ב-7 באוקטובר האחרון נפתח הכנס השנתי המקוון של עמותת BuildPalestine. "מעצבים אחדות" הייתה כותרתו של מושב הפתיחה החגיגי של הכנס, כיאה לאירוע הדגל של עמותה השואפת לעודד יזמות חברתית פלסטינית במטרה להיאבק בכיבוש ולבנות מוסדות חברתיים כלל-פלסטיניים. לשם עיצוב אותה אחדות הוזמנו אל מושב הפתיחה אנשי תקשורת, מובילי דעה ופעילים פוליטיים פלסטינים, ביניהם העיתונאי אמג'ד אל־עיראקי – עורך בכיר בכתב העת המקוון 972+,מגזין בשפה האנגלית המסקר את הסכסוך הישראלי-פלסטיני ושבצוותו חברים הן פלסטינים והן ישראלים יהודים. אלא שהשאיפה לאחדות לא הצליחה להחזיק אפילו אותו מושב פתיחה. חלק מהמשתתפים הודיעו כי הם אינם מוכנים לעלות על אותה במה עם אל־עיראקי, מי שמייצג בעיניהם כלי תקשורת המושתת על נורמליזציה של הכיבוש הישראלי, ורבים אחרים איימו ללכת באותה דרך. בסופו של דבר, אל־עיראקי נאלץ לבטל את השתתפותו בכנס. בטור דעה שפרסם באתר התקשורת הביקורתי אולטרה-פלסטין, העיתונאי הפלסטיני אחמד אל־בז מסביר מדוע מדובר בעיניו בהתפתחות פסולה ומסוכנת.
אל נכון, לדברי אל־בז, אפשר להבין מדוע לכתחילה עורר מגזין 972+ חשד בקרב פעילים פלסטינים. במערכת המגזין חברים, אחרי הכול, גם יהודים ישראלים המתגוררים בשטחי ישראל, ועל כן הוא יכול להיחשד בהכרה מובלעת בקיומה הלגיטימי של מדינת ישראל או אפילו בנורמליזציה של שליטתה על שטחי פלסטין. ממילא, שיתוף פעולה עם המגזין ועם העומד בראשו עשוי להשתמע כצורה של הסכמה עם המדיניות הישראלית, או למצער להפר את החרם על ישראל. בעיני אל־בז, לא ניתן לדחות בקנה את צידוקיהם של מי שסירבו להשתתף באותו כנס עם אל־עיראקי בטענה שהוא משתף פעולה עם ישראל. "חוש ביקורת כלפי הכוח המדכא הוא תכונה הראויה להערכה, וכל עוד הדיכוי הקולוניאלי קיים – אסור בשום פנים ואופן שהיחסים בין המדכא למדוכא ייעשו טבעיים". אלא שעקרונות אלה, נכונים ככל שיהיו, פשוט אינם רלוונטיים במקרה של 972+.
מי שמזהה את 972+ עם דיכוי הפלסטינים על ידי ישראל פשוט מתעלם מן הדקויות הפנימיות של השמאל הישראלי
למעשה, מי שמזהה את 972+ עם דיכוי הפלסטינים על ידי ישראל פשוט מתעלם מן הדקויות הפנימיות של השמאל הישראלי. הלה מתחלק, לדברי אל־בז, לשני זרמים שונים בתכלית השינוי. מחד גיסא ישנו השמאל הציוני הליברלי, המתגלם באידאולוגיה של מפלגת מרצ או של עיתון הארץ, בין היתר. זרם זה אומנם מתהדר בערכים ליברליים ובתמיכה בזכויות אדם, ואומנם מטיף לסיום השליטה הצבאית הישראלית על השטחים שנכבשו ב-1967. אולם ביסודו של דבר, הוא עדיין מזוהה לחלוטין עם הצד של מדינת ישראל בסכסוך עם הפלסטינים. תביעתו לסיים את הכיבוש בגדה המערבית נועדה רק להצדיק את המשך השליטה הקולוניאלית הציונית על יתר חלקי פלסטין, ושאיפתו לפיצול בין מדינה ישראלית לבין מדינה פלסטינית היא למעשה מסווה לעמדה של התנשאות קולוניאלית. עמדות כאלה, בעיני אל־בז, אינן ראויות להסכמה או אפילו לדיאלוג מצד אף אחד שהשחרור הלאומי הפלסטיני עומד לנגד עיניו.
מנגד, הצוות הישראל במגזין 972+ שייך לזרם אחר, רדיקלי, של השמאל הישראלי. זרם זה דוגל בסיום הכיבוש באופן עמוק ומהותי: לא בדמות נסיגה מהשטחים, לפי ההגדרה היבשה בחוק הבין-לאומי, אלא בדמות ביטול מלא של השלטון הקולוניאלי הציוני על אדמת פלסטין וחיסול משטר האפרטהייד שבתוכו חיים כיום הפלסטינים בכל שטחיה. עמדה לא-ציונית זו גם היא חלק מהשמאל הישראלי, לדברי אל־בז, וגם בו יש מי ש"מתנגדים לגילויי הקולוניאליזם בכל סנטימטר בשטחי פלשתינה המנדטורית לשעבר, חותרים למוטט את מדינת ישראל בהיותה מערכת של קולוניאליזם התיישבותי, ותומכים בזכות השיבה של הפליטים וביתר עקרונות היסוד של מאבק השחרור הפלסטיני". עמדה זו מתגלמת בפעילים ובארגונים שונים בישראל: החל בזרמים דתיים כמו נטורי קרתא, המשך בארגונים פרוגרסיביים חילוניים כמו זוכרות ואנרכיסטים נגד גדרות וכלה גם בחברי הצוות הישראלים-יהודים במגזין 972+.
כאשר קוראים את התכנים המופיעים במגזין – ולדברי אל־בז, רבים מהמבקרים כלל לא עשו זאת – מגלים כי הם אכן מדגימים עמדות כאלה. המגזין מסקר את גילויי הקולוניאליזם בארץ כולה, "בחיפה ובנגב אפילו יותר מאשר בשכם או בחברון", כיאה למי שמתנגד לשלטון הדיכוי בכל מקום. הוא אף נזקק למסגרות תיאורטיות וטרמינולוגיות המבטאות מחויבות אידאולוגית בלתי-מתפשרת לסיום הדיכוי: מדיניותה של ישראל מתוארת מעל דפיו (המקוונים) של 972+ במונחים של "קולוניאליזם התיישבותי", "טיהור אתני" ו"אפרטהייד"; המאבק החמוש הפלסטיני הוא "התנגדות", והפוליטיקה הפנימית של ישראל מנותחת לפי מיטב הספרות התיאורטית-ביקורתית של ההגות הפוסט-קולוניאלית. אם טקסטים דומים היו מופיעים בגוף תקשורת על טהרת הכותבים הפלסטינים, סבור אל־בז, איש לא היה מאשים לעולם את כותביו בנורמליזציה של הקיום הישראלי.
אומנם, 972+ איננו גוף תקשורת פלסטיני לחלוטין, וזה בדיוק הפגם שמוצאים בו מבקריו: בכתיבתו שותפות גם ישראליות וישראלים. במאמר מוסגר אפשר לציין כי לעובדה זו יש גם יתרונות. השותפות בין ישראלים לפלסטינים גוזרת שהשפה המשותפת, קרי שפת הפרסום במגזין, תהיה אנגלית, מה שהופך את 972+ לכלי התקשורת דובר-האנגלית היחיד שמספק סיקור נרחב של הסכסוך מבעד למסגרות האידאולוגיות ההולמות את המאבק הפלסטיני. בכך, הוא הופך למוקד ידע בעבור קוראי אנגלית מכל העולם המתעניינים בנושא. אולם בעיני המבקרים, עדיין אין בכך הצדקה לשיתוף פעולה עם ישראלים.
לדברי אל־בז, מדובר במידה רבה בעמדה של טהרנות אידאולוגית. אחרי הכול, המגזין היה זוכה להכשר אפילו בקריטריונים של תנועת ה-BDS – חיל החלוץ של החרם על ישראל – שלפיהם שיתוף פעולה עם ישראלים מותר במיזמים שכל תכליתם היא קידום המאבק הפלסטיני. למעשה, מי שמכירים את תולדות המאבק יודעים כי שיתופי פעולה עם ישראלים קרו גם קרו בו בעבר. החל במפגשים שקיימו נציגי נטורי קרתא עם מנהיגי ארגוני אש"ף וחמאס, המשך בקבלת הפנים החמה שזוכים לה היסטוריונים פוסט-ציוניים של 1948 בקרב הקהל הפלסטיני, וכלה במפעלי התיעוד והשימור של עמותת "זוכרות", שיש להם תפקיד חיוני בשימור הזיכרון הפלסטיני וביצירת בסיס ידע פלסטיני פוסט-קולוניאלי עצמאי – בתוך השאיפה הפלסטינית לשחרור לאומי יש מקום גם לישראלים מחויבים. ישראלים אלה, בדיוק כמו מגזין 972+, "אינם שונים במונחים פוליטיים מכל ארגון פלסטיני אחר". מי שמעוניינים להחרים אותם – או למצער, להדיר אותם מהמאבק הפלסטיני – עלולים לגלות שהם הפסידו שותפים חשובים לדרך. הם עלולים לגלות שמתקפת החרם אומנם הצליחה מעל למצופה, אלא שלמעשה, המטרה הייתה שגויה לכתחילה.
