הסרט "הנמלים והחגב" מגיע אלינו ממלאווי במסגרת פסטיבל סולידריות לקולנוע ולזכויות אדם שהתקיים בראשית דצמבר בפעם העשירית. הסרט הדוקומנטרי מ-2021, בבימויים של ראג' פאטל וזאק פייפר, עוקב אחר שתי נשים – אסתר ואניטה, היוצאות מכפרן במלאווי לסבב מפגשים עם חוואים ועם מנהיגים מקומיים ברחבי ארצות הברית. הסרט מתעד את חייהן בכפר, את המסע ואת המפגש עם הצד השני, האחר, של העולם, ובעיקר את השיחות שבהן הן מנסות להמחיש בפני החוואים האמריקאים כיצד בחירותיהם בתחומי עיבוד הקרקע וייצור המזון משליכות על החיים באפריקה. במילים אחרות, הן מנסות לצקת תוכן קונקרטי ודחיפות במושג "שינוי אקלים", שעבורן הוא מציאות יומיומית אך עבור חקלאים רבים בעולם העשיר, השופע מים, ירק ואפשרויות כלכליות – הוא ערטילאי ואף מוטל בספק. הבחירה בייצוג קולנועי למסע זה תורמת לקונקרטיזציה: התמונות של הנופים היבשים של מלאווי ושל החלקות הדלות אל מול מרחבי הגידול הצפופים ושולחנות האוכל העמוסים בארצות הברית – נדמה כי כמעט שאינן זקוקות לאמירה נוספת. אך הן כן זקוקות להקשר.
ההקשר שניתן בסרט מעוצב על פי אותה גישה כהמחשה וכהבהרת המשמעות המעשית של מספר תמות מופשטות העומדות במרכז הדיון. התמה הראשונה היא חוסר איזון. אחד החוטים הרעיוניים הנמתחים לאורך הסרט הוא הקשר בין חוסר האיזון שבין נשים וגברים לחוסר האיזון הן של כדור הארץ, הן בין חלקי כדור הארץ והן בתוך העולם המפותח עצמו – ארצות הברית – בין עשירים ועניים, לבנים ושחורים, מרכז ושוליים. בחלק הראשון של הסרט המתרחש במלאווי יש דגש רב על הפער בין נשים לגברים: בתמצית, הנשים עובדות בבית ובשדה והגברים יושבים בצל. לאט לאט נחשפות התופעות הנלוות לחלוקה המגדרית-מעמדית הזו: תופעה אחת היא פוליגמיה; תופעה נוספת היא חטיפת נשים ואינוסן למטרת נישואים כפויים, כפי שחוותה אניטה בעצמה. אנחנו נחרדים. ואז, בהבניה עדינה ומחושבת, תוך כדי ביקור פסטורלי באחת החוות האמריקאיות, הסרט חושף שההבדל בין התרבויות אינו כה מהותי: גם כאן הנשים מבשלות והגברים שותים תה קר על המרפסת. גם כאן הציפיות מהבנים ומהבנות הן שונות, והמגדר קובע את אופק הבחירה. גם כאן השמירה על המסורת מקודשת ומוערכת כמידת שימור ההבדלים במעמד המינים.
לא במקרה מי שנושאות בסרט את השליחות לחיבור, לאיזון ולתיקון הן שתי נשים
ומה הקשר למצב כדור הארץ? הסרט משקף מספר טענות: האחת, שכוח נשי הוא הכרחי לריפוי ולתיקון של החברה האנושית ושל הסביבה האנושית. אם מדברים על מסורת, היא היא זו שלפיה הנשים הן "שומרות הזרעים" במובן חקלאי קונקרטי שנלווים אליו המובן הביולוגי, החברתי והתרבותי. לכן, לא במקרה מי שנושאות בסרט את השליחות לחיבור, לאיזון ולתיקון הן שתי נשים. השנייה, שלא ניתן לתקן חוסר איזון בהיבט אחד בלבד, כמו שלא ניתן לתקן חוסר איזון במקום אחד בלבד. שינוי תודעה הוא מהלך כולל ולא-נקודתי, וההיבט המגדרי מוכיח עצמו שוב ושוב כפריזמה למצב תודעתי חברתי כללי. ומכאן התמה המרכזית השנייה של הסרט – שנייה מבחינה לוגית ולא מבחינת החשיבות – שהיא שינוי. הליווי הדקדקני של העבודה החקלאית בכפר המלאווי בתחילת הסרט הוא אקספוזיציה לעיסוק של הסרט כולו בתהליכי שינוי כתהליכי גידול, עיבוד ולימוד. המונח "שינוי" מרכזי בסרט לא רק בהקשר של שינוי האקלים, אלא בגלל ההכרח בהשתנות שלנו בני האדם בכלל ובעולם העשיר בפרט לגבי האופן שבו אנחנו מייצרים וצורכים.
תמת השינוי מצמיחה בסרט מספר תובנות: הראשונה היא שמפגש, היפתחות והיכרות – במקרה זה בין חקלאים משני צידי הגלובוס – יוצרים שינוי תודעתי שבשאיפה יוביל לשינוי בפרקטיקה. תובנה נוספת היא שלעיתים השינוי הנדרש הוא תיקון של שינוי קודם שעיוות ושיבש את מנגנון הצמיחה הטבעי, כפי שקרה לאוכלוסייה האמריקאית השחורה שנותקה מהסמיכות המיידית לאדמה במהלך העבדות והקולוניאליזם. עוד תובנה היא השלכותיה של תפיסת שינוי כמעגלי או כלינארי: האם השינוי האקלימי הוא לינארי ובלתי-הפיך או שינוי מעגלי ומחזורי שיתקן את עצמו? ומפרספקטיבה אמונית, הנוכחת מאוד בסרט: מי אחראי לשינוי? אלוהים? האדם? האם האמונה באלוהים מחייבת אותנו להמשיך לחיות את חיינו "כפי שהם" או מצפה מאיתנו להתאים את עצמנו ולהשתנות? על פי התפיסה היהודית, הסביר פרופ' חיים וייס בפאנל שהתקיים לאחר הקרנת הסרט בפסטיבל, לאדמה אין בעל בית. אלוהים "זן בטובו את כל העולם בחן בחסד וברחמים" תוך שהאחריות הקהילתית היא עלינו.
באופן ספציפי, הסרט מבליט את אחריות העולם העשיר למצב האוויר, המים והאדמה שעליה חיים חקלאי אפריקה. אך כפי שחזר ונאמר במהלך הדיון בפאנל, אל לנו להשלות את עצמנו. במילותיו של המנחה ישי מנוחין מארגון מזון, הקטסטרופה כבר כאן. אופני קיומנו והתנהלותנו במישור החברתי, הכלכלי והסביבתי משפיעים כבר כעת על אוכלוסיות מוחלשות גם בתוך מדינה מפותחת כישראל. כפי שסיפרו טלי אהרנטל מנכ"לית עמותת א.ס.ף וחנאן א-סאנע מעמותת איתך מעכי, 50% ממבקשי המקלט החיים בתוכנו כחוק אולם ללא מעמד וזכויות אזרחיות סובלים מרעב ו-85% סובלים מאי-ביטחון תזונתי. מצב דומה שורר בקרב אלפי נשים בדואיות חסרות מעמד ובכפרים הבלתי-מוכרים בנגב. תקציבים, תוכניות ומיזמים כלל אינם מגיעים אל אוכלוסיות אלה, אם בגלל שלילת זכויות, אם בגלל מחסור בתשתיות, ואם כתוצאה מהתעלמות ומהזנחה.
כלומר, נטען בפאנל ומתוך הקהל, כרגע אי-זמינות מזון היא עניין פוליטי הקשור לאוכלוסיות מודרות, נטולות זכויות ונטולות ייצוג. אולם כפי שראינו במהלך תקופת הקורונה, שהוכיחה הן את המקום הבעייתי שאליו הגיעו יחסי האדם והטבע והן את הקשר ואת התלות בין חלקי העולם השונים, מעגל זה יכול להתרחב בכל רגע. כל הפרה נוספת של האיזון, כל משבר, ממשיכים ופוערים את הבור שאליו נופלות אוכלוסיות נוספות. אי-אפשר להפריז בחשיבות השינוי הנדרש, היות שעלינו להשתנות כדי לחיות.
וזה מה שמראה לנו הסרט בסיומו: אסתר ואניטה חוזרות לכפרן ומגלות שווינסטון, השכן הסרבן, "החגב", למד בינתיים להשתתף במלאכות הבית והשדה כדי להקל על אשתו ועל שאר "הנמלים". הוא ואנחנו מבינים עכשיו שמדובר בעניין קיומי, שיסייע לקדם את משפחתו, את ביתו ואת חלקתו של ווינסטון במעגל הראשון ואת כלל כפרו וקהילתו במעגל השני. לכן התמונה האחרונה בסרט היא של מעגל קהילתי פיזי: אנשי הכפר – נשים וגברים – עומדים בחצי גורן, שרים ביחד ומוחאים כפיים.
הנמלים והחגב. לא רק סיפור אפריקאי.
הסרט והפאנל בעקבותיו הוצגו במסגרת פסטיבל "קולנוע סולידריות" בסינמטק תל אביב 2.12.2022
