יובל נוח הררי נחשב לאחד החוקרים וההיסטוריונים הבולטים בזמננו ברמה העולמית. ספריו נמכרו באלפי עותקים ברחבי העולם ותורגמו ליותר משלושים שפות. היכולת שלו להסביר תיאוריות מדעיות ולנתח את המצב האנושי ולחזות את עתיד האנושות בשפה קריאה ונגישה עבור כמעט כל אדם היא כנראה מה שהפך אותו לחוקר כה ידוע ברחבי העולם. אולי אין צורך להציג אותו יותר מדי לקוראים ישראלים, אך כן מעניין להביא דברים שנכתבו עליו מנקודת מבט של כותב סורי.
מוחמד ג'לאל כתב שני מאמרים שונים אחרי שקרא את "21 מחשבות על המאה ה־21" פרי עטו של הררי בתרגום לאנגלית, ושני המאמרים פורסמו באתר דרג' ב־3.7.2022. כותרתו של הראשון היא "מה הלקח שאותו למד נח הררי ממשבר ההגירה?", והשני הוא "נח הררי והגישה לטרור: האם אפשר לנתח את התופעה מבלי להבין את הטרוריסט עצמו?" לא מדובר בביקורת על ספרו של הררי, אלא בהערותיו של ג'לאל הסורי על הספר מנקודת מבטו של אדם החי בסוריה עם המלחמה ועם השינויים הקיצוניים שהתרחשו בה בשנים האחרונות, שינויים שהובילו לעזיבתם של כ־6.5 מיליון אזרחים סורים ולהפיכתם לפליטים ברחבי העולם הערבי ובאירופה בעיקר וגם לעלייתם של ארגונים הפועלים מחוץ למסגרת המדינה.
ג'לאל מסרב להתייחס לאזרחותו או לנטייתו המינית של נח הררי כמו שעושים מבקרי ספרות רבים מהעולם הערבי, וטוען ששתי נקודות אלה אינן רלוונטיות לדיון. במאמר אחד הוא מתייחס לחלק על ההגירה בספרו של הררי, ובמאמר השני הוא מתייחס לסוגיית הטרור שבה דן הררי בספרו "21 מחשבות על המאה ה־21". הוא מוסיף שישנם עוד לקחים חשובים מאוד בספרו של הררי, אך מאחר שאינו כותב ביקורת על הספר ומאחר שהקוראים הסורים שחיים באזור מלחמה מוגבלים בשעות החשמל ובגישה לאינטרנט, הוא יתייחס ללקחים הרלוונטיים ביותר עבורם.
הביקורת העיקרית, שממנה נובעת שאר הביקורת של ג'לאל על הררי, היא שהררי רואה ובוחן ומנתח את ההגירה ואת הטרור מעיניים מערביות, ואינו מתייחס כלל לצד השני במשוואה. כלומר שהסורים (כולל כותב המאמר) אינם חלק אקטיבי בדיון ואף אחד לא שאל אותם מה דעתם או מה הם חושבים. נוסף על כך, לדבריו, הררי גם אינו דן בשאלה מה מוביל מיליוני בני אדם לעזוב את ביתם ולהפוך לפליטים ולמהגרים בארץ זרה ורחוקה. הדיון הוא על מהגרים ועל פליטים, והררי מדבר עליהם בלי באמת לשאול אותם לדעתם. נקודת המבט המערבית הזאת בעצם שמה את הפליטים, את המהגרים ואת מבקשי המקלט בעמדה של "המבקשים" או "האורחים" ואת אירופה והעולם המערבי בעמדה של "המארחים". הררי מארגן את הדיון בעניין סביב הסכם לא־כתוב שקיים בין המארחים לאורחים ושכולל שלושה תנאים עיקריים. התנאי הראשון הוא שהמדינה המארחת תאפשר לאורחים להיכנס אליה. שאלה זו מסתעפת לעוד שאלות רבות שהתשובה להן משתנה לפי מידת התמיכה או חוסר התמיכה בהגירה – כמו האם המדינה המארחת צריכה לקבל כל אדם או לשים תנאים כלשהם? האם על המדינה המארחת מוטלת החובה המוסרית לקבל את הפליטים, או שהיא מעניקה להם שירות או עושה להם טובה?
התנאי השני בהסכם הוא שהמהגר חייב לאמץ חוקים וערכים בסיסיים במדינה המארחת, אפילו אם פירוש הדבר שהוא חייב לוותר על חלק מהערכים שלו עצמו. גם תנאי זה אפשר לפרש בדרכים שונות ואפילו הפוכות אם אתה תומך בהגירה או מתנגד לה. עד איזו רמה צריכים המהגרים להשתלב בחברה המארחת? האם הם צריכים להפוך לחילונים (על אף שיש מגוון רמות של דתיות באירופה), או להתחיל לבקר בכנסייה? (אף שנוצרים אירופאים רבים אינם מבקרים בכנסייה אף פעם) או לוותר על מנהגי האכילה והלבוש שלהם?
התנאי השלישי מקנה למהגרים את הזכות להפוך לחלק מהחברה המארחת אם הם מוכיחים שהם השתלבו בה, אך מי קובע מה תנאי ההשתלבות? אחרי כמה זמן אמורים המהגרים להשתלב? מה רמת ההשתלבות של ילד של מהגרים אלג'יראים שנולד בצרפת, מדבר צרפתית ואף פעם לא ביקר באלג'יריה?
משם, עובר הררי לשאול שאלה שמעוררת דיון, הלוא היא: האם יש תרבות גבוהה יותר מאחרת? והוא שואל אם כאשר גרמניה מחליטה להכניס לתחומה מיליון פליטים סורים, האם היא מצדיקה זאת מתוך מחשבה שהתרבות הגרמנית גבוהה או טובה יותר מהתרבות הסורית? הררי טוען שאין תרבות טובה ותרבות לא־טובה, שתרבויות הן פשוט שונות זו מזו ושאין אחת שטובה יותר מהאחרת. אלא שבפועל, מה שקורה בעולם הוא שהתרבות המארחת תמיד רואה את עצמה כתרבות גבוהה יותר. הררי טוען בספרו נגד התרבותנות (האמונה שתרבות מסוימת טובה מהאחרות), מושג שמחליף את הגזענות. זו פשטה את הרגל לאחר שהוכח מדעית כי אין הבדלים בין בני האדם וכי גזע הוא המצאה אנושית (גזע אינו דבר אמיתי, אבל גזענות אכן קיימת).
הביקורת העיקרית, שממנה נובעת שאר הביקורת של ג'לאל על הררי, היא שהררי רואה ובוחן ומנתח את ההגירה ואת הטרור מעיניים מערביות, ואינו מתייחס כלל לצד השני במשוואה
חלק זה של הספר מעורר חרדה אצל ג'לאל מכיוון שהררי מנבא עתידות מוצלח במיוחד. ג'לאל מרגיש חרדה בשל תחושת האשמה שיכולה להתלוות לקורא הסורי בעת קריאת הספר או בשל העתיד השחור שצפוי לו ולעמו עם קריאת כל פסקה. אך מה שמעניק לו תחושה של חוסר אונים הוא העובדה שסיפורם של המהגרים נעלם מספרו של הררי, שאינו כותב עליהם דבר לפני שרגלם דרכה באירופה. מאיפה הם הגיעו? מדוע הם עזבו? מה עם העוני, הדיקטטורות והמלחמות שהובילו אותם לעזוב את מולדתם? מה עם התפקיד שאירופה משחקת בכל המלחמות האלה ועם שיתופי הפעולה שלה עם הדיקטטורות שגרמו למיליוני מהגרים לנוס על חייהם? ומה עם הההיסטוריה הקולוניאלית של מדינות אירופה באזור?
ג'לאל טוען כי הפליטים הסורים באירופה וגם במדינות המפרץ, בלבנון, בירדן ובטורקיה אינם הולכים להיטמע בחברות המארחות שלהם בקרוב וכי עתידם ועתיד ילדיהם נראה שחור שכן התחושה היא שהפליטים הסורים ימשיכו להיות פליטים בכל ארץ עד שיתבקשו לחזור לסוריה. הלקח שהוא מעביר להררי הוא שאי־אפשר להפריד את גורל המהגר מגורל המארח; שאי־אפשר לנהל שיח נפרד של המארח ואחר של האורח, שכן שניהם מהולים זה בזה וחייבים להתדיין זה עם זה, וששיח זה חייב להתקיים ברמה העולמית ולא רק ברמה המקומית. הניסיון להבין את הסוגיה ולנסות למצוא לה פתרון חייב להיות דו־צדדי, ועל המדינות המארחות גם להבין את תפקידן בחוסר היציבות שהן תרמו לו במדינות שאותן עזבו הפליטים.
המאמר השני עוסק בטרור. זהו עוד חלק בספרו של הררי העוסק באסטרטגיה צבאית שמטרתה לשנות את המאזן הפוליטי על ידי הפחדה יותר מאשר על ידי גרימת הפסדים כלכליים. הרבה פחות אנשים נהרגים מדי שנה כתוצאה מפעולות טרור מאשר מסוכרת או מתאונות דרכים למשל, אך הטרור תופס הרבה יותר מרחב מאשר כל סיבת מוות אחרת בתודעה הציבורית. הטרוריסטים משקיעים בהפחדה ובפחד וזאת מחוסר כלים או יכולות להשקיע בדברים אחרים. ג'לאל מרגיש שטענה זו של הררי מורידה מעל ליבו שלו ומעל ליבו של העולם המוסלמי את הבלעדיות על המונח "טרור" מכיוון שהוא בעצם טוען שטרור אינו טבעם של סוג מסוים של אנשים השייכים לדת או ללאום מסוימים. הטרוריסטים מודעים לכך שהם אינם יכולים לגרום נזק בלתי־הפיך, ומה שמניע אותם הוא לזרוע פחד כדי לשנות את כללי המשחק. הם סומכים על התגובה חסרת הפרופורציות, האלימה והקיצונית של הכוח מנגד, אלימות קיצונית שמובילה לטעויות מוסריות ולטבח אחרי טבח – מה שיכול לשנות את דעת הקהל נגדם.
הררי טוען כי הממשלות מגיבות בחוסר פרופורציה לטרור מכיוון שהבסיס של המדינות וההצדקה לקיומן הם הביטחון והעדר האלימות הפוליטית, וכאשר הטרור מאיים להפר סדר וביטחון אלו, הוא בעצם מאיים על עצם ההצדקה לקיומן של מדינות הלאום. בשל כך המדינות מגיבות באלימות כה קיצונית לפעולות הטרור בתחומן. הררי מייעץ למדינות, לכלי התקשורת ולאזרחים לשמור על קור רוח ולא להגיב בכזו קיצוניות, כי התגובות הקיצוניות הן אלה שגורמות לאיום הטרור להיות כה מוצלח שהרי הוא מושתת על הפחדה, ותגובה היסטרית משמעותה תגובה מתוך פחד.
ג'לאל מזכיר כי הארגונים (שהוא נמנע מלקרוא להם ארגוני טרור בשל שיקולים מקומיים) נוטים לשמור על הרווחים הפוליטיים שלהם בניסיון לבסס מדינה במקום להשתמש באסטרטגיה שמנסה לזרוע פחד. למשל, ארגון המדינה האסלאמית לא ניסה לחצות את הגבול עם טורקיה או את הגבול עם ירדן או פלסטין אף שקוד המוסר שלו כן מרשה לו לעשות זאת. כך גם לגבי חזבאללה בלבנון, חמאס בפלסטין והיחידות להגנת העם הכורדי – ארגונים אלה משתמשים באסטרטגיה שמגדירה את התנהגותם באופן שמתאים לאמצעי הלוחמה שברשותם המאפשרים להם לפגוע באויב ולהישאר באור הזרקורים של התקשורת העולמית.
גם כאן נקודת המבט של הצד השני נעלמת אצל הררי, וזו הביקורת העיקרית של ג'לאל. הוא שואל מדוע, שוב, מועלמת נקודת המבט של הצד השני? הוא מוסיף כי בהקשר זה חשוב להסתכל מנקודת המבט של העמים באזור שלנו שהשיח של הררי מתעלם מהם. כאן, בעיקר בסוריה, הטרור אינו מאיים על היציבות הפוליטית, ומטרתו אינה רק לזרוע פחד, אלא הוא מורכב יותר. מדובר בבתי כלא, במחסומים ובארגונים שיכולים לחרוץ גורלות. טרור זה יכול להפוך כל פרט בחברה ללוחם או לקורבן שלו. טרור אינו נושא פשוט ולא ניתן להפרידו מסוגיות של שחרור העמים, הפלת דיקטטורות והגנה עצמית מפני אלימות המשטר. עמים רבים נאלצים היום לבחור אחד מהשניים: להשלים עם הטרור, או לוותר על סוגיית השחרור שלהם. נקודה זו בעצם מחזירה אותנו לשאלה מהו טרור? ומי קובע מהו טרור?