האם אנו דוהרים לקראת עימות צבאי בלתי־נמנע במפרץ? שאלה זו מרחפת באוויר מעת לעת ומעסיקה מומחים ופרשנים למיניהם. למעלה מעשור אנו שומעים על כוונות ועל תוכניות לתקוף באיראן. היו הדלפות בנוגע לדיונים שהתנהלו בישראל בעניין זה, כולל עמדותיהם של ראש הממשלה, שר הבטחון, הרמטכ"ל, ראש המוסד ואחרים. למרות זאת, שום דבר לא קרה. נוסף על כך, במשך כל תקופת זמן זו אנו ממשיכים לשמוע אותו תקליט לגבי פריצת דרך איראנית קרובה לקראת ייצור נשק גרעיני, אך מתגלה שטענות אלה אינן מבוססות דיין.
אומנם המתיחות הגואה כרוכה בעיקר בתוכנית הגרעין של איראן, אך אין זו הסיבה היחידה העומדת מאחורי מתיחות זו. ברור כי תוכנית זו היא מקור הדאגה הראשי של ישראל, אולם מדינות ערביות מסוימות ובראשן סעודיה מודאגות מהפעילות האיראנית בחזיתות כגון תימן, עיראק, סוריה ולבנון, שיש בה כדי לאיים על היציבות באזור. המתיחות מחריפה במסגרת המאבק והתחרות על ההגמוניה ועל ההשפעה באזור.
ובכן, כדי להגיע למסקנות מבוססות יותר באשר לסיכויי התלקחות מלחמה באזור הבה נביט לאחור ונעקוב בקצרה אחר ההתפתחויות שליוו את המאבק סביב לעניין הגרעין האיראני.
נזכיר כי עם החתימה על הסכם הגרעין בשנת 2015, העולם נשם לרווחה פרט לאדם אחד ששינס את מותניו ועשה כל שביכולתו כדי להכשיל הסכם זה. הרי הוא בנימין נתניהו, שלא נרתע מלנקוט צעדים מתריסים מול הממשל האמריקאי תחת אובמה אשר ממשלו תמך בהסכם וחתם עליו. הוא נסע עד לוושינגטון ונשא נאום בפני בית הנבחרים ובו הביע התנגדות נחרצת להסכם. לעומת זאת, רבים בישראל, כולל אישים רמי דרג שמילאו תפקידים בכירים בעבר בממסד הממלכתי ומומחי ביטחון מתחו ביקורת על התנהגותה של ממשלת ישראל בראשות נתניהו ביחסה להסכם הגרעין ועל התנהלותה מול הממשל האמריקאי. כל זה לא הרתיע את נתניהו מלהמשיך באותו קו נוקשה ולהפיץ תעמולה נגד ההסכם. עם היבחרו של דונלד טראמפ כנשיא חדש של ארה״ב, קצר המסע של נתניהו ״הצלחה״ כשהנשיא האמריקאי הזדרז להכריז על פרישת ארה״ב מהסכם הגרעין עם איראן ועל חידוש הסנקציות עליה. לאיוולתם של נתניהו ושל ממשלתו הוצג צעד זה כהישג מרשים של מדיניות שהיא למעשה קצרת ראות בעליל.
המדינות האירופאיות שחתמו על ההסכם מצאו עצמן בדילמה קשה מכיוון שלמרות הסתייגותן מהצעד האמריקאי הן לא יכלו למנוע אותו. לא רק זאת, הן גם לא הצליחו לעקוף את הסנקציות של ארה״ב על איראן כדי לעודד את האחרונה לקיים את מחויבויותיה על פי סעיפי ההסכם. כל זה הוביל לתוצאות עגומות מבחינת ישראל, ארה״ב והמדינות האירופיות הנוגעות בדבר. הסנקציות על איראן לא הביאו לשום שינוי. המשטר האיראני לא קרס ולא נכנע. נהפוך הוא, איראן הצליחה להתמודד עם הסנקציות ולאתגר את אויביה ואת יריביה על ידי הפרת סעיפי ההסכם כמתחייב. תוכנית הגרעין האיראנית תפסה תאוצה ועימה עלה מפלס החששות שאיראן מתקרבת בפועל למעמד של מדינה סף גרעינית.
מאז החתימה על הסכם הגרעין ב־2015 ופרישת ארה״ב ממנו, רבים שואלים מה הייתה התועלת שבהחלטת ארה״ב לפרוש מההסכם? יש רק תשובה אפשרית אחת בהקשר זה: כישלון חרוץ לארה״ב ולישראל. איראן המשיכה בפיתוח תוכנית הגרעין שלה ואף רשמה הישגים והתקדמות בתחום זה; מדיניות הסנקציות שהכריז עליה דונלד טראמפ נכשלה גם היא. ההתנהלות האיראנית לא השתנתה הן במישור הפנימי והן במישור החיצוני.
שני כותבים עסקו לאחרונה בשאלת המלחמה העתידית במפרץ. בעוד שניהם אינם מוציאים מכלל אפשרות שמלחמה באזור המפרץ עלולה לפרוץ, הם חלוקים בדעותיהם ובראייתם בנוגע לכמה נקודות בהקשר זה. הפרשן הירדני-פלסטיני עורייב רנתאווי כותב במאמר שהתפרסם באתר אל־חורה כי היחסים בין איראן למדינות המערב הולכים ומסתבכים, וכי ישנה אפשרות שתפרוץ מלחמה במפרץ, אך דבר זה אינו בלתי־נמנע. הוא מציין כי השיחות בווינה בנוגע להסכם הגרעין מדשדשות במקום וכי ארה״ב אינה נחפזת לחדשן. אירופה נוקטת עמדה דומה, ואילו ישראל, שהיא היום תחת ממשלה ימנית קיצונית, שמה בראש סולם עדיפויותיה את האופציה הצבאית כדרך להתמודדות עם האתגר האיראני. לדעת רנתאווי ה״תיאבון״ להפעלת אופציה צבאית אינו קיים באותה מידה בקרב שאר המדינות המתנגדות לתוכנית הגרעין האיראנית. אירופה, פרט לבריטניה, חוששת להפעיל אופציה כזאת מחשש להשלכות חמורות עליה.
רנתאווי מציין, בצדק, כי הכדור הוא במגרש של ארה״ב, שהיא לבדה מחזיקה במפתח של שלום ומלחמה עם איראן. הוא מטיל ספק ביכולתה של ישראל להפעיל לבדה אופציה צבאית נגד איראן ללא הסכמה של וושינגטון וגיבוי מלא בתחום המדיני ובתחום אספקת מערכות נשק מתקדמות שאינן נמצאות ברשות ישראל כיום. חרף זאת, ועל פי רוב המומחים הצבאיים, תקיפת אתרי הגרעין של איראן עשויה לעכב את האיראנים לזמן של שנתיים-שלוש, אך יש בה סכנות רבות. היא עלולה להביא למלחמה אזורית שאיש אינו יודע כמה זמן תימשך ואיך תסתיים.
המצב שנוצר כתוצאה מהמלחמה באוקראינה ולקחי המעורבות האמריקאית במלחמות בעיראק ובאפגניסטן מקשים מאוד על ארה״ב לצאת למלחמה חדשה במזרח התיכון, סיטואציה הפועלת לטובתה של איראן. רנתאווי מוסיף כי איראן חשה ב״עודף עוצמה״ בשל הידוק יחסיה עם רוסיה ועם סין. שיתוף הפעולה הצבאי בין רוסיה לאיראן עלה כמה מדרגות. איראן מספקת לרוסיה מל״טים וטילים, לפחות על פי הטענות של אוקראינה, ובתמורה לכך רוסיה עשויה לספק לאיראן מערכות נשק מתקדמות שאסור היה לייצאן לאיראן לפני פרוץ המלחמה באוקראינה. במקביל לכך, היחסים בין איראן לסין קיבלו דחיפה משמעותית לאחר החתימה על עסקאות בשווי של 400 מיליארד דולרים.
ההפגנות העממיות שהציפו את הרחובות בערים האיראניות בתקופה האחרונה עקב מותה של הצעירה מהסא אמיני והדרך שבה טיפלו השלטונות באיראן בהפגנות אלה החריפו עוד יותר את היחסים בין איראן למדינות המערב. כך שעניין זכויות האדם הפך לנושא בולט יותר מאשר אג׳נדת הגרעין של איראן, ויצק שמן על המדורה.
התסבוכות בשלושת הערוצים האלה: תוכנית הגרעין, המעורבות במלחמה באוקראינה ועניין זכויות האדם הביאו משקיפים רבים לשער שמלחמה במפרץ ממשמשת ובאה. יש הסבורים כי שעון החול התחיל להתרוקן, וזו רק שאלה של זמן.
רנתאווי סבור כי הפסגה שהתקיימה באבו דאבי לאחרונה נועדה לשגר מסר כפול לאיראן. מצד אחד לדרוש ממנה להתגמש, ומן הצד השני להדגיש שהמדינות שהשתתפו בפסגה לא ייטלו חלק במלחמה נגדה אם תפרוץ מלחמה כזו. פרשנים אחרים סבורים כי מטרת הפסגה הייתה אחרת, קרי דיון במצוקה הכלכלית שבה מצרים וירדן שרויות והדרך לסייע להן. כך או אחרת, הכותב סבור כי התרחיש הסביר הוא שישראל תבצע תקיפה כירורגית נגד אתרי הגרעין באיראן בלי מעורבות אמריקאית ישירה.
בעוד מאמרו של רנתאווי מסתמן כניתוח אובייקטיבי של המצב, הכותב הסורי עמאר דיוב מבטא עמדה עוינת כלפי המשטר באיראן. הוא מציין שני אירועים שהתרחשו לאחרונה כדי להדגים את המצב הבעייתי שבו היא נמצאת. הראשון הוא תקיפתה של שיירת משאיות איראניות בגבול עיראק-סוריה, אשר לפי כמה דיווחים נשאו אמצעי לחימה שהיו מיועדים לחזבאללה. איראן הכחישה וטענה כי הן הכילו מוצרי מזון. התקיפה יוחסה לישראל כמובן. האירוע השני הוא תקיפת אתר צבאי איראני בעיר איספהאן באמצעות מל״טים. לפי מקורות אמריקאיים ישראל עומדת גם מאחורי התקיפה באיספהאן.
המעורבות האיראנית במלחמה באוקראינה היא הסיבה העיקרית להקשחת העמדה האמריקאית כלפיה, שכן ארה״ב מתייחסת למלחמה זו כאירוע החשוב ביותר שיותיר את חותמו על כל מערכת היחסים הבין־לאומיים
התקיפות האלה מלמדות לפי דיוב שעל איראן לשקול מחדש את יחסיה עם רוסיה על רקע מעורבותה במלחמה באוקראינה כביכול. אולם פרשנות זו אינה משכנעת משום שתקיפות מסוג זה התרחשו מספר רב של פעמים במרוצת השנים האחרונות. על כן יש להסתכל על אירועים אלה בהקשר רחב יותר. מצד אחד, ישראל לא הסתירה את כוונותיה לפגוע במשלוחי נשק המיועדים לחזבאללה הן בתוך סוריה והן בדרך אליה ללא קשר למלחמה באוקראינה. ומן הצד השני, סממנים רבים מעידים על פעילות ישראלית חשאית בתוך איראן במטרה לשבש את תוכנית הגרעין שלה ולערער את מצבה הפנימי.
הכותב טוען כי איראן נמצאת בשפל, ועל כן הוא סבור שהפנייה לרוסיה וחיזוק היחסים איתה נובעים מן העובדה שהאיראנים, שהשליכו את יהבם על ממשל ביידן להחיות מחדש את הסכם הגרעין, משוכנעים עתה כי הסכם זה כמעט שאינו נמצא על סדר היום של הממשל האמריקאי. דיוב רואה במעורבות האיראנית במלחמה באוקראינה סיבה עיקרית להקשחת העמדה האמריקאית כלפיה, שכן ארה״ב מתייחסת למלחמה המתנהלת באוקראינה כאירוע החשוב ביותר שיותיר את חותמו על כל מערכת היחסים הבין־לאומיים ועל מאזן הכוחות העולמי.
לסיכום, העימות הישראלי-איראני כמוהו כמשחק בין חתול לעכבר. דברי הרהב שמשמיעים דוברים בשני הצדדים אינם משקפים בהכרח כוונות רציניות לתרגם את דבריהם לשפת מעשים. איראן יודעת בוודאות שאינה מסוגלת למחוק מעל המפה ערים שלמות בישראל, כגון תל אביב וחיפה, כפי שמצהירים אחדים ממפקדיה הצבאיים. מן הצד השני, ישראל יודעת היטב שאין לה פתרון צבאי לפרויקט הגרעין האיראני, שכן המשימה מורכבת ומסוכנת לאין שיעור מאשר תקיפת הכורים בעיראק ובסוריה. מה גם שחזבאללה אורב בפינה ובטיליו יש משום איום של ממש על ישראל. במקרה של תקיפה של אתרי הגרעין של איראן, היא תראה עצמה משוחררת מכל הכבלים ותפרוץ לקראת יצור נשק גרעיני. אשר על כן, סביר להניח כי מלחמת הצללים תימשך עד שיושג הסכם שיניח את דעתן של כל המדינות הנוגעות בדבר. כך או כך, נדמה כי ישראל תיאלץ להשלים ולחיות עם איראן במעמד של מדינה סף גרעינית או גרעינית בסופו של דבר. כי המונופול על נשק גרעיני לא יישאר כזכות בלעדית של ישראל. הפתרון הוא בפירוז האזור כולו מכל נשק השמדה המונית.
