בין הדוברים הבולטים בסיבוב השלישי של ההפגנה השבועית כנגד ממשלת נתניהו היה הסופר הישראלי הידוע דויד גרוסמן, שגילו כבר 69 שנים. בקרב הפלסטינים, נודע גרוסמן כהוגה הרעיון של "הזמן הצהוב", שאותו ניסח לפני כארבעים שנה בהשראתו של זקן פלסטיני שאיתו שוחח עת ישב בקדמת ביתו באחד ממחנות הפליטים. בעת שדיבר גרוסמן עם הזקן סיפר לו האחרון על "הרוח הצהובה", שמייד עם הגעתה תתנדף ישראל. גרוסמן היה אז צעיר, ועדיין לא איבד את בנו, שימות כקצין צבא במלחמת ישראל בלבנון נגד חיזבאללה בשנת 2006. עם זאת, הוא אימץ את הרעיון של "הזמן הצהוב" מן הזקן הפלסטיני.
בנאומו בפני המפגינים ביקש גרוסמן ללכת מעבר לרעיון זה אל עבר מה שכינה "הזמן השחור" המשתלט על ישראל, על הדמוקרטיה שלה, על זהותה היהודית, על המוסריות שלה וכו'. ישראל בוערת, הוא אמר בנאומו. היא לא תשוב להיות ביתנו הבטוח. רוב הנערים שהוא פוגש, אמר, אינם רוצים להמשיך לחיות כאן. ישראל, כפי שהיא היום, כבר איננה ביתם. עם זאת, כדי להימנע מתחושת הזרות הכרוכה בהגירה, הם נוקטים מעין "הגירה פנימית". ברור שמשהו מתרחש באופן לא נכון, אמר, ואם שלטון החוק ייפגע אנושות, כל החזיתות החשובות תתמוטטנה בהדרגה.
מנסחם של שני הזמנים – הצהוב והשחור – מבוגר ממני בשנתיים בלבד. אני עצמי נולדתי באוהל, במחנה פליטים שהיה אז חדש – מחנה הפליטים דהיישה. אני חושב שהדימוי של הרוח הצהובה שממנה נטל גרוסמן את השראתו הגיע מזקן באותו המחנה עצמו. אני נולדתי בחודש פברואר. לא היה שום חימום, חוץ מצרורות של סירה קוצנית, שאחותי הגדולה ת'ריא ליקטה ועקרה בידי הילד שלה מן ההר שמול המחנה, היכן שהיום נמצאת העיר א־דוחה. היא הייתה אז בת תשע, והתחרתה בעשרות אחרים שביקשו לקחת לעצמם את שיחי הסירה הקוצנית כדי לחמם קצת את האוהל שלהם. הן אחותי והן אימי דאגו מדבר אחד – שלא אמות מהקור האכזרי האורב לרכים הנולדים ומהגשם שהקיף את האוהל מששת צדדיו, כולל מלמטה ומלמעלה, ואיים להטביעו. ת'ריא חשה שהישארותי בחיים תלויה בכך שתשיג את הסירה הקוצנית, ושהיא לא תסלח לעצמה אם תחזור בידיים ריקות.
האם הזמן השחור שלי תם עם תום משבר החימום ששרר באוהל שלי? אולי הוא הסתיים עבור הדור הראשון לנכבה, הדור של סבי? הייתי בן שמונה כאשר הוא מת, ויחד איתו תם הזמן השחור שלו. סבי חלם בהקיץ שישוב למולדתו, בכפר זכריא, וישב תחת עץ השקמה העתיק שלו. באשר אליי, הזמן השחור שלי רק התחיל: היה צריך להשיג אוכל. אימי לקחה אוכל לעצמה מן הצלחת רק לאחר ששבענו כולנו. היינו ילדים ברחובות מלאי בוץ, בבתי ספר שלא היה בהם כמעט דבר מצורכי הלימוד הדרושים. הבית היה בית קטן למשפחה גדולה בלי חשמל או מים, וגם ילדים שידיהם עדיין היו רכות כבר החלו לעבוד – אני זוכר שעבדתי ביותר מעשרים תחומים שונים, ממכירת עיתונים בעברית, מכירת ארטיקים, סבלות, ליקוט צדפות, ניסור עצי זית, שטיפת כלים במסעדות, בניין, והרשימה נמשכת. ועדיין לא דיברנו על שהות בכלא ובמאסר בית.
הזמן השחור שלי, זה שאתם עשיתם לנו, ממשיך עד היום.
חמדי פראג' הוא עיתונאי ובעל טור פלסטיני. המאמר המקורי התפרסם באתר החדשות הפלסטיני אל־קודס. גרסה עברית זו מתפרסמת בחסות פרויקט אופק המשותף למכון ון ליר בירושלים, לפורום לחשיבה אזורית ולמרכז אעלאם. מערבית: אליצור גלוק
