עם החתימה על הסכמי אוסלו והקמת הרשות הפלסטינית מייחסים לאבו מאזן את האמירה שהסכמים אלה, שהוא נחשב לאחד משושביניהם, יכולים להוביל להקמת מדינה פלסטינית או לכלום. אמירה זו ביטאה את הרגש של אי-הוודאות ואת הספקות שקיננו בלב ההנהגה הפלסטינית לגבי סיכויי הצלחתו של תהליך זה.
כעבור זמן לא רב, התגשם החלק השני של נבואת אבו מאזן. ומכאן והלאה הולכים ומתרבים סימני השאלה לגבי עתידה של הרשות הפלסטינית, שהייתה תולדה של הסכמי אוסלו. השאלות נוגעות לא רק לעצם המשך קיומה של הרשות, אלא בצמוד לכך תוהים מי הוא בעל הפוטנציאל שיישב על כס הנשיאות לאחר שאבו מאזן ייפרד ממנו.
בעיני ישראל וביחסה אליה, הרשות הפלסטינית חדלה מלהיות ישות פוליטית מייצגת של העם הפלסטיני. היא רואה בה ישות העושה דברה וממלאת תפקיד פונקציונלי ותו לאו.
מכאן נשאלת השאלה מה התועלת בהמשך קיומה של הרשות ולמי יש אינטרס בכך? ומנגד, מי מעוניין בקריסתה ובסילוקה?
באופן פרדוקסאלי ישראל, שלא חסכה מאמצים כדי להחליש את הרשות הפלסטינית, היא זו שמודאגת מן האפשרות שהיא עשויה להתמוטט. לכן היא מנסה בכל מיני אמצעים לשמר את הקיום של הרשות ולמנוע התפרקותה. אין זה בא מתוך גמילות חסדים, אלא נשען על הערכה שסיכונים רבים יהיו כרוכים בהיווצרות חלל עקב היעלמות הרשות. זהו בקיצור אינטרס פוליטי ביטחוני ממדרגה ראשונה עבור ישראל.
וכפועל יוצא מכך, ישראל, שמנהלת כיבוש דה לוקס כיום, אינה חפצה לקחת מחדש על עצמה את הנטל של ניהול ענייני האוכלוסייה בגדה המערבית. רשות מוחלשת וצולעת עדיפה על כל אלטרנטיבה אחרת בעיני ישראל. לכן היא תמשיך להזין אותה במנות חמצן מדודות כדי שהיא תישאר בחיים.
נוסף על ישראל, העמדה של מדינות ערב לגבי סוגיה זו גם היא נלקחת בחשבון. מדינות ערב, ובייחוד מצרים וירדן, אינן מעוניינות בהתפרקות הרשות. מנקודת מבטן האלטרנטיבה תהיה גרועה בהרבה. מצרים בולעת בקושי את העובדה שחמאס שולטת ברצועת עזה, וירדן רואה בהשתלטות חמאס על הגדה המערבית דבר שמבשר רעות לגבי יציבות הממלכה. מצרים וירדן יעשו הכול כדי למנוע מאבו מאזן לנקוט צעדים שיש בהם כדי לסכן את המשך קיומה של הרשות הפלסטינית .
מדינות אירופה וארה״ב שמסייעות לרשות אינן מעוניינות שזו תלך לאבדון. נכון שישנם הבדלים בין הגישה האירופאית לגישה האמריקאית כלפי הפלסטינים וישראל. הראשונים מביעים הזדהות, מלאה או למחצה, עם השאיפות הלאומיות של העם הפלסטיני, אך חסר להם כל מכבש לחץ על ישראל. ואילו האמריקאים מפנים את תשומת ליבם לאינטרס הישראלי על אף שהם משמיעים גמגומים מעת לעת על תמיכתם בפתרון של שתי מדינות. זה היה בצל הממשל הרפובליקאי והדמוקרטי גם יחד.
ומה העמדה של הציבור הפלסטיני? האם יש רוב ברור ומכריע בקרב הפלסטינים שתומך בפירוק הרשות? מי שנמצא במעגל הקטן מסביב לאבו מאזן הוא בבירור נגד פירוק הרשות. אלו הם קומץ של אישים שחלקם מאמינים באמת ובתמים שהרשות מהווה הישג לעם הפלסטיני ושאפשר לבנות עליה ולהגיע בסופו של דבר למדינה עצמאית, וחלק אחר שהם אלמנטים פרזיטים אשר קנו את מעמדם והתעשרו בצל הרשות, יודעים שהתפרקות הרשות פירושה שעולמם ייחרב עליהם.
מאידך גיסא, רוב הציבור הפלסטיני הרחב על אף שהוא מותח ביקורת חריפה על הרשות, אינו נוטה כנראה לתמוך במהלך כזה של פירוקה מסיבות שבעיקרן כלכליות ומהחשש מאנרכיה שתבוא בעקבות כך.
יש לציין שקרוב ל-134 אלף אנשים הם עובדי הרשות ומקבלים משכורות ממנה. הם ובני משפחותיהם קשורים בטבורם בהכנסה שמגיעה אליהם מהרשות. אין גורם שיוכל לפצות אותם בהעדר מקור הכנסה זה. מה גם שאחוזי האבטלה בקרב הציבור הפלסטיני גבוהים במיוחד. בעזה האבטלה מגיעה לכדי 47%, ובגדה המערבית ל-15.5%. ציבור זה יודע באינסטינקט שלו שחל עליו המשל הערבי – הנכנס למקלחת אינו דומה ליוצא ממנה. זו המלכודת של אוסלו.
ניסיונות הפיוס עקב הפילוג בין עזה לגדה לא צלחו עד כה, וכל צד מושך בכיוון ההפוך. האם הדבר יגרום לעימות כולל בגדה המערבית? ימים יגידו.
לעומת כל הגורמים שנמנו ושאינם מעוניינים בקריסת הרשות, חמאס והג׳יהאד האסלמי הם בראש הכוחות שמצדדים בהכשלת הרשות ובסילוקה. יתכן שיישמע מוזר לטעון שהאחריות לכך אינה רובצת במלואה על כתפיהם של שני ארגונים אלה. הרשות הפלסטינית ובעיקר ארגון פתח נושאים בחלק ניכר מן האחריות הזו. שכן ארגון פתח בהנהגת ערפאת התייחס לשאר הארגונים כשכירים שעובדים בחצר שלו ולא כשותפים. הם אימצו את השיטה של עידוד ושל הכלה של פורשים מארגונים מתחרים במקום לבנות מערכת פוליטית מודרנית שתכלול את כל הארגונים על בסיס של שותפות ושתקבע כללים דמוקרטיים לניהול המחלוקות הפנימיות. חמאס, להבדיל מן הג'יהאד, קרא תיגר על הרשות מלכתחילה וניסה להעמיד אותה באור שלילי, ואף הביך אותה והטיל ספק ביכולתה לשלוט בשטח.
ניסיונות הפיוס עקב הפילוג בין עזה לגדה לא צלחו עד כה, וכל צד מושך בכיוון ההפוך. האם הדבר יגרום לעימות כולל בגדה המערבית? ימים יגידו.
לא ניתן להפריד בין הדיון במצבה ובעתידה של הרשות הפלסטינית לבין מנהיגותה, ובייחוד לאיש שיעמוד בראש הפירמידה השלטונית. היסטורית, הפלסטינים נהגו לראות במנהיגים שעמדו בראש הארגונים השונים גיבורים. אלה נמנים עם דור המייסדים והם נהנו מכריזמה אישית ומתמיכה עממית רחבה. עם היווסדה של הרשות הפלסטינית בשנת 1996 וההכרה בצורך בפתיחת עידן חדש שבו הפלסטינים יחלו לבנות את המוסדות של מדינתם העתידית, נערכו בחירות ליו״ר הרשות ולמועצה המחוקקת. הבחירות היו כמעט ללא רבב, ויאסר ערפאת זכה ב-87.1% מקולות המצביעים. לאחר מותו של ערפאת נערכו בחירות בשנת 2005, ואבו מאזן, המועמד של תנועת פתח, זכה בהן ב-62.52% מהקולות ומונה ליו״ר הרשות. שני האישים יאסר ערפאת ואבו מאזן נמנים עם הדור המייסד. לכן היבחרותם הייתה תוצאה כמעט ודאית. השאלה הקריטית שנשאלת בהקשר זה היא איזה מכניזם יוליד את היורש של אבו מאזן, שהוא אחרון המייסדים, מה שסייע בידיו להיבחר.
עם היבחרו של אבו מאזן ליו״ר הרשות רבים תלו תקוות שהאיש הזה יביא איתו רפורמות מרחיקות לכת במבנה הפנימי של הרשות, כפי שהבטיח. אולם הם התאכזבו בסופו של דבר. לא מספיק להיות פטריוט ולגלות עקשנות בשמירה על זכויות עמך, אם הדבר אינו מלווה בטוהר מידות ובהקפדה על נורמות של משטר תקין. למרבה הצער אבו מאזן לא קיים את הבטחותיו, וחיצי ביקורת מופנים אליו בשל כך. אחד הנושאים הכבדים בהקשר זה הוא המנהיגות של הרשות. אבו מאזן מנסה להנדס הנהגה לטעמו. הוא צריך לדעת שעידן האבות המייסדים תם ושהעם הפלסטיני לא ישלים עם מנהיגים שיוצנחו עליו מלמעלה. הדרך היחידה לבחירת מנהיגים היא דרך הקלפיות, והעם הפלסטיני די חכם ויודע במי ייתן את אמונו בבחירות.
ולבסוף, מתברר שהרשות הפלסטינית עדיין רחוקה מלהתפורר, אלא אם כן ייווצר מצב בלתי-צפוי שיטרוף את הקלפים. זה יכול להיות עזה, ירושלים, מאבקי כוח בתוך פתח או התנגשויות רחבות היקף בין פתח ותומכיו לבין המחנה שמנגד. במצב טעון כזה יש לצפות לבלתי-צפוי.
