תרומתו להגעה להסכם.
עבור פריז, ההסכם הימי יש בו משום קלף יוצא מן הכלל במאמצים לשיקומה של לבנון. עוד בקדנציה הראשונה שלו, הגדיר הנשיא מקרון את הסיוע ללבנון כעדיפה מבחינת מדיניות החוץ שלו. הוא ביקר בלבנון פעמיים (כולל לאחר הפיצוץ בנמל ביירות), והקדיש אישית מאמצים רבים לשכנע את הקהילה הבין-לאומית ואת המוסדות הפיננסיים הבין-לאומיים להתחייב ולתמוך בתוכנית הרפורמות האמורה לשקם את הכלכלה הלבנונית.
בניגוד לנשיאים צרפתיים קודמים, מקרון שמר מרחק מהזירה הישראלית-פלסטינית. בתקופת ממשל טראמפ, העדיף מקרון לרכז את מאמציו מול האמריקנים בזירות אחרות, והסביר כי יאפשר לוושינגטון למצות את מהלך תוכנית השלום שלה מול הישראלים והפלסטינים. אבל מעבר לצמצום נקודות החיכוך עם הממשל האמריקני, מקרון פשוט העריך שלא יוכל לרשום נקודות בניסיון לפתור את הסכסוך הישראלי-פלסטיני. הוא העדיף על כן להתרכז בקידום האינטרסים של צרפת בצפון אפריקה, במדינות המפרץ, במצרים ובלבנון. זאת ועוד, שלא כמו פרנסואה הולנד או ניקולא סרקוזי, מקרון מעולם לא היה מחובר רגשית לסכסוך הישראלי-פלסטיני או לאידאה של מדינת ישראל.
לפיד מתייחס למקרון כאל ידיד אישי. מבחינות רבות, הם משדרים על גל קרוב יותר מאשר לפיד וביידן. הם קרובים יותר בגיל, והמנטליות שלהם דומה
לבנון, לעומת זאת, היא סיפור אחר. לאורך שנות כהונתו חזר מקרון והדגיש אין-ספור פעמים את הקשר המיוחד בין העם הצרפתי והעם הלבנוני, את הידידות החזקה ואת המחויבות של פריז לעמוד לצד הלבנונים. במסיבת העיתונאים שלה בביירות, שבה קולונה וקראה לערוך את הבחירות לנשיאות לבנון בזמנן כדי למנוע ואקום ממשלי. לבנון, כך היא אמרה, זקוקה לנשיא מכהן כדי ליישם את ההסכם שנחתם בחודש אפריל עם קרן המטבע הבין-לאומית לחילוצה של המדינה מהמשבר הכלכלי החמור שבו היא שרויה. קולונה הדגישה כי ההסכם הימי עם ישראל מוכיח כי הנהגת לבנון מסוגלת לקבל החלטות מכריעות.
בהקשר של ההסכם הימי, הדגש מבחינתה של פריז הוא כמובן כלפי הלבנונים. עם זאת מההתנהלות של ארמון האליזה ושל משרד החוץ בפריז בשעות שלאחר אישור ההסכם בירושלים, היה ברור שצרפת מקווה לשנע מחדש את יחסיה עם ישראל באמצעות הסכם זה, ובאותה נשימה גם לשדרג את מעמדה הבין-לאומי כמתווכת היחידה מול החזבאללה.
ראש הממשלה לפיד מקפיד להתייחס אל הנשיא מקרון כאל ידיד אישי. מבחינות רבות, לפיד ומקרון משדרים על גל קרוב יותר מאשר לפיד וביידן. הם קרובים יותר בגיל, והמנטליות שלהם דומה. הם אוהבים להיות יעילים ומהירים. הם מתייחסים רבות לצורך לשמור על הערכים הדמוקרטיים והליברליים נגד העלייה בימין הקיצוני באירופה ונגד האנטישמיות. במונחים טרנדיים, אפשר לדבר על LIKE MINDED LEADERS.
בפריז זיהו את חלון ההזדמנויות הזה ששמו לפיד. עם נתניהו השיח היה עמוס בחשדנות. בנט היה שיפור מבחינתם, אבל תמיכתו בהתנחלויות עדיין עמדה להם כעצם בגרון. לפיד הוא פחות או יותר הטוב ביותר שפריז יכולה לצפות לו מבחינת מנהיג ישראלי. משום כך, דחפו בפריז בשבועיים האחרונים את המאמצים לקראת הסכם עם לבנון. עבור פריז, מדובר בבוננזה כפולה – גם חיזוק מעמדם של המתונים לקראת הבחירות לנשיאות לבנון בסוף החודש וגם חיזוקו של לפיד לקראת הבחירות בישראל באחד בנובמבר.
ואכן, עוד לפני מסיבת העיתונאים של פריז, ציטטו באליזה בהתלהבות גורמים ישראליים אשר דיברו בשבחו של מקרון. אותם גורמים ישראליים אמרו לעיתון הצרפתי לה מונד כי לנשיא צרפת מגיע קרדיט על תרומתו החשובה לסגירת העסקה עם לבנון. הגורמים גם אמרו כי הקשר האישי המצוין בין מקרון ללפיד הוכיח את עצמו שוב כמרכיב יוצא מין הכלל לחיזוק הקשרים בין שתי המדינות.
