ישנן דוגמות שונות לאורך ההיסטוריה להתהוותן ולהתפרקותן של דמוקרטיות, אך תוניסיה היא מקרה ייחודי בספקה תצוגת תכלית של שני המצבים הללו בפרק זמן של כעשור בלבד. מאז 2011 ועד היום נעה המדינה בין התהוות משטר דמוקרטי באמצעות מהפכה שלטונית לבין התפרקותו הכואבת באשמת נשיא השולט באמצעות צווי חירום, שנהפכו בידיו למעין חוקה של איש אחד. במסגרת ההפיכה שביצע קיס סעיד בחודש יולי האחרון, הודיע הנשיא הנבחר על פיזור הפרלמנט, על פיטורי ראש הממשלה המכהן ובפועל על ריכוז כלל סמכויותיהן של שלוש הרשויות בידיו שלו עצמו. פעולות אלה ננקטו על ידי הנשיא בחסותם של צווי חירום, שהעילה להוצאתם הייתה אירועי התפרעויות וקטטות במחאה על היעדר טיפול הממשלה במשבר הכלכלי הקשה שפקד את המדינה.
פעולותיו של סעיד עוררו ועדיין מעוררות ביקורת חריפה הן בקרב האופוזיציה במדינתו והן מצד גורמים בין-לאומיים. באחרונה, פרסם בית הדין האפריקאי לזכויות אדם את החלטתו מספר 2021/017 שבה הוא מצהיר על תמיכתו בביטול הצו הנשיאותי מספר 117 של קיס סעיד, שמטרתו העיקרית הייתה יצירת שלטון טוטליטרי בידיו שלו וביטול הפרדת הרשויות בתוניסיה. כתוצאה מכך, בית הדין קורא לבטל צווים נגזרים, כגון צו מספר 69 שבאמצעותו פיטר סעיד את ראש הממשלה, את שר ההגנה ואת שר המשפטים, וכן צו מספר 80 שהורה על פיזור הפרלמנט ועל הסרת החסינות מחבריו.
בית הדין נימק את החלטתו בכך שהוצאת הצווים נוגדת את החוקה התוניסאית, וקרא לנשיא לבטלם ולהנהיג במדינה דמוקרטיה חוקתית בדומה לזו שהתקיימה עד להפיכה השלטונית שביצע. התיק הובא לדיון בפני בית הדין לאחר שעורך דין תוניסאי בשם אבראהים בלע'ית הגיש תביעה נגד מדינתו בעילה שהיא "מפירה את זכויותיו כפי שהן מובטחות לו בסעיפי האמנה האפריקאית לזכויות אדם", שעליה תוניסיה חתומה. מאמר שפורסם בעיתון אל-ג'זירה מאת עלי בן ערפה, דיפלומט לשעבר וחוקר יחסים בין-לאומיים, סוקר את משמעות ההחלטה של בית הדין האפריקאי ואת תוצאותיה האפשריות.
מבחינה משפטית, בית הדין האפריקאי טוען כי חרף העובדה שהחוקה התוניסאית מקנה לנשיא זכות להוציא צווי חירום ולשלוט באמצעותם, פעולה זו מוגבלת בחוק למצבי חירום קיומיים ספציפיים המאיימים איום קיומי על ביטחונה של המדינה ברמה כזו שאינה יכולה להמשיך להתנהל במסגרת השלטון הרגילה שלה. מדובר בסכנה כזו שכל הרשויות חייבות מייד להתאחד כדי להתמודד עימה. אולם, הפעולות של סעיד אינן מבטאות איחוד כוחן של הרשויות, אלא החלשת כל אחת מן הרשויות עד להיפטרות ממנה – פיזור הפרלמנט וסילוק ראשו. כמו כן, הוצאת צווי החירום מותנית חוקתית בביצוע הליכים מקדימים כגון התייעצות עם ראש הממשלה ועם יושב ראש הפרלמנט. מיותר לציין כי סעיד לא ביצע צעדים אלה, וכי המצב שהגדיר בתור "איום קיומי" כלל בעיקר הפגנות של תוניסאים מתוסכלים השרויים במשבר כלכלי עמוק.
לאחר שסעיד הודיע על מצב חירום בעקבות הפגנות שנערכו נגדו, הוא פיטר מייד את הפרלמנט בצעד החושף, על פי הכותב, את העובדה כי ה"איום" הנורא שכל כך מאיים על סעיד כרשות מבצעת הוא הפרלמנט עצמו כרשות מחוקקת. לאחר שהוסר "איום ההפגנות", לא ביטל סעיד את צווי החירום, אלא החל בתהליך של כתיבת חוקה חדשה שתהווה אלטרנטיבה לחוקה הקודמת של המדינה, אשר אליה התחייב כאשר נבחר בשנת 2019.
מהי משמעותם הפוליטית-מעשית של המונחים המשפטיים הללו? בן ערפה טוען כי הכרזת בין הדין האפריקאי שוללת את הלגיטימציה מצעדיו של סעיד, דבר המערער על הלגיטימיות שלו בתור נשיא המדינה הנבחר על ידי הציבור. כמו כן, האמנה האפריקאית לזכויות האדם והעמים, שעליה תוניסיה חתומה, קובעת כי לעם שמורה זכות להשתתף בשלטון באמצעות נציגים שייבחרו על ידו באופן חופשי, זכות שכעת בטלה בתוניסיה. כמו כן, האמנה קובעת את זכותם של אזרחים לערער על חוקיותם של צווים נשיאותיים באמצעות בית משפט עצמאי.
בסיכום החלטתו, קרא בית הדין האפריקאי לתוניסיה לנקוט כל צעד שיידרש כדי לכונן בית משפט לענייני חוקה ולהסיר את כלל המכשולים בפועל בפני קיומו ותפקודו. זאת על תוניסיה לבצע, על פי בית הדין, בפרק זמן של מקסימום שנתיים, שבמהלכן אזרחים רשאים לפנות לבית הדין בכל חצי שנה כדי לדרוש ממנו לוודא שהמדינה אכן מממשת את ההחלטה.
כמו כן, מציין הכותב כי ההחלטה של בית הדין האפריקאי אינה מפתיעה בהתחשב בהיסטוריה שלו של קבלת החלטות אמיצות בעד זכויות אדם. היסטוריה זו מקנה לו מוניטין בין-לאומי כארגון מכובד המוערך על ידי מדינות חזקות; כפי שיסתבר בהמשך, ההשפעה על דעת הקהל העולמית היא הכלי המרכזי העומד לרשותו של בית הדין האפריקאי לאכיפת החלטותיו או לכל הפחות להשפעה באמצעותן. כמו כן, החלטת בית הדין האפריקאי אף עולה בקנה אחד עם עמדתם של אקדמאים, אינטלקטואלים ומשפטנים תוניסאים המתנגדים לסעיד, ומקנה יתר תוקף לקולם. רבים מהם סירבו להכיר בצווים הנשיאותיים לשעת חירום כצווים חוקתיים, וכן מספר ראשי מכללות ובתי ספר למשפטים שהוצע להם להשתתף בכתיבת החוקה החדשה שסעיד שואף להשליט, סירבו להשתתף בכך. בפועל, סעיד – בעצמו פרופסור למשפטים לשעבר – לא התייחס כלל לעמדתם של חברי הוועדה שהוא מינה, וכתב את החוקה בעצמו וכמעט לבד.
אם כן, החלטת בית הדין האפריקאי יש בה משום כישלון פוליטי לסעיד, ששאף להיות מי שיכתוב את ההיסטוריה החדשה של תוניסיה על ידי כינון חוקה חדשה. כעת, בית הדין האפריקאי הכתים את העמוד הראשון בדפי ההיסטוריה הזאת בכתם המערער על הלגיטימיות של כל צעדיו של הנשיא התוניסאי. אולם, השאלות מה בפועל כוחו של בית דין אפריקאי זה, והאם להחלטותיו יש איזושהי משמעות מעשית – עדיין עומדות בעינן.
בן ערפה מרחיב במאמרו גם בשאלה זו. לפי החוק הבין-לאומי, תוניסיה מחויבת לקיים את הדין של בית הדין האפריקאי לזכויות האדם והעמים משום שהיא חתומה על אמנות ועל התחייבויות בין-לאומיות המשייכות אותה כחברה בו. בפסגה האפריקאית מספר 18 שנערכה בניירובי בשנת 1981, חתמה תוניסיה על האמנה האפריקאית לזכויות אדם, הכוללת הכרה בסמכות בין הדין האפריקאי לזכויות אדם לדון בכל התיקים שיובאו בפניו בכל נושא הקשור לזכויות אדם במדינות החתומות על האמנה. בשנת 2017 אף הפכה תוניסיה לאחת משבע מדינות אפריקאיות שהכירו בזכותו של בית הדין האפריקאי לדון גם בתביעות שמוגשות לו מטעם ארגונים לא-ממשלתיים ומטעם אנשים פרטיים, וכמו כן היה לה ייצוג בבית הדין.
עם זאת, כפי שמדגיש בן ערפה שוב ושוב, דיוניים משפטיים לחוד ופוליטיקה לחוד. לא מסתמן שסעיד מתכוון לציית לחובת מדינתו לכבד את האמנות שעליהן היא חתומה או לשנות במשהו את מעשיו. בהתייחסותו לכך, הוא מתאר את ההתחייבויות לאמנות ככאלה שנעשו ב"עשור האפל" – כפי שהוא מכנה את עשר השנים שחלפו מאז המהפכה וכינון השלטון הדמוקרטי במדינה. בפועל, בעת פרסום הצהרות בית הדין, ערך סעיד "משאל עם" שהשתתפו בו רק רבע מבעלי זכות ההצבעה, ועל סמך משאל זה הודיע כי החוקה החדשה שלו תיכנס לתוקף וכן שייערכו בחירות לפרלמנט. אלא שאחת עשרה מפלגות תוניסאיות כבר הודיעו שהן מתעתדות להחרים את הבחירות הללו. כמו כן, במצב המעורער פוליטית שבו נמצאת המדינה, כצפוי, גורמים זרים – כלכליים ופוליטיים – מנסים לבחוש בקלחת בשאיפה לקדם את האינטרסים שלהם ולא בהכרח לטובת העם. צעדים אלה מעידים כי השינוי אכן קורה בפועל – סעיד לא רק מכריז הכרזות, אלא גם נוקט צעדים ממשיים שלא יתבטלו רק משום שבית הדין האפריקאי הכריז שהם אינם חוקיים ואינם לגיטימיים.
דיוניים משפטיים לחוד ופוליטיקה לחוד: לא מסתמן שסעיד מתכוון לציית לחובת מדינתו לכבד את האמנות שעליהן היא חתומה או לשנות במשהו את מעשיו
למרבה הצער, אין בידיו של בית הדין האפריקאי מנגנון ממשי שיכול למנוע מסעיד להחריב את הדמוקרטיה בתוניסיה. למרות זאת, בית הדין כן מחזיק במוניטין בקרב גורמים משפטיים בין-לאומיים, וכאמור הם מתייחסים ברצינות להחלטותיו. ההשפעה המרכזית היא אם כן ברמת הלחץ הבין-לאומי שעשוי להיות מופעל על תוניסיה. בפרט, העניין נוגע ליחסים בתוך אפריקה, שם תוניסיה ומדינות צפון אפריקאיות אחרות מצטיירות לרוב כמדינות "דמוקרטיות" וליברליות יותר משכנותיהן הדרומיות – תיאור שהן נהנות להתהדר בו. תוניסיה באופן ספציפי נתפסת כמדינה שהצליחה בדרך מופלאה לבצע מהפכה לא-אלימה כנגד השלטון העריץ ונחשבת ל"נס" ייחודי במינו של האביב הערבי. עוד לפני כן, נחשבה תוניסיה למדינה מתקדמת יחסית בתחום זכויות האדם – למשל, בשנת 1977 הוקם שם ארגון זכויות האדם הראשון באפריקה, והשתרשה מסורת דמוקרטית בתחומים כגון זכויות עובדים, חוקי מעמד אישי מתקדמים יחסית וכדומה, כל זאת עשורים לפני מהפכות האביב הערבי. אומנם ניתן לומר כי דברים אלו אינם אלא תארים ודימויים שאינם מתממשים בפועל, ובכל זאת, לאופן שבו מדינה מצטיירת בעולם נודעת חשיבות בניהול יחסי הכוחות בינה לבין מדינות אחרות. כמו כן, הדבר רלוונטי בהקשר של השתלבות תוניסיה במגמות שעוברות על אפריקה בשנים האחרונות לכיוון של יותר הכרה בזכויות אדם ובדמוקרטיה. כעת, דימוי "נאור" יחסית זה של תוניסיה מתהפך, ולהצהרה של בית הדין האפריקאי יש תרומה חשובה לכך.
אם כן, סיכומו של בן ערפה הוא שעיקר ההשפעה של פסק הדין שנתן בית הדין האפריקאי היא השפעה פוליטית הנוגעת ליחסי חוץ, שתתממש על ידי הפעלת לחץ בין-לאומי על סעיד להחזרת הדמוקרטיה לתוניסיה. על אף שאין לזלזל בלחץ פוליטי בין-לאומי, יש לתהות אם לאור מגמות ההקצנה המסתמנות כרגע במדינות משפיעות בעולם, יש טעם לקוות כי העולם יציל את הדמוקרטיה התוניסאית מעצמה. ה"כישלון" הדמוקרטי של תוניסיה, כפי שהוא מסתמן כרגע, עלול בקלות להיות מיוחס לצעירותה של הדמוקרטיה התוניסאית ולהיעדר תרבות דמוקרטית בה – ויש בכך מן האמת, מה שגורם לרבים שלא לתמוה על כך שהניסיון הדמוקרטי בתוניסיה נכשל. אך האין התרבות הדמוקרטית במדינות "ותיקות" כגון ארה"ב ומדינות אירופה, או פחות ותיקות כמו ישראל – בעצמה נסדקת? לחץ בין-לאומי יכול בהחלט להשפיע על התנהלותה של מדינה. אם יש מי שמפעיל אותו.
