אחד מאירועי הספורט הנצפים ביותר בעולם כבר מאחורינו, אך נותרו בהקשר לו שאלות רבות שימשיכו ללוות אותנו עוד זמן רב. אחת מהן למשל היא זכייתה של מדינה קטנטנה כמו קטר בתחרות מול ארצות הברית על אירוח המונדיאל; תחקירים רבים הצביעו על תשלומי שוחד ועל מעורבותם של דרגי ממשל גבוהים שעמדו מאחורי הפתעה זו. קטר, מדינה מפרצית קטנה המונה כ-300 אלף נפש בלבד, נחשבת לאחת מחמש המדינות העשירות בעולם בזכות הנפט ובעיקר הגז.
השיח הציבורי הערבי התרכז בכמה סוגיות עיקריות, ובראשן הדגל והעניין הפלסטיני שבלטו במשחקים ושיקפו דעת קהל ערבית אוהדת לסוגיה הפלסטינית וביקורת על הצביעות של המערב לגבי אירוח המונדיאל בקטר ועל הבלטת אלימות האוהדים ממוצא ערבי באירופה. סוגיות אלה נסקרו בהרחבה בכמה מפרסומינו סביב המונדיאל. אולם, כתמיד, היו גם כותבים וטקסטים ביקורתיים שהאירו זוויות מנוגדות גם בשתי הסוגיות לעיל.
סלאם אל-כואכבי, כותב וחוקר סורי המתגורר בצרפת, מתח ביקורת באתר אל-ערבי אל-ג'דיד על גילויי השמחה והאכזבה שמביעים בני הקהילות הערביות במדינות אירופה אחרי כל משחק שבו משתתפת נבחרת ערבית, גם אם הציב את התנהגות האוהדים בהקשרים החברתי, כלכלי וההיסטורי הראויים.
רגשות שמחה ואכזבה, טוען אל-כואכבי, הם תגובה אנושית טבעית, אך היא מגונה כאשר היא חורגת מן הנורמות המקובלות במדינות דמוקרטיות והופכת למעשי אלימות כגון הצתת רכוש ציבורי, הצתת כלי רכב ועוד. אלימות זו, הוא הזכיר, הגיעה עד כדי הורדת דגל המדינה מעל בנייני ממשל והחלפתו בדגל של מדינת המוצא הערבית של האוהדים. מהם שורשי התופעה?
צד אחד, טוען אל-כואכבי, הוא הגזענות כלפי ערבים ומוסלמים. גילוייה הולכים ומתרחבים באירופה לאור הכישלון במדיניות הציבורית וההאטה הכלכלית. הגזענים רואים בהתרחשויות האלימות הוכחה חותכת המעידה על כישלון מדיניות האינטגרציה ועל כוונת המהגרים לדחוק את בני הארץ ה"מקוריים" הצידה ולתפוס את מקומם, מה שידוע בשם "תיאוריית ההחלפה". תעמולה זו נגועה באסלאמופוביה: האסלאם נתפס כאיום על החברה האירופית משום שערכיו מנוגדים לערכי הציוויליזציה המערבית.
הצד השני לדעתו של אל-כואכבי הוא לא-פחות בעייתי: הכחשת העובדה שאכן חלק מן הציבור הערבי החי באירופה היה מעורב במעשי הוונדליזם. הטוענים כך קובעים כי מקורה של האלימות הוא בהתנכלויות מצד כוחות המשטרה ומצד קבוצות קיצוניות למרוקאים, לאלג׳יראים ולתוניסאים אשר חגגו בתום לב את ניצחון נבחרתם או התקבצו להתנחם לאחר הפסד.
אל-כואכבי דוחה, ובצדק, את התירוצים ואת הטענות של שני הצדדים. מעשי ונדליזם של יוצאי צפון אפריקה ברחובות ערים באירופה היו גם היו כחלק מהבעת רגשות שמחה או אכזבה. אולם לא היה להם כל קשר לתרבות או ל"תיאוריית ההחלפה". ההסבר טמון במקום אחר.
ראשוני המהגרים הערבים שוכנו בפרברים של ערי התעשייה, רחוק ממרכזי הערים, וכפועל יוצא נוצר נתק מהחברה הכללית ותחושות ניכור כלפיה. פרברים אלה התרבו כפטריות סביב הערים הגדולות והעשירות, ובהדרגה נוצרו הפרדות חברתיות, תרבותיות ודתיות בין המהגרים לבין האוכלוסייה הכללית. המשפחות החדשות שהקימו המהגרים נאלצו לחיות בתנאים קשים, כשהן רחוקות או מורחקות פיזית וחברתית ממרכזי הערים. השלטונות מצידם לא היו מעוניינים בהיטמעות, אלא בניצול ציני ותועלתני של כוח העבודה של המהגרים.
מעשי ונדליזם של יוצאי צפון אפריקה ברחובות ערים באירופה היו גם היו כחלק מהבעת רגשות שמחה או אכזבה. אולם לא היה להם כל קשר לתרבות או ל"תיאוריית ההחלפה"
בני ובנות הדור והשני והשלישי להגירה, שנולדו כבר באירופה, מקיימים קשר רופף למדי עם ארץ המוצא של הוריהם, אולם הם לא הצליחו להיטמע בתוך החברה האירופית. אל-כואכבי מתאר את המצב הפרדוקסלי שבו הם חיים ואת חוסר השייכות שלהם למולדתם האירופית: דחוסים בדירות קטנות עם בני משפחותיהם, מורחקים מתרבותה של המדינה, מבתי הספר האיכותיים וממרכזי הציוויליזציה היפים שלה. אף שמעטים מהם הצליחו להשתחרר מהכבלים המבניים ולהתבלט בתחום הכדורגל או באקדמיה, אמצעי התקשורת מרבים להזכירם כהוכחה להצלחת תהליך ההיטמעות הכושל בעליל.
החרפת המשברים הכלכליים הביאה לעליית שיעורי האבטלה, לנשירה מבתי הספר, לאלימות ולסמים בקרב שכבות שונות של מהגרים. "גילויי הגזענות, שזוכה לתמיכה בפועל ולדחייה למראית עין, מחריפים את תחושת הנידוי של הדור החדש", כותב אל-כואכבי, "ומולידים סוג של שנאה כלפי הסביבה. לכן כל מה שמייצג את הסדר הקיים הופך ליעד פוטנציאלי או ממשי להתקפה". החרפת הקיטוב החברתי באירופה, הוא מסכם, או הכחשתו, "הם שני צדדים של אותה מטבע: בריחה מאחריות".
חוסין פודה, פעיל פלסטיני בעל טור קבוע ביומון אל־אח'באר הלבנוני, המזוהה עם חזבאללה, נועץ סיכה בבלון אחר: הצגת המונדיאל בקטר כהישג, לכל הפחות מורלי, עבור הפלסטינים והמאבק בישראל. תחת הכותרת "פלסטין, המונדיאל ומכירת האשליות", הוא מצביע על שורה של מונדיאלים קודמים שהתקיימו בעיתוי רגיש מבחינה פלסטינית וערבית: ב-1982 במקביל לפלישה הישראלית ללבנון, ב-2002 בעת האינתיפאדה הפלסטינית השנייה וב-2006 במהלך מלחמת לבנון השנייה. פודה סבור כי הזיכרון הפוליטי של העם הפלסטיני שזור בזיכרון של אירועים ספורטיביים ומשפיע על האהדה לנבחרות המתחרות השונות. למשל, כל נבחרת שמשחקת נגד ארצות הברית או אנגליה זוכה לאהדה ולתמיכה בציבור הפלסטיני, והעמדות הפוליטיות של שחקנים ויחסם לסוגיה הפלסטינית קובעים אם הם יזכו לאהדה או יושמצו בשיח הפלסטיני.
טענתו של פודה לגבי הקשר בין האירועים האחרונים בגדה לבין המונדיאל אינה משכנעת, אולם התנגדותו להגדרתו של אירוח המונדיאל בקטר כ"הישג ערבי" יוצאת דופן בשיח הציבורי הערבי והפלסטיני. פודה מזכיר כי משאבים עצומים – כספיים ותקשורתיים, הושקעו במכירת האשליה הזו, משום שקטר ומדינות הנפט מוכנות למכור את האינטרסים ואת הצרכים של האזרח הערבי לטובת קידום מעמדן ויחסיהן עם מדינות אירופה. פודה אינו מציין זאת, אולם נראה כי הוא מתייחס למאבקי היוקרה בין מדינות המפרץ על שליטה במועדוני כדורגל מפורסמים באירופה: קטר רכשה את קבוצת סן ז'רמן הפריזאית, האמירויות רכשה את קבוצת מנצ׳סטר סיטי האנגלית, ולאחרונה רכשה קרן ההשקעות הסעודית את קבוצת ניוקאסל יונייטד האנגלית.
"בשוך המהומה", קובע פודה, "מותר לעמים הערבים לשאול היכן בדיוק ההישג. ההישגים הספורטיביים של הנבחרות הערביות היו צנועים [המאמר נכתב לפני שמרוקו הגיעה למקום הרביעי], וקטר הוציאה עשרות מיליארדים על אירוע ספורטיבי מבלי לקבל כל תמורה כספית. כאן ראוי לציין כי עמדתו האישית של פודה והבמה התקשורתית שבה הוא מתארח הן מוטות: קטר מאמצת זה שנים רבות "עוצמה רכה" כתחליף לחולשתה הצבאית, ובזכות זאת הפכה ממדינה עלומה לשחקן אזורי ועולמי מרכזי. דריסת רגל בעולם התרבות והספורט באירופה, רשת התקשורת beIN SPORTS, קונצרן אל־ג׳זירה, פעילות השקעות אינטנסיבית בעולם ולאחרונה המונדיאל, שבו הושקעו לפי הערכות למעלה מ־220 מיליארד דולר – כולם מניבים הישגים מדיניים וכלכליים משתלמים ביותר עבור קטר בזירה האזורית ובזירה הבין־לאומית וכמובן גם בזירה הפלסטינית.
"קצה הקרחון של מכירת האשליות הוא הקו הפוליטי-תקשורתי של המשטר בקטר", קובע פודה. "ידוע שהשליטים בקטר היו הראשונים לנרמל את היחסים עם ישראל, ושהאימפריה התקשורתית שלהם אל־ג'זירה הייתה הראשונה שהכניסה דעות ישראליות לכל בית ערבי". דוחא, הוא מזכיר, היא מוקד משיכה עבור עיתונאים, סופרים, אינטלקטואלים ומשפיעני רשת רבים, ו"תקציבי עתק מוקצים עבור עיתונים, פלטפורמות וערוצי תקשורת, שכולם משרתים את המדיניות הקטרית תמורת כסף". החשבון שלו עם קטר נוקב: "מוזר הדבר שבסביבה של אל-ג׳זירה, שבה אביחי אדרעי הוא אורח קבוע, נמצאים פלטפורמות ואישים שמתיימרים להיות נגד הנורמליזציה עם ישראל. לשיטתה של קטר, המאבק בנורמליזציה הוא כותרת המאפשרת שימוש בקלף הפלסטיני בידי אינטלקטואלים, משפיענים ומשוררים; מותר להם לבקר כל נורמליזציה פרט לזו שמקיימים המשטר הקטרי ובעלי בריתו. כך הופכת הנורמליזציה לקלף שנשלף בפני יריביה הפוליטיים של קטר".
חלק גדול מן הציבור הערבי, טוען פודה, אינו מודע לכך שקטר אירחה את אברהם גרנט, והתירה לישראלים להגיע לקטר כדי לצפות במשחקי המונדיאל על אדמה ערבית. פודה אינו מופתע מהצביעות הקטרית ומהניצול הציני שלה את הסנטימנטים הערביים לגבי ישראל. בשורה התחתונה, הוא כותב, "אם ישנו לקח שצריך ללמוד מהמונדיאל הזה, הוא הצורך לנהל מאבק לשחרור רעיוני מהפיראטים של העקרונות הלאומיים. המאבק הלאומי שלנו דורש שחרור מההגמוניה המערבית ומבסיסה המרכזי, הלוא הוא ישראל". קטר, לדידו, שייכת בבירור לצד של הרעים.
