שני מאמרים שהתפרסמו לאחרונה בעיתון אל־ערבי אל־ג'דיד עסקו ביחסי מצרים-סוריה על רקע השמועות על משבר חדש ביחסים בין השתיים. המשבר ככל הנראה התעורר בעקבות ההצהרות המיוחסות לשר האוצר הסעודי מוחמד ג׳דעאן שגררו תגובות והתייחסויות ברשתות החברתיות ובעיתונות.
בכינוס הכלכלי שהתקיים בדאבוס הצהיר שר האוצר כי תם העידן שבו נהגה סעודיה לסייע למדינות במענקים ובפיקדונות ללא תנאים. הוא אמר כי שעריה של סעודיה יישארו פתוחים להשקעות חוץ ובלבד שיבוצעו רפורמות כלכליות ומשפטיות משמעותיות, כאשר בהצהרה שנתן לסוכנות בלומברג הוא נקב בשמותיהן של שתי מדינות בהקשר זה: מצרים ופקיסטן. בעקבות הצהרות אלה התפתחו התנצחויות בין אנשי תקשורת ואקדמיה במצרים ובסעודיה. אומנם דוברים רשמיים של המדינות לא הגיבו להצהרות אלה, אולם הציוצים שהופיעו ברשתות החברתיות זכו להתעניינות משום שהכותבים היו מקורבים לארמון של יורש העצר מחמד בן סלמאן או למנגנוני הביטחון המצריים. אחד הסעודים הוא טורקי אל־חמד, סופר, אקדמאי והוגה דעות, ממקורביו של מוחמד בן סלמאן, והשני הוא ח׳אלד א־דח׳יל, אקדמאי וכותב סעודי שתומך ברפורמות פוליטיות בסעודיה.
מערכת היחסים הבילטרליים בין סעודיה למצרים לא התאפיינה תמיד בשקט וביציבות. תהפוכות רבות עברו עליה עם עליות ועם ירידות מלוות במתחים ובהפוגות על פני תקופה היסטורית ארוכה. המשבר הגדול הראשון שפקד את היחסים בין סעודיה למצרים התרחש בשנת 1962 בתקופת שלטונו של ג׳מאל עבד א־נאצר כאשר התחוללה מהפכה בתימן שהסתיימה בסילוקו של האימאם אל־בדר ובהקמת רפובליקה חדשה בתימן. מצרים תמכה במהפכה ושלחה את צבאה לתימן בעוד האימאם המודח זכה לתמיכה סעודית מסיבית בסיוע בריטניה. מלחמה עקובה מדם התנהלה על אדמת תימן ונמשכה שמונה שנים. לאחר מלחמת 1967 והתבוסה של צבאות ערב, החל תהליך פיוס בין שתי המדינות. סעודיה חידשה את הסיוע למצרים, והוא נמשך עד מלחמת 1973 שבמהלכה הכריז מלך סעודיה פייסל על הפסקת יצוא הנפט הסעודי לארה״ב ולהולנד לאות הזדהות עם סוריה ועם מצרים ובתגובה לתמיכתן בישראל.
השיפור ביחסים בין שתי המדינות נמשך עד שנת 1979 כאשר החליט סאדאת לבקר בירושלים, אז ניתקו מדינות ערב כולל סעודיה את יחסיהן הדיפלומטיים עם מצרים במחאה על הצעד של סאדאת, הקפיאו את חברותה בליגה הערבית והעבירו את מושבה מקהיר לתוניסיה. הנתק נמשך עד שנת 1986. היחסים התחדשו שוב, ושיתוף הפעולה הגיע לשיאו בשנת 1991 עם פרוץ מלחמת המפרץ הראשונה בעקבות הפלישה העיראקית לכווית. מצרים וסעודיה מילאו תפקיד חשוב בבניית קואליציה בין־לאומית נגד עיראק. הצבא המצרי נלחם לצד סעודיה ולצד שאר מדינות הקואליציה שהשתתפו במלחמה זו.
המתיחות חזרה שוב ליחסים בין שתי המדינות בעקבות אירועי האביב הערבי ותחת שלטונם של האחים המוסלמים במצרים. סעודיה תמכה בגלוי במעורבות הצבא המצרי בחיים הפוליטיים במצרים שהסתיימה בהדחת האחים המוסלמים מן השלטון ובעלייתו של א־סיסי.
ניתן לומר כי במצב הנוכחי המוטיבציה הפוליטית של סעודיה להמשיך לשפוך מיליארדי דולרים במשק המצרי המקרטע פחתה משמעותית. היסטורית, הנדיבות של סעודיה והסיוע שהגישה למצרים נבעו מסיבות פוליטיות מסוימות. תחילתו של סיוע זה הייתה בתקופה שבה התלקחו מלחמות בין מדינות ערב לישראל – ממלחמת 1956 ועד המלחמה בשנת 1973. לאחר מכן היה צורך להיעזר במצרים בזמן העימות עם איראן בעקבות המהפכה האסלאמית והמלחמה שנמשכה שמונה שנים בין עיראק לאיראן. בשנת 1991 פרץ המשבר סביב כיבוש כווית על ידי עיראק. גם אז תפקידה של מצרים בשחרור כווית היה חיוני. התחנה האחרונה בשיתוף הפעולה בין מצרים וסעודיה הייתה במהלך האביב הערבי כאשר האחים המוסלמים – האויב המר של הסעודים – עלו לשלטון במצרים. סעודיה תמכה בהפיכה של א־סיסי והייתה בין הראשונים שנחלצו לסייע למשטר החדש במצרים. סעודיה ושאר מדינות המפרץ הגישו סיוע כספי מסיבי למצרים בצורת מענקים, פיקדונות והלוואות, זאת כדי שהמשטר החדש יוכל להתמודד עם המצוקה הכלכלית שבה מצרים הייתה שרויה.
הכותב והעיתונאי המצרי וואיל קנדיל, המזוהה עם האחים המוסלמים וממתנגדי המשטר של א־סיסי, התמקד במאמרו בציוצים שנכתבו בידי סעודים. הוא תוהה מדוע אנשי התקשורת המקורבים לשלטון במצרים יוצאים מכליהם ומגיבים בחריפות כזו נגד התבטאויות הנתפסות כהתערבות בענייניה הפנימיים של מצרים. הסיבה לכך לדידו היא שהם מבינים כי הציוצים של אנשי התקשורת בסעודיה הם על דעת הדרגים הממלכתיים שם ואינם משקפים רק דעה פרטית של המצייצים.
לעומת ההתרעמות המצרית הנוכחית על ההתערבות בענייניה הפנימיים של המדינה, הכותב מזכיר ציוץ חריף של טורקי אל־חמד משנת 2011 שבו כתב כי לולא התמיכה הסעודית במצרים הייתה השחיתות של האחים המוסלמים משתוללת במדינה ומביאה לשפל ביחסים בין הנוצרים למוסלמים. הוא מציין כי על אף שציוץ זה פוגעני מאוד, תומכי המשטר הקיים במצרים היום עברו בשתיקה על ציוץ זה ולא הגיבו במילה. בזמנו, הוא מסביר, הייתה סעודיה מעורבת בהפיכה נגד האחים המוסלמים, ומצרים הייתה זקוקה עד מאוד לתמיכה ולסיוע של סעודיה ולהתערבותה בענייניה הפנימיים.
ציוצים נוספים של אל־חמד, שקנדיל אינו מזכיר במאמרו, מבטאים נחרצות את עמדת הסעודים כלפי מצרים. למשל, באחד הציוצים נכתב: ״מצרים איבדה את מעמדה בתקופה המלכותית והרפובליקנית כמופת וכדוגמה. בתקופה המלכותית מאז מוחמד עלי באשא, היא הובילה פרויקט תרבותי וחדשני והייתה דוגמה לחלוציות באזור. בזמן המהפכה ועליית הנאצריזם, היא הציגה דוגמה של מנהיגות ערבית. כיום מצרים שקועה בחובות ובמצוקה כלכלית, ואינה מפסיקה להתחנן ולבקש סיוע מפה ומשם. במילים אחרות, מצרים נהייתה עול על בני־בריתה במקום להיות נכס וקטר המוביל את שאר מדינות ערב״.
הביקורת הסעודית בשיאה הופנתה לנשיא א־סיסי ולצבא המצרי השולט במשק המצרי. ואכן, הצבא המצרי שולט על מחצית מהמשק כולל סקטורים חיוניים שיש לו מונופול עליהם. השליטה מתנהלת באמצעות מאות רבות של חברות וקונצרנים. קרן המטבע הבין־לאומי דרשה ממצרים להסיג את הצבא משליטה זו.
משטר א-סיסי הפך את מצרים ל״איש החולה של האזור״. הוא הזמין את ההתערבות של מדינות זרות בענייניה הפנימיים של מצרים ואינו מחמיץ הזדמנות להתחנן לסיוע ממדינות האזור ומעולם
אין חדש בביקורת הסעודית. מצרים איבדה את מעמדה כמנהיגה בעולם הערבי מאז חתמה על הסכם שלום נפרד עם ישראל לפני יותר מארבעה עשורים. מנהיגות זו הלכה ונשחקה בשלהי תקופת שלטונו של חוסני מובארק. גם המעורבות של הצבא בחיים הפוליטיים והכלכליים של מצרים הוא סוד גלוי המעיד על ההגמוניה של הצבא בחיים האזרחיים.
יתר על כן, פרשנים רואים בגרירת הרגליים של מצרים במסירת איי סנפיר וטיראן לסעודיה, על פי ההסכם שנחתם בחסות ארה״ב ושישראל הייתה צד בו, ביטוי של הבעת כעס כלפי סעודיה בשל אי־היענותה להושיט לה יד במצוקתה הכלכלית המחריפה. נתוני הכלכלה של מצרים מדאיגים מאוד: אינפלציה מעבר ל־25%, התייקרויות בשיעור של 40%, הלירה המצרית איבדה מחצית מערכה, החוב הלאומי מרקיע שחקים. כמעט מחצית מהתקציב משועבד לתשלום ריביות על החוב הלאומי.
בשורה התחתונה הכותב קנדיל תוקף בחריפות את המשטר במצרים ומאשימו בכך שהפך את מצרים ל״איש החולה של האזור״. הוא הזמין את ההתערבות של מדינות זרות בענייניה הפנימיים של מצרים ואינו מחמיץ הזדמנות להתחנן לסיוע ממדינות האזור ומעולם.
לעומתו, הכותב מוסטפא עבד א־סלאם מקדיש את מאמרו לדברי פרשנות ולתהיות לגבי המשמעויות של הצהרותיו של שר האוצר הסעודי. בהקשר זה הוא מציג שלוש שאלות: 1) עבור אילו מדינות מיועדות הצהרות אלה? 2) מה טיבן של הרפורמות שסעודיה דורשת תמורת מתן סיוע כלכלי? האם רפורמות אלה ייגעו גם בתחומים הכלכליים והפוליטיים או שהן מוגבלות לתחום הטכני בלבד? 3) מה עומד מאחורי העיתוי של הצהרות אלה? האם זה הלחץ המופעל על סעודיה מצד מדינות המבקשות לקבל סיוע ממנה? או שמא סעודיה קיוותה שכספה, הלוואותיה ופיקדונותיה יעזרו לכלכלות של מדינות אלה להתאושש, דבר שלא התממש והותיר את קברניטי המדינה מאוכזבים.
שני הכותבים, במתכוון או שלא במתכוון, אינם מצביעים על דבר מהותי הקשור ליחסי סעודיה ומצרים. סעודיה, תחת שלטונו של יורש העצר מוחמד בן סלמאן, עוברת שינויים עמוקים הבאים לידי ביטוי לא רק בתחום החברתי כגון זכויות נשים והגבלת הסמכויות של משטרת הצניעות, אלא בכלל התחומים: החברתי, הכלכלי ויחסי החוץ של המדינה. נוסף על השינויים החברתיים והפרויקטים הכלכליים הגרנדיוזיים, סעודיה ממצבת את עצמה מחדש בזירה הבין־לאומית. היא חדלה להיות גרורה של ארה״ב הממתינה להוראותיה ולהנחיותיה על פי האינטרסים האמריקאים. היא מעצבת את מדיניות החוץ שלה ומתנהלת בזירה הבין־לאומית בהתאם לאינטרסים שלה. עדות לכך ניתן למצוא בשימור הקשרים ההדוקים עם פוטין במסגרת אופ"ק פלוס ובדחיית הלחצים של ארה״ב הרואה ברוסיה איום ישיר עליה, במיוחד לאחר המלחמה באוקראינה. בן סלמאן טיפח יחסים חמים עם סין וארגן קבלת פנים מלכותית לנשיא הסיני בביקורו האחרון בסעודיה לעומת קבלת פנים צוננת שזכה לה הנשיא האמריקאי ביידן.
מה שחל על מצרים חל גם על מדינות ערביות נוספות כמו ירדן ולבנון. סעודיה החלה לעצב מדיניות חדשה בתחום יחסיה החיצוניים במישור האזורי ובמישור הבין־לאומי גם יחד.
