בשני מאמרים עוקבים שכתבה העיתונאית הלבנונית פסקל סומא לאתר הפמיניסטי הלבנוני דרג' (درج), היא מתארת את הפחד האמיתי של הפליטים לחזור לסוריה של אסד. ממשלת לבנון טוענת כי מדובר ב"שיבה בטוחה", ואילו ארגוני זכויות אדם רואים בכך הפרה של אמנות בין-לאומיות שלבנון עצמה חתמה עליהן. המאמר הראשון סוקר מקרוב סיפורים אישיים של פליטים שגורשו חזרה לסוריה תוך סקירה של גורלם ושל גורל משפחותיהם. המאמר השני עוסק במעורבותם של הגורמים השונים – מגורמי ממשלה ועד פעילי זכויות אדם – מתוך ניסיון להכניס סדר בבלגן. אז שיבה בטוחה או גירוש? מבולבלים? נראה שגם הגורמים המעורבים מבולבלים, ובינתיים משלמים את המחיר עשרות אלפי בני אדם.
בשנים האחרונות נרשמה ירידה באירועי ההרג בסוריה. הממשלה השתלטה על יותר מ-70% מהמדינה ונראה שהמערכה מתמקדת באינטרסים של המשטר ושל בני בריתו. במקביל לכך עודדו הרשויות הסוריות בפומבי את הפליטים לחזור למולדתם. הפליטים אומנם לא מיהרו לחזור, אך המדינות המארחות, שנושאות כבר שנים בנטל הפליטים, החלו לשקול מחדש את ההגנות שלהן על פליטים סורים. בלבנון ובטורקיה, שבהן הפליטים מתמודדים לרוב עם תנאי חיים קשים ועם אפליה, החלו הרשויות להפעיל לחץ על הפליטים הסורים כדי לגרום להם לחזור למולדתם. אולם אפילו באירופה, במדינות כמו דנמרק ושוודיה, בחנו מחדש את היתרי השהייה למבקשי מקלט מאזורים שנתפסים כבטוחים לחזרת פליטים דוגמת דמשק וסביבתה. במילים אחרות, הרוצח מחליט שאזורי הרצח שלו בטוחים כיום, ומדינות העולם נענות. כאילו שהייתה החלטה מקיפה למסור לסוריה את כל מי שנמלט מאכזריות המשטר.
הכתבות שהוצגו לעיל בוחנות את ההשפעה של הצהרות סוריה ושל החלטתה של ממשלת לבנון על מה שמותג כ"שיבה בטוחה" לסוריה, אם כי בפועל הפליטים מציגים אותו יותר כמו גירוש בכפייה, וזאת במקביל למשבר הכלכלי החריף המשתולל בלבנון. זהו סיפור על שתי מדינות שכנות – אחת בכאוס ובקריסה והשנייה, אחרי יותר מעשור של מלחמות, עם כלכלה ועם תשתיות הרוסות עד היסוד, ובאמצע מתנדנדים, בשארית כוחותיהם, מאות אלפי בני אדם שמחכים לגזר דינם.
לאחרונה הגישה לבנון מסמך שנקרא "השיבה הבטוחה" כניסיון להשיב פליטים רבים לסוריה. לפי שר העקורים עיסאם שרף א-דין (عصام شرف الدين), התוכנית כוללת החזרה של 15,000 פליטים סורים מדי חודש. החלטת מועצת ההגנה העליונה שהתפרסמה קבעה כי כל עקור סורי שנכנס אחרי אפריל 2019 אינו נחשב פליט, ולכן יש לגרשו. אולם הגורמים השונים סבורים כי זהו ניסיון "סחיטה" של הקהילה הבין-לאומית לשם השגת סיוע נרחב ללבנון. הצהרותיו של ראש ממשלת לבנון נג'יב מיקאתי (نجيب ميقاتي) מאשרות זאת שכן הוא איים להחזיר את הפליטים הסורים אם הקהילה הבין-לאומית לא תשתף פעולה כדי לסייע ללבנון. ואכן, יש לומר, המצב הכלכלי בלבנון קשה מאוד, וגם על כך משלמים קודם כול הפליטים, כאשר 9 מתוך 10 פליטים חיים בעוני מחפיר, מה שמאלץ אותם לקבל החלטות קשות והרות גורל על בסיס יומיומי.
לפי עורך הדין מחמוד סבלוח, כשלבנון קפצה על קלף המיקוח של החזרת פליטים היא אינה רק מתעלמת מהסכנה האמיתית שנשקפת לחייהם של פליטים סורים רבים, אלא היא מפירה את האמנה הבין-לאומית נגד אלימות בסעיף 3 שלה הגורס כי "גירוש כל אדם למקום שבו הוא עלול להיות חשוף לסכנה ולעינויים מהווה עברה על זכויות אדם מבחינה משפטית והומניטרית". למרות זאת, הביטחון הכללי בלבנון מיהר ליישם את ההחלטה. עורך הדין סבור כי הקהילה הבין-לאומית לא תשב בחיבוק ידיים וכי יהיה ניתן לפנות לארגוני זכויות אדם ולאו"ם. בינתיים תיעדה כותבת המאמרים סומא כמה מקרים של החזרה/גירוש לסוריה שהובילו למעצרים, להתעללות ולהיעלמויות. נראה כי עד שהדברים לא ייושבו באופן ברור, 800,000 הפליטים הסורים בלבנון עדיין יחכו לגזרת הגירוש.
אחד הסיפורים שתועדו בכתבות הוא סיפורו של מוחמד: "מוחמד הגיע מסוריה בחשאי. הוא היה מבוקש על ידי הצבא וסבל מתנאים קשים. מלבנון הוא נסע לרוסיה לאחר ששילם סכום גבוה, אבל שם הדברים לא עלו יפה והוא הועבר ישירות לביטחון הכללי של לבנון, שבתורו העביר אותו לביטחון הכללי הסורי". חברו אחמד מספר לכתבת: "אמרנו להם שיש סכנה לחייו, אבל זה לא הועיל, וההחלטה על הגירוש לסוריה התקבלה ומוחמד נעלם". מוחמד הועבר לביטחון הסורי לפני מספר שבועות, ו"המידע האחרון שהגיע אלינו היה שהוא נמצא אצל הביטחון הפלילי ונפסקו הידיעות עליו, ובכנות, אנחנו לא יודעים אם הוא יחזור חי".
ההחלטה לגרש את מוחמד, לטענת עורכי דין שעקבו אחר עניינו, התבססה על ההחלטה לא להגדיר את מי שנכנס ללבנון אחרי 2019 כפליט ולגרשו, "מתוך תירוץ שיש בסוריה אזורים בטוחים לחזור אליהם או לחיות בהם". בדו"ח שפורסם לפני חודשיים, תיעד אמנסטי אינטרנשיונל 59 מקרים של מעצר שרירותי או בלתי-חוקי של גברים ושל נשים עם שובם לסוריה, כשברוב המקרים בוצע המעצר בעקבות האשמות נרחבות בדבר עיסוק ב"טרור". ב-33 מקרים, סבלו השבים עינויים או התעללות אחרת במהלך מעצר או חקירה. קציני מודיעין השתמשו בעינויים כדי לחלץ מהעצירים הודאות בכפייה על פשעים לכאורה, להעניש אותם על פשעים שלא ביצעו, או כדי להענישם על התנגדותם לממשלה. המקרים שתועדו במאמרים אלו, לדעת סומא, הם רק עדות נוספת לכך שאין שיבה בטוחה וכי "המשטר הסורי, בשיתוף פעולה עם ממשלות שמאסו בפליטים, מחכה לעם שלו, שאותו הוא עקר והרג, כדי להעניש אותו ללא רחם ובמקרים רבים גם ללא כל אשמה".
במקביל לכך נראה שהבלבול חוגג. הוקמה ועדה מיוחדת למעקב אחר החזרת הפליטים בשיתוף עם ממשלת סוריה ונציבות האו"ם, מה שגרם לאו"ם להכחיש שהוא חלק מהסכם משולש כלשהו הנוגע לסוגיית ההחזרה. אף המפקחת הכללית על תוכנית לבנון שהוקמה כדי לתת מענה למשבר ד"ר אולה בוטרוס הבהירה כשנשאלה על התוכנית כי משרד העקורים לא שיתף אותה ואת המשרד לעניינים חברתיים, האמון ישירות על סוגיית הפליטים. בוטרוס מדגישה כי לבנון מקפידה על עיקרון שלא להחזיר בכפייה, ומבקשת להגן על מי שיכולים להוכיח שהם נמצאים בסיכון: "אנחנו בתיאום מתמיד עם נציבות האו"ם ועם הקהילה הבין-לאומית".
דברים אלה כמובן סותרים עדויות של פליטים סורים על התמודדותם עם גירוש כפוי ללא הגנה ועם התעללויות מצד השלטון הסורי לאחר מסירתם. לאור הכאוס הנוכחי, הבלבול וחוסר התיאום בנוגע לחייהם של מאות אלפי אנשים, אומרת לילא, פליטה סורית ואם המפרנסת חמישה ילדים: "אני מכירה הרבה אנשים במחנה שניסו ליצור קשר עם ארגונים בין-לאומיים כדי להשיג הגנה על חייהם שבסכנה, והם לא קיבלו דבר. יש כאלה שיצאו לסוריה ונעלמו, כולל שכנים ומכרים. על מי אני אסמוך שיספק את ביטחוני ואת ביטחון ילדיי?"
סומא מציגה שהפחד והאימה מתפשטים בקהילת הפליטים כאש בשדה קוצים, בעיקר אצל המורדים. הם חוששים שיוחזרו בכפייה ישירות לידי השלטון שעתיד להתעלל בהם משום שהתחמקו מגיוס חובה או בשל השתתפותם שלהם או של קרובי משפחותיהם בהפגנות המורדים. פעילי זכויות אדם מציינים כי הצהרותיהם של גורמים רשמיים לבנוניים בנוגע להחזרת הסורים גרמו לעלייה בהתעללות נגד פליטים סורים בלבנון, לרבות בדיקות ביטחוניות במחסומים, פשיטות על בתים ובמחנות פליטים, פינוי כפוי ושרירותי ממחנות פליטים ומבתים וסירוב לחדש את אישורי השהייה, מה שגרם לעלייה באלימות החברתית מצד הקהילה המקומית כלפי סורים. הדבר אושר גם על ידי מרכז הגישה לזכויות אדם.
בעוד הרשויות בלבנון מדגישות שהשיבה בטוחה, ומכחישות את קיומו של כל גירוש בכוח המסכן את חייהם ואת ביטחונם של אנשים, תיעד מרכז הגישה לזכויות אדם מספר מקרים של עינויים והתעללויות שבאו בעקבות חזרתם של סורים לארצם
בעוד הרשויות בלבנון מדגישות שהשיבה בטוחה, ומכחישות את קיומו של כל גירוש בכוח המסכן את חייהם ואת ביטחונם של אנשים, תיעד מרכז הגישה לזכויות אדם מספר מקרים של עינויים והתעללויות שבאו בעקבות חזרתם של סורים לארצם. לא ידוע המספר המדויק של המגורשים מלבנון לסוריה, אם כי מרכז הגישה לזכויות אדם תיעד 112 מקרים משנת 2019 עד חודש יוני 2022; לדברי סומא, בפועל המספר גדול בהרבה. ראש הביטחון הכללי בלבנון אמר כי 6,345 סורים חזרו בין 25 באפריל 2019 עד 19 בספטמבר 2021. על פי דו"ח שהכין מרכז הגישה, מספר מגורשים ספגו התעללויות, עינויים והפרות של זכויות דיור וקניין, אשר הוחרפו בשל החוסר השיטתי במסמכי זהות ובמסמכים נוספים ובשל העדר הגישה למסמכים.
הרשויות בלבנון טוענות כי השיבה נעשית בתיאום מול סוריה כדי להבטיח את חזרתם של הפליטים ללא סכנה ומתעקשות כי מדובר בשיבה בטוחה. אולם המאמרים תיעדו בין שלל האירועים מקרה מיוני האחרון שבו גורש קטין ונמסר לשלטונות סוריה. הקטין נעדר עד היום. מרכז הגישה מאשר כי אנשים נוספים נעצרו ברגע שכף רגלם דרכה בסוריה, וכי השלטונות בסוריה מחזיקים בהם עד היום.
"התושבות שלי תסתיים בעוד חודש ואני חושב שאעמוד בפני החלטת הגירוש", אומר מוחמד, שומר בבניין באזור סן אל-פיל בפאתי ביירות. "אני לא יודע מה אעשה. סוריה לא בטוחה כמו שאומרים, ההורים שלי שם, ואנחנו מדברים כל יום ואני יודע בדיוק על הסבל שקורה שם". מוחמד השתתף בהפגנות המורדים ביודעו היטב שגורלו לא יהיה טוב יותר מגורל חבריו. הוא ממתין כעת לקבל תושבות בכל מדינה בטוחה כדי שיוכל להמשיך לחיות, והוא חושש שחלומו יסתיים בעקבות ההחלטה על הגירוש. הוא מסיים באומרו: "לאורך כל המלחמה לא הרגשתי את הפחד שאני מרגיש עכשיו".
נציבות האו"ם מסרה כי "החזרה מרצון למולדת בביטחון ובכבוד היא זכות בסיסית לכל פליט. בעוד רוב הפליטים הסורים מקווים לחזור לסוריה, החלטתם לחזור או לא – תלויה במגוון גורמים. פליטים מביעים בפני נציבות האו"ם את דאגתם מפני גורמים הקשורים למדינת הולדתם, לרבות: בטיחות וביטחון, מגורים, סיפוק שירותים ואפשרויות פרנסה". במקביל לכך, הנציבות קובעת כי "כרגע אין זה חלק ממשא ומתן משולש על השיבה או כל סוג של תכנון להחזרת פליטים". הנציבות קוראת לממשלת לבנון לכבד את הזכות הבסיסית של כל הפליטים לשיבה מרצון, שיבה בטוחה ומכובדת לפי עקרון אי-ההחזרה בכפייה. רוב הפליטים בלבנון מקווים לחזור לסוריה יום אחד, אך עד שיטופלו הגורמים המונעים את החזרת הפליטים, נותר חיוני להבטיח את המשך ביטחונם ואת הגנתם בלבנון.
במקביל לכך, ארגון Human Rights Watch הוציא דו"ח שנקרא "חיים הדומים למוות: שובם של פליטים סורים מלבנון ומירדן", שהגיע למסקנה כי החזרה לסוריה אינה בטוחה. מתוך 65 החוזרים או בני משפחתם שהתראיינו, תיעד ארגון Human Rights Watch 21 מקרים של מעצרים שרירותיים, 13 מקרים של עינויים, שלושה מקרים של חטיפה, חמישה מקרים של הרג ללא משפט, 17 מקרים של היעלמות ומקרה אחד של אלימות מינית. הארגון יצא בהצהרה שהתייחסה להחלטות האחרונות בנוגע ל"שיבה הבטוחה", ואמר כי מה שמדאיג במיוחד בהחלטה זו, מלבד העובדה שיש בה משום הפרה ברורה של התחייבויות בין-לאומיות של לבנון, הוא שהיא מיושמת ללא השתתפות של הנציב העליון לפליטים של האו"ם. עוד הוסיף הארגון כי אמירתו של שר העקורים עיסאם שרף א-דין, שהציע לגרש את המורדים הסורים הנמצאים בלבנון למדינה שלישית או להתחייב בפני ממשלת סוריה ש"לא יפגעו במדינה הסורית", נובעת כנראה מההנחה השגויה שהדבר עשוי להגן עליהם מפני התעללות המשטר.
לסיכום, סומא טוענת כי מדובר בהפרת התחייבויות מצד לבנון. מלבד העובדה שהחוזרים לסוריה עומדים בפני עינויים ורדיפה, הכלכלה והתשתיות הסוריות, שנהרסו אחרי יותר מעשור של מלחמה וסנקציות, אינן ערוכות לקלוט מספר כזה של פליטים חוזרים. היא מוסיפה: "בעוד שהקהילה הבין-לאומית ממשיכה לשמור מרחק מסכנת ההחזרה המאיימת על אנשים רבים, היא אינה מבקשת לספק סיוע הולם לקהילות המארחות או אפילו לחפש פתרון סופי ויעיל לעקירה הסורית, ועל כן לילא, מוחמד ורבים נוספים שרואיינו בשני המאמרים העוקבים, ייאלצו להמשיך להסתתר מהגיליוטינה של הגירוש או של ה'שיבה בטוחה', כפי שהיא מכונה".
