מאז תחילת 2022 ועד היום נהרגו 203 פלסטינים מאש הצבא הישראלי: 150 בגדה המערבית ו-52 בעזה, לעומת 29 ישראלים. מספר ההרוגים הישראלים השנה אומנם גבוה בהשוואה לשנים קודמות, אך עדיין על כל הרוג ישראלי אחד ישנם שבעה הרוגים פלסטינים. בשנים 2006—2021 ספגו הפלסטינים 7,269 הרוגים (484 בשנה בממוצע) ו-104,919 פצועים, פי 23 לעומת פצועים ישראלים, שרובם נפצעו קל יותר.
ישראל נהנית מעליונות צבאית עצומה, והיא שולטת בפלסטינים ובמשאביהם ומגבילה את חופש התנועה שלהם. אולם השנה היינו עדים לגל פעולות נועזות מצד פלסטינים שברובן נעשה שימוש בנשק חם. אלה היו פיגועי בודדים שלא היה להם קשר לארגונים הפלסטיניים. מטרתם הייתה לפגוע בחיילים ובמתנחלים, ולעיתים הם גלשו לערים ישראליות. המבצעים היו צעירים שנולדו אחרי האינתיפאדה השנייה (2004-2000), ופעולותיהם היו המשך לגלי ההתקוממות שהתרחשו בשטחים הפלסטיניים הכבושים מאז 2015, ובעיקר בירושלים, שהתאפיינו גם הם בפיגועי בודדים, גם אם נעשה בהם שימוש בסכינים ובדריסות.
בחודשים מרץ עד אוקטובר היו פיגועים רבים, בישראל ובשטחים. בפיגוע בחודש שעבר נהרגו שני ישראלים בשני פיצוצים בתחנות אוטובוס בירושלים ונפצעו 22. המטענים הכילו חומר נפץ; הפגיעה הייתה חסרת הבחנה, ודומה כי מאחורי הפיגוע עומד גורם מסוים שמטרתו אינה ברורה. כל זאת בניגוד לפיגועי הבודדים הממוקדים שהתרחשו קודם לכן ושנועדו לפגוע בחיילים ובמתנחלים.
ישראל מתעקשת להמשיך במדיניות הכיבוש, הגזענות והדיכוי כנגד הפלסטינים, ולסכל את הקמתה של מדינה פלסטינית בגדה וברצועה. היא ממשיכה להקים התנחלויות, להפקיע אדמות, לבצע מעצרים ולפגוע במקומות הקדושים. היא מחוללת סבל, עושק וכעס בקרב הפלסטינים מאז הקמתה ב-1948 וביתר שאת מאז כיבוש הגדה והרצועה ב-1967. ההתנגדות היא תגובה טבעית למדיניותה; הדבר מעוגן במוסכמות ובאמנות בין-לאומיות, וההיסטוריה האנושית רצופה מקרים כאלה.
מאה שנות התנגדות פלסטינית מוכיחות כי מחירה כבד. הנהגת ההתנגדות (וכלל הפלסטינים) מחויבים להפיק את הלקחים הדרושים, אולם הדבר לא נעשה
אולם השיח על ההתנגדות מעלה כמה נקודות חשובות. ראשית, התנגדות איננה יכולה להיות מוגבלת למאבק מזוין של ארגונים צבאיים, ומוטב ונכון יותר שתהיה עממית ובאמצעים זמינים. כך היא תהיה בת-קיימה ותתיש את האויב, במקום להיות מותשת על ידו בזכות עליונותו הצבאית. מאבק ארגוני מזוין עלול להטיל על העם מעמסה כבדה מנשוא בנסיבות בין-לאומיות ומקומיות שאינן אידאליות.
שנית, מאה שנות התנגדות פלסטינית מוכיחות כי מחירה כבד. הנהגת ההתנגדות (וכלל הפלסטינים) מחויבים להפיק את הלקחים הדרושים, אולם הדבר לא נעשה. מסיבה זו אפשר לומר כי אין לפלסטינים אסטרטגיה צבאית הולמת, ברורה ואפשרית. סימן לכך הוא חוסר העקביות בין פעולות ספונטניות ומאולתרות, בין מטעני חומר נפץ לבין שיגור רקטות ובין פעולות הקרבה לבין התקוממות עממיות. כל אלה מתרחשות ללא כל קשר ביניהן, ומסכלות את האפשרות לתרגם מעשי הקרבה להישגים מדיניים מוחשיים.
שלישית, אבדותיה של ישראל בחיי אדם והפגיעה המורלית בה כתוצאה מפיגועי בודדים שאינם מאפשרים לה להגיב במבצע צבאי הרסני, עלו על הנזק ועל האובדן שספגה כתוצאה משיגור רקטות. בפעולת ואדי אל-חראמיה בין רמאללה לשכם במרץ 2002 למשל, שבוצעה בידי ת׳איר חמאד באמצעות רובה ישן, נהרגו 11 ישראלים. נשווה למלחמות בעזה: במלחמה הראשונה שנמשכה 23 ימים בשלהי 2008 נהרגו 13 ישראלים; במלחמה השנייה שנמשכה שמונה ימים בשנת 2012 נהרגו 3 ישראלים. במלחמה השלישית שנמשכה 50 ימים נהרגו 70 ישראלים, 8 מתוכם כתוצאה מטילים. במלחמה הרביעית בשנת 2021 על רקע האירועים בשיח׳ ג׳ראח שנמשכה 11 יום, נהרגו 12 ישראלים. ובמלחמה החמישית שנוהלה על ידי הג׳יהאד האסלאמי בלבד ונמשכה שלושה ימים לא נהרג אף אחד.
בכל המלחמות האלה בעזה הפציצה ישראל במתכוון ובצורה פראית והרסנית את הערים ברצועה וחוללה אובדן כבד בחיי אדם, ברכוש ובתשתיות. שיגור הרקטות קטע את ההתקוממות העממית שהשתתפו בה פלסטינים אזרחי ישראל יותר מאי פעם, וחיילים ואזרחים ישראלים פגעו בהם בעריהם ובכפריהם. ייתכן שתופעת העלייה של בן גביר ומפלגתו הפשיסטית הקיצונית היא תוצאה של עימותים אלו. עתה יקבל בן גביר את המשרד לביטחון פנים, וזה יורחב ויכלול את הקמתו של "משמר לאומי" שמטרתו תהיה מניעת כל התקוממות עממית של הפלסטינים, במיוחד אלה החיים בתחומי הקו הירוק.
הפיגועים במהלך האינתיפאדה השנייה (2004-2000), ובמיוחד בדולפינריום בתל אביב ובמסעדת סבארו בירושלים (בקיץ 2001), הביאו לכיתור יאסר ערפאת במקום מושבו ברמאללה, ולאחר מכן להקמת גדר ההפרדה, להתרחבות של מאחזים, לבניית כבישים עוקפים ולתוכנית ההתנתקות מעזה ולמצור ההרמטי סביבה.
בקיצור, ההתנגדות היא פעולה פוליטית של בני אנוש. אפשר ורצוי לבקר אותה. מותר לשחוט את הפרה הקדושה הזו ולהכפיפה לאסטרטגיה פוליטית וצבאית. אחרת ניפול למלכודות שיועילו רק לישראל, כמו חטיפתו המצערת של פלסטיני אזרח ישראל בטענה שהוא ישראלי. דבר כזה או פגיעה באזרחים ישראלים מזיקים לאחדות העם הפלסטיני, לתדמיתו ולצדקת מאבקו. אזכיר כי ח׳אלד משעל, מנהיג חמאס לשעבר, הצהיר בשנת 2014 כי תנועתו תימנע מפגיעה באזרחים ישראלים, ותנועת הג׳יהאד האסלאמי ביצעה פיגוע שבו נהרגו 11 חיילים, אך נמנעה מפגיעה באזרחים דתיים.
הפלסטינים נדרשים עתה ללמוד את המציאות שבה הם חיים, לעיין בהיסטוריה שלהם באופן ביקורתי, ולהפנים כי ההתנגדות היא אקט עממי ואחראי המחייב לבחור באופן ההתנגדות האפשרי, המתאים והיעיל ביותר בכל זמן נתון. לא יזיק למשל לתמרן בחוכמה מול חילוקי הדעות הפוליטיים בישראל במקום לגרום לציבור הישראלי להתלכד סביב הימין הקיצוני. גם הפוליטיקה – הבין-לאומית והמקומית – דורשת מחשבה. כיצד יכולים הארגונים הפלסטיניים לפעול במקרה שממשלה פשיסטית קיצונית בישראל תחליט לעקור פלסטינים מאזורים מסוימים בירושלים, מחברון או ממקום אחר? האם יש לפלסטינים חסינות נוכח תוכנית טרנספר (חס וחלילה) בזמן שמיליוני סורים מוגלים מארצם והעולם שותק?
מאג׳ד כיאלי הוא עיתונאי פלסטיני, יליד חלב שבסוריה 1954 החי בברלין. המאמר המלא פורסם בעיתון א-נהר אל-ערבי. גרסה עברית זו מתפרסמת בחסות פרויקט אופק, המשותף למכון ון ליר, לפורום לחשיבה אזורית ולמרכז אעלאם. מערבית: ע'אזי אבו ג'יאב