לא מופרך לטעון שמטרתו המרכזית של ג'ורדן פיטרסון – פסיכולוג, מרצה ואינטלקטואל קנדי – היא לעורר פרובוקציות. פועלו האקדמי כפרופסור באוניברסיטת טורונטו המבקש לקשור בין פסיכולוגיה התפתחותית לעקרונות טיפול יונגיאניים ולמשנתו של ג'וזף קמפבל, אכן עוסק ברעיונות מורכבים ויפים, אולם הניסיון לפשט אותם ולהופכם לתרבות פופולארית (ג'ורדן הוא מחברם של שני ספרים פופולאריים: "12 כללים לחיים" ו־"להיות אדם: 12 כללים נוספים לחיים") נגוע בקלישאתיות ובעיקר בהתנשאות פרובוקטיבית. הנגשת מידע שמקורו במחקר מדעי ארוך שנים לציבור תמיד כרוכה בהפשטה, אך אינה מוכרחה להיות כרוכה בזחיחות כמו זו של פיטרסון.
החודש פרסם עיתון אל־ג'זירה מאמר קצר הסוקר את ביקורותיהם הנזעמות של גולשים ברשתות החברתיות כלפי התבטאויותיו של פיטרסון בסרטון שנוי במחלוקת שפרסם לאחרונה ובו הוא מעביר "מסר למוסלמים". עיקרי הדברים בסרטון כוללים את ביקורתו של פיטרסון כלפי הפילוג העדתי והדתי בעולם המוסלמי, והאופן שבו הוא מתאר את הדברים נגוע בסטריאוטיפים ומעורר קונוטציות אוריינטליסטיות. פיטרסון פותח את דבריו בטענה שמוסלמים רבים צופים בו ועוקבים אחריו – טענה שאינה מופרכת. לאחרונה קיים פיטרסון פגישות פומביות עם אנשי דת מוסלמים נודעים, ביניהם המטיף הבריטי מוחמד חג'אב והמטיף האמריקאי חמזה יוסוף. פיטרסון אף הוזמן לדבר בכנס של מוסלמים בקנדה ונענה בחיוב להזמנה, אך בסופו של דבר נסוג ממנה ולא הופיע. הוא ידוע כמתנגד חריף לפוליטיקת הזהויות המערבית, לתרבות הפוליטיקלי קורקט ולשמאל הליברלי, והוא מחזיק בין היתר בעמדות שמרניות בנושא משפחה, זהות אישית ומגדרית והחשיבות של הערכים המשפחתיים כגון "אבהות" ו"אימהות" במובנם המסורתי. כל אלה, כך נטען, הקנו לו אחיזה גם בקרב חלקים שמרניים ואף דתיים יותר בציבור, כולל זה המוסלמי.
לכל אותם מוסלמים שלדבריו צופים בו, פיטרסון מעביר את מסריו בטון איטי ובאינטונציה שבה מדברים לילד קטן ולא־אינטליגנטי במיוחד. לדבריו, על סונים ושיעים להפסיק להילחם זה בזה, וגם להפסיק לראות בנוצרים וביהודים אויבים שלהם משום שהמקום הנכון לחפש בו את האויב שלך הוא בפנים (פיטרסון משתמש בביטויים כמו "השטן שבפנים", "החושך שבתוככם"). לדבריו, אם מוסלמים רוצים שאנשים נוספים יהפכו להיות מוסלמים, עליהם להראות שלדת שלהם יש כוח משיכה פנימי שאינו נובע משנאת אחרים. עוד מוסיף פיטרסון כי בין המוסלמים לבין שאר "אנשי הספר" (היהודים והנוצרים) המשותף עולה על המפריד – "כולכם, הרי" הוא טוען, "מאמינים באלוהים. ובספר". הבעיה האמיתית של מוסלמים דתיים אינה דתיים אחרים אלא דווקא העולם החילוני הליברלי הניאו־מרקסיסטי, הנגוע בתרבות ה־woke והפוליטקלי קורקט – אלה מצטיירים בדבריו כאויב האמיתי, חוץ מ"השטן שבפנים" כמובן. הפתרון ה"חדשני" שמציע פיטרסון הוא "סונים, פשוט תמצאו לכם איזה חבר עט שיעי או חס וחלילה נוצרי או יהודי, ותתחילו לתקשר. אתם יכולים אפילו לבנות לכם פלטפורמה דיגיטלית או משהו". ופיטרסון, בטובו, יסכים אפילו לשווק את אותה פלטפורמה בערוצי המדיה השונים שלו.
דבריו של פיטרסון עוררו ביקורת רבה ברשתות החברתיות מצד אינטלקטואלים ופעילים מוסלמים, שביקרו את ניסוחיו המתנשאים ואת הצעותיו השטחיות לפתרון "הבעיות של המוסלמים". תגובה בולטת וארוכה היא זו של עת'מאן בדר, אקדמאי מאוניברסיטת מערב סידני באוסטרליה. בדר לועג לכך שפיטרסון מתיימר לפתור את כל הבעיות של האומה המוסלמית בסרטון באורך שש דקות, ומציין את חוסר המודעות שבו הוא לוקה. "יש דבר כזה שנקרא 'חילון', והוא קיים כבר כשתי מאות" כותב בדר. "חוסר המודעות שלך להתפתחויות בתרבות המערבית המהוללת שלך הוא מדאיג. גורמים דתיים הודרו מהפוליטיקה כבר מזמן; האפיפיור נאלץ לשבת בוותיקן כמו הערת שוליים לפוליטיקה העולמית תוך שהוא משמיע מדי פעם אמירות צפויות אך חסרות השפעה על שלום עולמי". לדבריו, העולם המערבי המודרני כבר אינו נשלט על ידי גורמים דתיים, וגם הקונפליקטים שבו הם אינם כאלה שנובעים ממתחים בין דתות, ולכן הטיעון של פיטרסון שלפיו הדרך לפתרון הבעיה היא השתחררות מהקונספציות הדתיות לגבי שנאת האחר שגוי מיסודו (אם כי, יש לציין, פיטרסון אינו מפנה את דבריו במקרה זה כלפי העולם המערבי). כמו כן, בדר מאשים את פיטרסון באוריינטליזם: "אותה צורת חיים חילונית ונאורה נכפתה בכוח הזרוע – בדרך שרק חברות נאורות מסוגלות לה – על אסיה ועל אפריקה, והפכה את המדינות הללו לחילוניות אף הן". לטענתו, הטענה של פיטרסון שלפיה הדת היא מקור הקונפליקטים בעולם כיום היא נאיבית ואף מיתממת. האידיאולוגיות שלמעשה מניעות את הקונפליקטים המרכזיים בזירה הבין־לאומית הן אידיאולוגיות תרבותיות חילוניות: שמרנות מול ליברליזם, שמאל מול ימין, woke-asleep וכדומה. כדוגמה לכך הוא מציין קונפליקטים במקומות שונים כגון המלחמה של ארה"ב באפגניסטן, האלימות של ישראל בעזה והפלישה של רוסיה לאוקראינה: כל אלה ישויות חילוניות שנלחמות זו בזו לא בשם אף דת, לטענתו.
פיטרסון מזכיר בדבריו גם את "הסכמי אברהם", שאותם הוא מביא כדוגמה לדרך של יצירת קשר חיובי בין מוסלמים ליהודים שמקדם את השלום ואת השיח הבין־דתי. מבקרו בדר מציין כי על הסכמי אברהם חתומות שלוש מדינות שאף אחת מהן אינה מונעת מאינטרס דתי בהקשר זה: ישראל היא מדינה יהודית הבנויה על דיכוי של מיליונים (הוא רומז שדיכוי כזה נוגד את ערכי הדת); איחוד האמירויות היא עריצות שמנוהלת כמו מאפיה; וארצות הברית מתוארת כ"מדינה האלימה ביותר בעולם", אך גם כזו הבנויה על חומת הפרדה איתנה בין דת למדינה. כלומר, "הסכמי אברהם" אינם מבטאים לדעתו בשום צורה שותפות בין יהודים למוסלמים בסגנון "אנשי הספר" שפיטרסון מזכיר. בדר מסכם בכך שמדינות חילוניות וליברליות הן המדינות הדומיננטיות בעולם כיום, ולפיכך הן גם האחראיות לכאוס שאנו רואים בו. להאשים את הדת בכל תחלואי העולם זהו תכסיס חילוני ידוע, שלמעשה מסווה אידיאולוגיות קיצוניות אחרות ומשתמש ברטוריקה דתית כדי לפעול למטרות שאינן קשורות בפועל לדת עצמה.
בסרטון של פיטרסון הוא מנסה להעביר בצורה פשוטה מסר שהוא בבסיסו חיובי, אך האופן שבו הוא עושה זאת מתפרש כשטחי, סטריאוטיפי ואף אוריינטליסטי. לדידם של מבקריו, פיטרסון רוצה שצופיו יחשבו שהמוסלמים הם ברברים פרימיטיבים הנכנעים לסכסוכים עדתיים בעוד שאנשי המערב הם משכילים, נאורים ומתורבתים. למעשה, הוא מתעלם בהפגנתיות מן העובדה שתופעת העדתיות בעולם הערבי הוקצנה והתפתחה תחת שלטון הקולוניאליזם האירופי, שחלק מאסטרטגיית השליטה שלו בעמים הכבושים היה יצירת פילוג ביניהם. פיטרסון הוא חוקר מעמיק וייתכן שחלק מהתנגדותו לתרבות הפוליטקלי קורקט מהווה קול חשוב למען חופש הביטוי. אולם, ניסיונותיו לפופולריזציה של מסריו אינם עולים יפה, ובשילוב עם אישיותו האגרסיבית ועם סגנון הדיבור המתנשא שלו, מתפרשים בעיקר כשטחיים וכגסים. נראה שלא כל רעיון מורכב ניתן לביטוי בשנים עשר כללים פשוטים.
