עם עלות השחר חמק ממחנה הפליטים המט לנפול כשיעד ברור לנגד עיניו. הוא הסתכל סביבו, כאילו חושש מכך שמישהו יבחין בו, וביקש לשמור ולו על שאריות אחרונות מכבודו – אף שידע היטב שרבים מבני המחנה עושים בדיוק את מה שהוא מתכוון לעשות עכשיו. הוא הלך לאט, שוב שם את פעמיו למכולת הקטנה בפינת הרחוב בשכונה הצרה שבה הוא גר. בעל המכולת הזקן פותח את חנותו כבר מוקדם בבוקר בציפייה לתלמידים העניים המגיעים אליו בעיניים עצומות למחצה כדי לקנות קופסאות קטנות של גבינה לבנה באיכות גרועה, שממנה מכינות האימהות סנדוויצ'ים קטנים מלחם שהן אופות מהקמח שהמשפחה מקבלת מדי פעם מהסיוע של אונר"א. הוא התקדם אל המוכר הזקן ולחש כמה מילים על אוזנו. הזקן רטן קצת ופתח מגירה קטנה בשולחן עץ מתפורר, שלף שטר מקומט של עשרים שקל והושיט אותו לכיוונו של האיש המהסס. בעוד זה האחרון דחף אותו לכיסו והתחיל בדרך חזרה לכיוון ביתו במעמקי מחנה הפליטים, שלף המוכר הזקן מחברת ישנה ומרוטה, דפדף בה במהירות של מיומנים, ומצא את הדף המבוקש – שבראשו כתוב בכתב מכוער שמו של הלקוח, ומתחתיו רשימה קצרה, ובה מופיעים מוצרי ניקיון וכמה קופסאות שימורים. אל הרשימה הוא הוסיף – "עשרים שקלים במזומן", בלי תאריך, ואז התיישב בפתח החנות שלו, נשם עמוק את הרוח המלוחה המגיעה מן הים, והרהר בחשבונות הרבים שהצטברו במחברת עצומת הממדים, שאותה השיב למקומה על המדף המט לנפול, התלוי על גדר שצבעה התקלף מראשה ועד תחתיתה.
המוכר הזקן הרהר בו ובלקוחותיו, וניסה לקבוע את התאריך שבו הפכה חנות המכולת שלו מעסק קטן המוכר מצרכים לבנק הלוואות זעיר. זיכרונו כבר החל להיחלש עד כדי כך שהיה מאבד את כל כספו אלמלא הקפיד לכתוב ולתעד במחברת התפוחה שלו, שבה הוא שומר כעל בבת עינו את החובות של לקוחותיו. הוא שב בזיכרונו כמה שנים אחורה, ונזכר שהמצב הכלכלי הידרדר בשנים האחרונות, אולי בעשר השנים האחרונות או אפילו כמה שנים לפני כן. האוכלוסייה גדלה וגדלה, האבטלה הכתה בצעירים בוגרי בתי הספר, בעוד האבות והסבים נותרו ללא עבודה. מי שכן עבד היה בדרך כלל שכיר או שכיר יום, שמשכורתו הספיקה בקושי לצרכים הבסיסיים של משפחתו כמו חשבונות חשמל, מים ואינטרנט. הוא הניד בראשו וגיחך על בני הדור הזה, שלימודיהם הפכו להיות תלויים באינטרנט, מה שאילץ את אבותיהם המסכנים לשלם על חיבור לרשת, שהכביד עליהם עוד יותר מבחינה כלכלית.
הוא חשב על מצבם של התושבים ההולך ומידרדר מיום למשנהו וליבו נעצב. בייחוד היה המצב גרוע עבור נשים זקנות, אלמנות או גרושות, שהחלו להלוות ממנו כסף
הוא העיף מבט אל בתי מחנה הפליטים, וכמו ראה איך מספר האנשים גדל במהירות, בעוד גודלו של מחנה הפליטים נותר כמו שהוא. חלק מן הזוגות הצעירים נאלץ לצאת ממחנה הפליטים ולשכור דירות רחוק ממנו. אלו הפכו במהרה לעול על הוריהם, מפני שהמשכורת שצעיר מרוויח בעבודתו בעזה אינה יותר מפרוטה שחוקה, שאינה מספיקה כדי לשכור דירה, קטנה ככל שתהיה, או כדי לספק את הצרכים הבסיסיים של זוג צעיר, בייחוד כיוון שהמשפחה תתרחב זמן קצר אחרי החתונה – שכן הזוגות הצעירים בעזה דואגים להתרבות ממש כמו הוריהם וכמו סביהם.
הוא חשב על מצבם של התושבים ההולך ומידרדר מיום למשנהו וליבו נעצב. בייחוד היה המצב גרוע עבור נשים זקנות, אלמנות או גרושות, שהחלו להלוות ממנו כסף כדי לשלם למונית או כדי לקנות תרופות שאינן זמינות במרפאות החינמיות של אונר"א. הנשים הללו היו מתחננות בפניו להמתין עד שיקבלו את הקצבאות של משרד הרווחה, שהחלו גם הן להתעכב בשנתיים האחרונות, וכבר לא חולקו כל שלושה חודשים כמו בעבר. החובות הלכו ונערמו. מבטו שב אל המחברת, והוא נזכר בשכנתו האלמנה הזקנה אום סמיר, שאמרה לו בחיוך שתיתן לו ישר את כל "הצ'ק של הרווחה", כפי שקוראים לו. היא הייתה מוכנה למשכן את הבית תמורת החובות, אך הוא ידע שהוא יחכה; הוא לא היה מסוגל להפקיר נשים עניות כאלו, הרי גם הוא עצמו בן מחנה הפליטים.
פתאום שם לב ללוח השנה האלקטרוני התלוי על הגדר השנייה של חנותו הקטנה. לאחר שבהה בו מצא שרמדאן כבר עומד בפתח. בחודש הרמדאן עשירים שיש מעט רחמים בליבם נוהגים לשלם את חובותיהם של העניים, בדרך כלל מכספי הצדקה שהם חייבים לתרום על פי האסלאם. כך, חודש הרמדאן, החשוב כל כך עבור המוסלמים, יכול לשמש חבל הצלה עבורו ועבור העניים – יבקשו ממנו, למשל, את הרשימה של עשרת בעלי החוב הנזקקים ביותר על פי גודל החוב ומספר ילדיהם, ויכסו את חובם.
המוכר הזקן הסיט מעט את כיסוי הראש שלו וחשף את ראשו לשמש. הוא ניגב את ראשו הקירח וצחק בינו לבין עצמו, ואז הניד בראשו בעצב ואמר לעצמו שלא משנה כמה יגדלו החובות במחברתו, הוא לעולם לא ינהג כמו בעלי מכולות אחרים הפזורים במחנה הפליטים בין החופים לסמטאות המפרסמים רשימות של בעלי חוב שלא שילמו את חובם זמן רב כדי להביך אותם ברבים, מה שגורם להם ללכת בדרכים עוקפות כדי לא לעבור לפני חנויות המכולת שמהן לוו. מכולות אלו החלו להידמות לבנקים, ורק במקרה מתנוססים מעליהן שלטי מכולת – לא, הוא לעולם לא יבייש את בני המחנה שלו בפומבי, לא משנה כמה מצבם קשה.
המוכר הזקן החליט להמשיך ולהתאזר בסבלנות. הוא רצה שהמכולת שלו, שהלכה והתרוקנה מסחורה, תהיה מעין בנק קטן שיקל את הצרות של האבות העניים, אלו המבקשים ממנו כסף לתחבורה ציבורית לבן שלומד באוניברסיטה במרכז העיר, או כדי שיוכלו להגיע לעבודתם. הרי היום גם האבות שעובדים הפכו לבעלי חוב, כמוהם כמו אלו שאינם עובדים כלל. אך העובדים מתעקשים לשמור על חזותם ועל מעמדם כשכירים ומקווים שאולי יקבלו העלאה בשכרם, או שהממשלה תשלם את החלקים משכרם שהולנו בשל המשבר הכלכלי – זה של ממשלת הרשות ברמאללה או זה של הממשלה בעזה. בדיוק כפי שהוא, מוכר מכולת זקן, שומר על המכולת שלו, המכונה "בנק המסכנים", בתקווה שיום אחד יוחזרו החובות.
ג'נאת יוסף היא עיתונאית וסופרת המתגוררת ברצועת עזה. היא כותבת בשם בדוי בצוות אופק מבית מכון ון ליר והפורום לחשיבה אזורית. תרגם מערבית: אליצור גלוק
