כמה יפה הוא חודש רמדאן. כולם מצפים לו – מזקן ועד טף. המשפחות מתכנסות בו סביב השולחן, ואפילו החוטאים מבקשים להתקרב לאל. זהו חודש של כפרה, ובו נמחקות כל העבירות הקודמות. זהו חודש טוב לעניים ולנזקקים, והוא מאפשר גם למי שראה ברכה בעמלו לתרום מפירות הצלחתו לצדקה שמזככת את הנפש. זהו חודש של ערבות הדדית, של חמימות ושל חמלה, של מילות הקוראן ושל התעלות רוחנית.
אולם, בישראל – מדינת הכיבוש ניסתה ועודנה מנסה לעולל לרמדאן תהליך של דמוניזציה כחלק מהניסיון להכפיש את הפלסטינים על תרבותם ועל אמונותיהם. המטרה היא לגייס את דעת הקהל הישראלית להמשיך ולתמוך בכיבוש, ולכך יש אמצעי רעיל במיוחד: השחרת הדת והאמונה של הפלסטינים. החודש שהצטייר בדמיון שלנו כסבא לבן זקן הופך לחודש הטרור והאלימות בתהליך מקביל לאופן שבו כל מי שמתנגד לכיבוש הופך ל"מחבל", ולו גם אם חטאו היה השלכת חצץ בגודל אפון.
טרור ברמדאן, אבל טרור של מי?
בחודש הרמדאן אכן חלה עלייה בטרור, אולם זה לא הטרור שמדברים עליו בישראל. העלייה היא בטרור שרשויות הכיבוש הישראליות מטילות על הפלסטינים, ושמביא לעלייה מקבילה בגילויי ההתנגדות. אלה הם פני הדברים ולא להפך. שערי העיר העתיקה בירושלים, השווקים שבה והמקומות הקדושים הופכים בחודש זה לבסיסי צבא שנועדו להתנכל לעולים לרגל אל הר הבית. הכיבוש מלבה עימותים ברחבי ירושלים כדי להפחיד את המבקרים בעיר, עד שאלה מדירים ממנה את רגליהם. מכך נפגעים גם הסוחרים, שפעילותם משתבשת ופרנסתם ניזוקה. ואם זה לא מספיק, רשויות הכיבוש אף מכינות מבעוד מועד את דעת הקהל המקומית, הערבית והעולמית לקראת אירועי החודש, כאילו מבקשות להסיר מבעוד מועד את האחריות שלהן למה שצפוי להתרחש.
ההסתה נגד חודש הרמדאן בעיצומה. האשם, כך לפי ישראל, הוא לא אחר מחודש רמדאן עצמו, שמעורר במוסלמים איזה דחף עלום לבצע פעולות טרור
אך טבעי שהכובש הישראלי שונא את חודש רמדאן. בחודש מבורך זה מספר המתפללים במסגד אל־אקצא ובכיפת הסלע גדל כפליים. במהלך תפילות ה"עשאא'" וה"תראוויח" היומיות, כמו גם בליל "אל־קדר" ובזמן כניסתו של עיד אל־פיטר, מספר המתפללים עשוי להגיע למאות אלפים. מדינת הכיבוש רואה את ההמונים הללו, שמגיעים מכל פלחי הציבור הפלסטיני, ומתחלחלת, שכן ברור על מה הם מכריזים בעצם נוכחותם. הם מכריזים על כך שהם משמרים את הזהות הערבית של העיר, גם בצל הכיבוש הנמשך. הם מכריזים על כך שהם אינם מקבלים את הניסיון בן העשורים לקבוע עובדות בשטח, ומודיעים לרשויות הכיבוש שלא יועילו הדיכוי השפל והתוקפנות הנכלולית. נוכחותם היא למעשה תשובה ניצחת למעשי הייהוד, הרס הבתים, ההתנכלות, החבלה, הרצח, הגירוש והנישול המתחוללים בחלק הערבי של העיר.
הכיבוש, כמובן, אינו נותר אדיש. עם התקרב חודש רמדאן, ערוצי התקשורת הישראליים מדווחים על גיוס של אלפי אנשי ביטחון, ומציגים את החודש הקדוש כ"חודש האלימות המוסלמי". כך מטהרות רשויות הכיבוש את עצמן מבעוד מועד לקראת חודש רמדאן, לקראת פשעים שניתן לצפות שהשנה יוסיפו ויתעצמו בחסות ממשלה פשיסטית. תמונותיהם של עשרות אלפי המוסלמים הגודשים את שערי ירושלים ואת השווקים אינן מוצאות חן בעיני הכיבוש, שמגלה כי הניסיון לייהד את העיר עתיד להיכשל. מחזה זה מוכיח שאת הערבים ואת המוסלמים אי־אפשר למחוק.
מי מתייג את האסלאם כטרור?
ההסתה נגד חודש הרמדאן בעיצומה. האשם, כך לפי ישראל, הוא לא אחר מחודש רמדאן עצמו, שמעורר במוסלמים איזה דחף עלום לבצע פעולות טרור. הכיבוש הישראלי לא המציא מדיניות זו, כמובן, והיא חלק מקמפיין תקשורתי גלובלי שלם שזה עשרות שנים עסוק בלתייג את סמלי דת האסלאם כטרור, אולם בשטחים הפלסטיניים אי־אפשר להתעלם מכך שהעימותים במהלך הרמדאן, כמו גם ביתר ימות השנה, הם באחריותו הבלעדית של הכיבוש.
האירועים בשטח הם תוצר טבעי של מעשי הכיבוש, ההתנחלות, הבריונות, ההשפלה, הנישול והגזל שמתבצעים מדי יום ביומו. יתר על כן, האחריות מוטלת במידה רבה גם על העומדים מנגד בקהילה הערבית והבין־לאומית: על אלה שתומכים בכיבוש, על אלה שמהדהדים את מסריו המסולפים, על אלה המבקשים ליצור סימטריה בין התליין לבין הקורבן. היא מוטלת גם על אותם סוכני נורמליזציה שממשיכים לנרמל את היחסים עם מדינת הכיבוש בהתעלמות מוחלטת מההתרחשויות בשטח, וגם על אלה שמוכנים לכל היותר לקרוא לשני הצדדים להפגין איפוק. לבסוף, האחריות מוטלת גם על ארצות הברית, שממשיכה לתמוך במפעל ההתנחלות.
לכל אלה אני רוצה להפנות את הקריאה הבאה: הרמדאן הוא חודש של טוהר, ואתם אלה המקדמים את הפשע ואת העוולה. ארור הכיבוש, ארורים תומכיו ועוזריו וארורים השותקים והעומדים מנגד. אל מול כל אלה, ממשיך הרמדאן להיות חודש של ברכה.
הכותב הוא עיתונאי וסופר פלסטיני אזרח ישראל. המאמר המלא התפרסם באתר העיתון הבין־ערבי אל־קודס אל־ערבי. גרסה עברית מקוצרת זו מתפרסמת בחסות פרויקט אופק המשותף למכון ון ליר, לפורום לחשיבה אזורית ולמרכז אעלאם. מערבית: איתי מלאך
