מועאוויה בן אבי סופיאן, בימים ההם בזמן הזה

מועאוויה בן אבי סופיאן איננו סתם דמות שנויה במחלוקת באסלאם – הוא אבי אבות המחלוקת באסלאם. מועאוויה היה זה שיצר את הפילוג הראשוני ביותר באסלאם, הלוא הוא הפילוג שבין הסונה והשיעה. לאחר שארבעת יורשיו של מוחמד – "החליפים ישרי הדרך" שגם היו מבני לווייתו – הוסכמו על הכול,  התגלע סכסוך על השלטון בין עלי בן אבי טאלב, חתנו של מוחמד, ובין מועאוויה, שהיה אז מושל סוריה. מועאוויה ואביו אבו סופיאן היו מצטרפים מאוחרים יחסית (יש שיאמרו אופורטוניסטים) לאסלאם ומן האריסטוקרטיה של שבט קורייש, שממנו הגיע מוחמד עצמו. לאחר סכסוך ארוך, שפרטיו כמובן שנויים במחלוקת עזה, נרצח עלי בידי מתנקש מן הח'וארג' (מורדים אסלאמים קיצוניים שסירבו לקבל את סמכות הח'ליפים), ולמעשה הדרך בפני מועאוויה לשלטון הייתה פנויה. ברם, בניגוד לקודמיו הח'ליפים ישרי הדרך, שנבחרו בכל פעם על ידי התייעצות (שורא), הוריש מועאוויה את הח'ליפות לבנו יזיד – ובכך בעצם הפך אותה למוסד שושלתי. השושלת האומיית, שבירתה הייתה בדמשק, המשיכה לשלוט כמאה שנים על כל השטחים העצומים שהאסלאם כבש, עד שהחליפה אותה ח'ליפות בית עבאס, שהעתיקה את מושבה לבגדד. אכן, רוב המוסלמים הסכימו להכיר בבית אומיה כשליטים לגיטימיים – אך "סיעת עלי", בערבית "שיעת עלי", סירבה לקבל את שלטונו, וטענה שעלי היה היורש הלגיטימי היחיד של מוחמד. בסופו של דבר, מן הפלג המרכזי, שקיבל את מנהיגותו של מועאוויה, צמח האסלאם הסוני, ומן הפלג שסירב לקבל אותה ותמך בעלי צמח האסלאם השיעי.

זוהי כמובן פיסה של היסטוריה – אך כזו שמעת לעת מתעוררת מרבצה ושבה להיות שנויה במחלוקת גם בזמננו-אנו. המחלוקת התעוררה שוב, הפעם סביב הכוונה של רשת MBC הסעודית לשדר סדרה המבוססת על חייו של מועאוויה במהלך חודש רמדאן המתקרב. הרשת הערבית סערה בביקורת ובביקורת נגדית – וגם הפובליציסטים לא חסכו את עטם מן הפרשייה. באופן אולי דרמטי יותר, אסרה ממשלת עיראק על שידור הסדרה בשטחה  מחשש מפני הנפיצות הכרוכה בה.

את התגובה הראשונית, המובנת מאליה אולי, ניתן לראות בכתבתו של אחמד עווידה באתר רציף 22 העצמאי-ביקורתי. עווידה מתייחס למחלוקות סביב שידור הסדרה, בייחוד לשאלה – האם מועאוויה "ראוי" לסדרה שתעסוק בו. שאלה זו, עווידה מציין, ניתן להבין בשני מובנים: אם הכוונה היא האם האישיות והסיפור של מועאוויה ראויים מבחינת תוכנם הדרמטי וההיסטורי לסדרה, אזי התשובה היא כמובן "כן" מהדהד, כי הרי מועאוויה עמד במרכזם של קרבות וכיבושים אדירים, היה מעורב באחת הדרמות האדירות של העולם המוסלמי המוקדם – הסכסוך על הח'ליפות – והקים שושלת אדירת ממדים ששלטה במשך מאה שנים. אלא שלדעת עווידה מבלבלים בין משמעות זו של השאלה למשמעות אחרת: האם מועאוויה ראוי מבחינת רמתו המוסרית לסדרה. עווידה מכיר בכך שבניגוד לעמדות דוגמטיות הרואות במועאוויה קדוש מצד אחד או רשע גמור מצד שני – הוא דמות היסטורית מורכבת. השאלה המוסרית מניחה שגיבורים של יצירות טלוויזיוניות צריכים להיות צחים כשלג, שאסור להם להיות אמביוולנטיים מוסרית – או, גרוע יותר, שאם עושים סדרה על דמות כלשהי מן ההיסטוריה אזי יש גם להציג אותה כמוסרית וכקדושה. לדעתו של עווידה, אכן יש הנחה כזו בקרב אנשים רבים בעולם הערבי והמוסלמי, אך היא הנחה דכאנית, הנוטלת מן האומנות את תפקידה העיקרי הן במישור האסתטי – גרימת הנאה – והן במישור החברתי-מוסרי – להציב בפני הצופה שאלות ולאתגר מוסכמות. הנחה זו בעצם הופכת את ההיסטוריה להגיוגרפיה – להיסטוריה מקודשת. עווידה מייחל לכך שהסדרה תהיה צעד בכיוון ההפוך – הסרת הקדושה מן ההיסטוריה והפיכתה להיסטוריה שוב.

הרשת הערבית סערה בביקורת ובביקורת נגדית – וגם הפובליציסטים לא חסכו את עטם מן הפרשייה. באופן אולי דרמטי יותר, אסרה ממשלת עיראק על שידור הסדרה בשטחה  מחשש מפני הנפיצות הכרוכה בה

עם זאת, כפי שמזכיר לנו טורו של שפאן איבראהים באתר אל־ערבי אל־ג'דיד, עיתון פאן־ערבי שבסיסו בלונדון, דומה שקו ביקורת זה מחמיץ משהו. איבראהים מצביע על העובדה שאחד המוקדים המרכזיים של הסכסוכים שקרעו את המזרח התיכון בעשור ויותר האחרונים הוא אכן הבדלים דתיים, כולל בין סונים לשיעים. לפני האביב הערבי, שרר ברוב מדינות המזרח התיכון הערביות דווקא שלטון חילוני, שדחק את רגלי הדת מן הפוליטיקה. הדוגמה העיקרית היא כמובן עיראק. עיראק מחולקת בין סונים ושיעים, אך שלטון סדאם חוסיין היה בעת'יסטי-חילוני. לאחר הפלת שלטונו בידי האמריקאים ונסיגתם ועליית המדינה האסלאמית (גם היא תנועה דתית-סונית קיצונית), הפוליטיזציה של ההבדלים הדתיים-עדתיים הייתה אחד מגורמי הקושי המרכזיים בגיבוש שלטון מוסכם ולגיטימי. עם זאת, איבראהים מזכיר לנו, "האסלאם הפוליטי" – כלומר תנועות פוליטיות-דתיות השואפות להשיג השפעה פוליטית, כמו למשל האחים המוסלמים במצרים – היה חלק משמעותי מאירועי האביב הערבי בכל המזרח התיכון, והוא ממשיך לשחק חלק משמעותי במציאות המעורערת של המזרח התיכון שלאחריו. במדינות רבות במזרח התיכון, איבראהים טוען, חלחל השיח העדתי עמוק אל תוך השיח הפוליטי המיינסטרימי. 

במסגרת הפוליטיזציה של סכסוכים אלו, הסיפורים ההיסטוריים הקלאסיים משחקים תפקיד מרכזי. הצדדים הניצים חוזרים אליהם כל העת ומשתמשים בהם כדי לנגח את יריביהם – בייחוד קבוצות קיצוניות המשתמשות בהם במפורש כדי להצדיק את מעשיהן. הסיפורים כשלעצמם והדימויים הכרוכים בהם נעשו פוליטיים – על אף שהדבר לא היה מחויב בהכרח מצד הסיפורים עצמם. סדרה טלוויזיונית, איבראהים מזכיר, היא אמצעי אפקטיבי ביותר להפצה של דימויים. אם כן, יש לשאול – האם יהיו אלו דימויים שיתמכו במועאוויה ובצד הסוני, דימויים שיתמכו בעלי ובשיעה – או איכשהו דימויים חדשים, מאחדים שיציירו אפשרות חדשה לחיים משותפים? האפשרות אחרונה זו, הוא מוסיף, נראית כמעט בלתי-אפשרית – חיים משותפים יתאפשרו אולי רק על ידי נטישת הדימויים ההיסטוריים הללו כליל. באופן כללי אם כן, סביר מאוד שהסדרה תעורר מרבצן מחלוקות מסוכנות, ואולי אף תהיה הסתה של ממש כנגד סונים או שיעים – מה שהופך אותה לסכנה של ממש במציאות הפוליטית הנפיצה. לאור זאת, ייתכן שהחלטת ממשלת עיראק למנוע את שידור הסדרה היא מוצדקת.

איבראהים מודע לכך שיהיו שיראו בביקורת על שידור הסדרה או על האמינות ההיסטורית שלה, ביקורת תפלה ובלתי־רלוונטית. הללו ייתלו כמובן בחופש הביטוי – "שכל צופה ישפוט לעצמו", הם יגידו. כאן איבראהים מעביר ביקורת עקרונית יותר על אופיין של סדרות טלוויזיה. הבעיה איננה רק שהן עשויות לעורר מחלוקת וקיטוב חברתי, אלא שהן מפיצות דימויים רבים ומבלבלים המונעים חשיבה מעמיקה וגיבוש עמדה של ממש הן לגבי ההיסטוריה והן לגבי האירועים הנוכחיים. לדימויים הללו עשויות להיות השפעות חברתיות מרחיקות לכת. איבראהים מביא כדוגמה את אופרות הסבון הטורקיות העוסקות באירועים פרטיים ומטופשים למדי. הללו לדעתו מסיטות את דעתם של אנשים מן הפוליטיקה ומן העניין בכלל ובטובתו. במובן מסוים, הוא טוען, מה שהתרחש הוא שהתנאים הפוליטיים הפכו למורכבים כל כך, שיצירות רציניות ומעמיקות הפכו לחשודות בעיני הציבור – בעוד דווקא יצירות שטחיות, שעשויות להשפיע לרעה על הציבור, מוערכות מעל ומעבר למה שיש להן. מצב זה יוצר מעין מעגל קסמים של הטפשה, הגורם לכך שהציבור הולך ומאבד עניין רציני בענייני הציבור – אך נעשה מטרה נוחה להסתה בלתי-מבוססת המבוססת על פנטזיות או על דימויים היסטוריים שהרלוונטיות האמיתית שלהם לתנאים ההיסטוריים של ימינו קלושה.

עלאא' א־לאמי, פובליציסט עיראקי, מביע ביקורת בקו דומה בטור באתר אל־אח'באר הלבנוני, המזוהה עם חזבאללה. לעומת איבראהים, א־לאמי מדגיש שלדעתו הצעד של איסור שידור הסדרה הוא חסר תועלת ואף מזיק. כדוגמה הוא מביא את הסרט The Lady of Heaven, שיצר איש הדת השיעי יאסר אל־חביב המכונה בפי א־לאמי "מסית עדתי ידוע". הסרט, שעסק בפאטימה בתו של הנביא מחמד, ושאנשי דת שיעים רבים אסרו את שידורו, שודר בכל זאת במספר ערוצים ובאתרי אינטרנט רבים, ביניהם יוטיוב, והגיע לתפוצה אדירה. 

לדעתו של א־לאמי, ביסוד השיפוט לגבי יצירה מסוגה של סדרה זו עומדת הכרעה בין שני ערכים מנוגדים – מצד אחד הפיצול העדתי והדתי בין סונים ושיעים שהסדרה על חייו של מועאוויה עשויה להגביר; ומנגד חופש הביטוי והחירויות של יוצרי הסדרה שאין לדכאם.

גם אם ביססנו שאין זה אפקטיבי ואף לא מוסרי לאסור את הפצתה של יצירת אומנות, לא משנה מה טיבה, האם ניתן לפתח אמת המידה שעשויה לאפשר לנו לשפוט אותה? אמת מידה זו, א־לאמי מציין, היא האובייקטיביות ההיסטורית המדעית. האובייקטיביות ההיסטורית נעשית חשובה בייחוד כאשר היצירה עוסקת בנושא רגיש ושנוי במחלוקת עזה כמו במקרה של מועאוויה – שנחשב בקרב צד אחד לאחד מבני הלוויה של הנביא ולדמות מכובדת, כמעט קדושה, ובקרב הצד השני לאויב של דת האסלאם. במקרה זה, הוא מציין, סביר להניח שהאובייקטיביות ההיסטורית לא תהיה הצד החזק של הסדרה. זאת בהתבסס על סדרות היסטוריות קודמות של רשת MBC. 

א־לאמי מבקש לחדד את כוונתו, ומציין כי בזמן האחרון נשמעים קולות של מלומדים סונים, המבקשים לחשוף אפיזודות בעייתיות בחייו של מועאוויה, ובמידה מסוימת להתנער ממנו. אפיזודות אלו, לדעתו של א־לאמי, אינן עולות בקנה אחד עם הסיפור ההגמוני על מועאוויה בתוך הסונה, שהשמיט מתוכו סיפורים אלו – סיפור שעוצב, כתמיד, בידי המנצחים, כלומר בידי מועאוויה ויורשיו כדי להצדיק את שלטונם. בימינו, הוא רומז, מי שמתחזק נרטיבים כאלו הן מדינות בעלות שלטון סוני-דתי – בייחוד כמובן סעודיה עצמה, השולטת בתאגיד MBC. ממש כמו הנרטיב הסוני הקלאסי, אין לצפות מן הסדרה למשהו מלבד נרטיב חד־צדדי – ודאי שלא לאובייקטיביות היסטורית, בדיוק בשל התלות שלה בשליטים התלויים בנרטיבים אלו ובשל הכפיפות שלה אליהם.

דומה כי הוויכוח על הסדרה מעלה שתי שאלות מרכזיות באשר להיסטוריה ולזיכרון – הראשונה היא המידה שבה הזיכרון ההיסטורי ועיצובו הנוכחי מעצבים את הפוליטיקה ואת החברה העכשוויות; והשנייה, בעקבות זאת, היא היכולת להתמודד עם היסטוריה שיש לה משמעויות פוליטיות בכלים מדעיים-אובייקטיביים. במידה מסוימת, עמדות כמו של א־לאמי או של איברהים מבטאות "נסיגה" לעמדה בטוחה כנגד עמדות הקוראות לחופש ביטוי מוחלט ופרוץ – איבראהים מציע למוסלמים בעצם לשכוח את הוויכוחים ההיסטוריים הנושנים ופשוט לחיות את חייהם. כל עיסוק בדימויים אלו הוא מסוכן ובעייתי, ואינו יכול להוביל לטוב. הבעיה היא שקל יותר להגיד זאת מלעשות זאת. כפי שא־לאמי מציין, אפילו איסור מדינתי של הפצת סדרות איננו אפקטיבי. א־לאמי מצידו מציע נסיגה אל אובייקטיביות מדעית; גם אם מידת אפשרותה של זו אינה ברורה, דומה כי שאיפה לאובייקטיביות כזו עשויה להניב תוצאה טובה יותר מסדרה של תאגיד בשליטה סעודית, שאכן סביר מאוד להניח שתהיה מגויסת. גם כאן, דומה שמידת אפשרותה של נסיגה כזו איננה ברורה, שכן למרות מחאותיו של א־לאמי ושכמותו, סביר להניח שהסדרה אכן תשודר – ואם לא היא, אז יצירות רבות כמוה, כפי שמזכיר לנו איבראהים. עם זאת, במחאות של שניהם כנגד הסדרה יש כדי להזכיר לנו שחופש הביטוי עשוי להיות מנוצל לרעה – בייחוד על ידי תאגידים רבי־עוצמה, שאדישים לאפקטים ההרסניים של התכנים שהם מפיצים, ולעיתים אף חפצים בהם. מועאוויה בן אבי סופיאן, בימים ההם בזמן הזה