נראה כי רק העקשנות והגאוותנות הובילו את הרשות הפלסטינית ואיתה את הסוגיה הפלסטינית כולה למצב של בידוד נוראי, וחשפו אותה לסכנות ממשיות. ההידרדרות במצב הרשות דומה לגלישה במדרון חלקלק, והיא תולדה טבעית של אסטרטגיה שכל כולה רצון לרצות את הכובש. היא אפשרה לכיבוש הישראלי להמשיך לרסן את מוקדי הכוח הפלסטיניים בזה אחר זה. ונורא ביותר שהדבר נעשה באמצעות הפלסטינים עצמם: דרך הפיצול בין חמאס לפתח. למרבה הצער, חשבונות ואינטרסים אישיים וסיעתיים השפיעו על האסטרטגיה הפלסטינית יותר מאשר זכויות ואינטרסים לאומיים.
הנפילה בפח של הפיצול הפנימי, הנהייה אחר האשליה של התפוררות הכיבוש והקרבת האחדות הלאומית – כל אלה הנחיתו מכה ניצחת על התנועה הלאומית הפלסטינית ועל תוכנית השחרור הלאומית. השאלה שיש להפנותה למנהיגים כעת היא מה עוד צריך לקרות כדי שהם יוותרו על תוכניתם להנדס את עתיד המשטר מאחורי גבו של העם ובניגוד לרצונו, שאותו הביע במספר הזדמנויות? מקרה בולט התרחש בחצות הלילה של יום חמישי 23 בפברואר האחרון. היה זה בתגובה לפעולה בשכם, שבה נהרגו 11 פלסטינים, ולאחריה הסכימה הרשות הפלסטינית שלא לקדם את החלטת האו"ם נגד ההתנחלויות במועצת הביטחון. האם תגובה זו הייתה נקודת מפנה המבשרת על שלב חדש בתולדות התנועה הלאומית ועל עתיד הסכסוך הפלסטיני-ישראלי?
משיכת ההחלטה נגד ההתנחלויות במועצת הביטחון של האו"ם לא הייתה רק נסיגה ללא תמורה ממה שמכונה "המערכה לבִּנאום הסכסוך". זאת הייתה התקפלות מרצון מהשימוש בנשק הלגיטימציה הבין־לאומית במאבק נגד מלחמת ההתנחלות שממשלת נתניהו, סמוטריץ' ובן גביר מנהלת.
ההגנה העצמית היא המשימה הנשגבת שלפנינו, היא ולא התיאום הביטחוני. גם אם הרשות תמשיך להתעלם מכך, העם הפלסטיני ימשיך להיאחז בעיקרון האנושי והמשפטי הזה
נוסף על כך, סיפקה העסקה כיסוי לממשלת המתנחלים, והביאה לכך שגורמים ערבים ובין־לאומיים רבים כבר אינם מתביישים לנהל מגעים עם ממשלה זו. הכניעה הזו, שנענתה בטבח בשכם, היא שעודדה וממשיכה לעודד את המתנחלים להכריז מלחמה על הקיום הפלסטיני. צריך לומר זאת בבירור: התוכנית הישראלית שמה לה למטרה לפרק את הפרויקט הלאומי ואת התנועה הלאומית הפלסטינית כולה, כולל פתח, ולא רק את הארגונים החמושים ואת תרבות ההתנגדות, והיא קרובה להשיג את מטרתה.
כהניסט בתפקיד שר ביטחון לאומי
פעולות הטרור של המתנחלים נהנות מחסות הממשלה וצבאה. מיליציות המתנחלים הן חלק בלתי־נפרד ממנגנון הכיבוש הצבאי. כך גם כהניסט המכהן בתפקיד "השר לביטחון לאומי", שהוא בשר מבשרן של כנופיות המתנחלים האחראיות למקרים רבים של הצתות נפשעות, שחלקן הסתיימו באסונות דוגמת שריפת הנער אבו ח'דיר ומשפחת דוואבשה. ועל אדם כזה הטילה ממשלת ישראל, ממשלת הכיבוש וההתנחלות, להקים "משמר לאומי", המורכב ממתנחלים קיצוניים. אלה כצפוי אינם נרתעים משום הבנות.
התנהלות כזו מבקשת להנדס את המשטר הפלסטיני הרשמי ואת מערכת הביטחון שלו בהתאם לאינטרסים הביטחוניים והאסטרטגיים של ישראל. ואם הרשות לא תשים לזה סוף, הרי שהדבר יחריף את הנתק בין המשטר הפלסטיני ובין העם. יהיה אף ניסיון לחרחר מלחמת אזרחים פלסטינית בזמן שמלחמת המתנחלים נגד תושבים בכל רחבי הגדה המערבית תמשיך להסלים. ייתכן שכל זה נועד כדי להציג את כוחות הכיבוש כמי שמפרידים בין הניצים במלחמות האלה, ולשוב ולצייר את הכובש כ"מושיע" המגן על התושבים הפלסטינים מפני עצמם ומפני מה שהם מכנים "התפרעויות" של מתנחלים. כך למשל התקשורת הישראלית הראתה תמונות של חיילי כיבוש מצילים אישה זקנה שהשריפה הנפשעת בחווארה כילתה את ביתה.
לא לתיאום הביטחוני!
ההגנה העצמית היא המשימה הנשגבת שלפנינו, היא ולא התיאום הביטחוני. גם אם הרשות תמשיך להתעלם מכך, העם הפלסטיני ימשיך להיאחז בעיקרון האנושי והמשפטי הזה; הוא יאפשר לנסח מחדש אסטרטגיה ולבנות את התנועה הלאומית ואת תוכנית המאבק לשחרור.
אנו ניצבים בפני הזדמנות היסטורית להיאבק בתמצית החשיבה הציונית, בתמצית החשיבה הגזענית שאינה מכירה בזכויות לאומיות פלסטיניות ולא בקיום הפלסטיני בארץ הזאת. נקודת המוצא צריכה להיות הפסקה אחת ולתמיד של כל מדיניות הלוקחת בחשבון רק צד פלסטיני אחד והשבת הסוגיה הלאומית להיות כוללנית – במסגרת כלל המוסדות הלאומיים – ועל בסיס דמוקרטי.
תמיד מדברים על אינתיפאדה נוספת או על פיצוץ גדול בעוד אנו מתמודדים עם שריפה פנימית מחרידה הרבה יותר המאיימת לכלות את הסוגיה שלנו ואת עצם קיומנו. עלינו להגן על עצמנו ועל הקיום הפלסטיני בארץ הזאת ולהבטיח את העמידה הלאומית האיתנה שלנו. כל העיניים נשואות היום אל בנינו ואל בנותינו בתקווה שישובו וייטלו על עצמם את המשימה ההיסטורית הזאת, וחשוב מכול – ימנעו הידרדרות שתוביל לסכסוך פנימי.
משימות אלה קוראות לנו להתעורר. להתעורר וליזום מסגרות ומנגנונים מתאימים לתרגום רצונו ההולך ומתעצם של העם להגנה על עצמנו, על אדמתנו ועל רכושנו. אנו זקוקים לוועדות אזרחיות שיתמכו בבעלי הרכוש והבתים שנהרסו ושנשרפו ולוועדות הכוונה והצלה לאומיות שיחלצו את המוסדות הלאומיים והממשלתיים שלנו מההדרה ומהפיצול הקורעים לגזרים את הסוגיה של עמנו ואת זכויותינו. יש להגות אסטרטגיות פעולה שישיבו לסוגיה שלנו את מקומה ויגוננו על כל מה שבני עמנו הקריבו ועודם מקריבים בכל מקום שבו הם נמצאים תחת הדגל של אחדות ושל דמוקרטיה.
ג'מאל זקות הוא כותב ופוליטיקאי לשעבר ברשות הפלסטינית. המאמר המלא פורסם באתר היומון הפאן־ערבי א־שרק אל־אווסט. גרסה עברית זו מתפרסמת בחסות פרויקט אופק המשותף למכון ון ליר בירושלים, לפורום לחשיבה אזורית ולמרכז אעלאם. מערבית: עמיר טאובר
