"אם מתוחה ביני ובין הציבור שערה, היא לא תיקרע; אם ימתחו אותה ארפה, ואם ירפו אותה אמתח". אמרה זו שהפכה לעיקרון פוליטי ודיפלומטי תקפה עד ימינו אנו, מיוחסת למועאוויה בן אבי סופיאן, הראשון שייסד אימפריה ערבית אסלאמית.
תוך פחות מחודש הגיעו לישראל כל פקידי הממשל האמריקני, מהדרג הנמוך עד לגבוה ביותר. חלקם הגיעו במסגרת ביקור שנקבע מראש, וחלקם בשל ההתפתחויות הדרמטיות בישראל וההשלכות המדאיגות של הקמת ממשלת נתניהו. אלא שכל הביקורים התקיימו במקביל להתלקחות גדולה ביותר בציר הפלסטיני-הישראלי. התלקחות זו דומה יותר למלחמה מאשר לעימות נוסף בשרשרת העימותים הפחות מדממים שהתרחשו לעיתים מזומנות בירושלים ובגדה המערבית בפרט.
האמריקנים, שעוקבים אחרי ההתפתחויות בישראל כאילו היה מדובר בעניין אמריקני פנימי, ביקרו ברמאללה בכל פעם שביקרו בישראל. הם באו לבדוק מה מצבן של "מכונות ההנשמה המלאכותית" המבטיחות את קיומה המדיני של הרשות הפלסטינית, ורצו למדוד את אחוז החמצן שנותר בהן, משום שלאפשרות של קריסת הרשות נודעת חשיבות ראשונה במעלה עבורם.
האמריקנים מנסים להכניס פיל לתוך קוף מחט; הם מבינים טוב מכולם שהתיאום הביטחוני המנותק מההקשר המדיני משפיע באופן שלילי ביותר על מעמדה של הרשות ועל אמינות הנהגתה ומדיניותה בעיני עמה
מה שמעורר תשומת לב בהתגייסות האמריקנית חסרת התקדים בעקבות רצף המשברים הרבים הוא חלקו של ראש ה־CIA ויליאם ברנס, שלא זכה לכיסוי תקשורתי רב. ברנס נפגש עם ראשי מנגנוני הביטחון הפלסטיניים לאחר שהוכרז כי התיאום הביטחוני בין הרשות לישראל הופסק. הכרזות מסוג זה וכן איומים להפסיק את התיאום הביטחוני חזרו על עצמם כמה פעמים בעבר, אבל ישראל תמיד הודיעה שהתיאום נותר על כנו. אולם האמריקאים דרשו מהרשות בכל פעם, לעיתים גם בלשון של איום, שתתרחק מעניין זה ספציפית. הם נהגו להגיב לנסיגתה של הרשות מההצהרות הללו במחוות פיצוי דוגמת התבטאויות על פתרון שתי המדינות, פתיחת הקונסוליה בירושלים ומענקים כספיים, שהאחרון בהם היה חמישים מיליון דולר לתקצוב אונר"א.
האמריקנים מנסים להכניס פיל לתוך קוף מחט; הם מבינים טוב מכולם שהתיאום הביטחוני המנותק מההקשר המדיני משפיע באופן שלילי ביותר על מעמדה של הרשות ועל אמינות הנהגתה ומדיניותה בעיני עמה. אם ארה"ב ומדינות אחרות פועלות למנוע את קריסת הרשות או את השלד שלה, הרי שאפשר לומר שמאמצים אלה הם בבחינת לצאת קירח מכאן ומכאן: במישור המדיני אין התקדמות שתיתן משענת לרשות, ובשטח, ישראל מגרה בהתמדה את נקודות החיכוך ברוב אזורי הגדה וגורמת להחרפת בעיות השליטה של הרשות.
מה שמכונה "תיאום ביטחוני" הוא למעשה עורק החיים היחיד שנותר ממחזור הדם המושבת. אין מדובר רק בקשר בין קצינים לעמיתיהם; עבור ישראל זהו אמצעי לחץ על ההנהגה הפלסטינית, והיא קושרת אותו עם שיתוף פעולה בתחומים רבים אחרים, בהתאם להסכמי אוסלו. הכוונה למעבר בגשרים שהם החיבור היחיד של הפלסטינים לעולם; לזרימת הכספים שישראל שולטת בגבייתם ובהעברתם לפועלים, מקור ההכנסה הפלסטיני החשוב ביותר; ולנושאים אחרים שישראל משתמשת בהם כל העת כדי להפעיל לחץ. כל זאת מצטרף לסיוט השגרתי הקבוע: הכיבוש הצבאי וההתנחלויות. אין זה משנה עד כמה ידבקו ישראל, ארה"ב ומדינות האזור והעולם בתיאום הביטחוני – חיוני ככל שיהיה עבור הנשיא מחמוד עבאס כמקבל ההחלטות – המשך התיאום הביטחוני בניתוק מכל תהליך מדיני אפקטיבי יהיה עול כבד על הרשות ויחליש אותה. הדבר יביא לאובדן השליטה של הרשות ברוב האזורים שאמורים להיות תחת סמכותה הביטחונית והמנהלית.
התיאום הביטחוני הוא כשערה המחברת בין הפלסטינים ובין יריביהם הישראלים מתוך כורח. אין לו עתיד, משום שמשחקי הכוח יביאו לאובדן שליטה הדרגתי: לעבאס אין העוצמה שהייתה למועאוויה, והפלסטינים אינם ממש עומדים להקים אימפריה. מה שעושים האמריקאים, ומה שעושים הישראלים ומה שהם עוד מבטיחים לעשות, יביאו בטווח הקצר והבינוני לעלייה בגובה הלהבות שלא תאפשר שום ניהול משברים. נמצא את עצמנו במצב שבו אין שערה ואין מי שיחזיק בה.
נביל עמר הוא שר ושגריר של הרשות הפלסטינית לשעבר ויועצו של יושב הראש מחמוד עבאס לענייני תרבות ותקשורת בהווה. המאמר המלא פורסם באתר היומון הפלסטיני אל־קודס ב־8 בפברואר 2023. גרסה עברית זו מתפרסמת בחסות פרויקט אופק המשותף למכון ון ליר בירושלים, לפורום לחשיבה אזורית ולמרכז אעלאם. מערבית: עמיר טאובר
