ההנחה הרווחת בקרב חוגי השמאל בישראל, לרבות רוב נציגי ונציגות הרשימה המשותפת, היא שסיום הכיבוש בגבולות 67' והקמת מדינה פלסטינית בשטח זה עשויים להוביל להסכם שלום בין העמים. במסגרת חזון זה, מבנה המשטר בישראל יישאר כמות שהוא לצד המדינה הפלסטינית העתידית. אולם חשוב לשאול: האומנם אפשר להגיע לפיוס בין העמים בשעה שההסדרים המשטריים בישראל גופא נשארים על כנם?
החלטתו המשמעותית של בג"ץ בעניינה של משפחת קעדאן היא אחד הניסיונות הרציניים ביותר לנסח ולעצב אזרחות ישראלית שוויונית בין יהודים לערבים בגבולות 48'. השופט אהרן ברק קבע בהחלטתו, אשר התקבלה על ידי רוב חברי וחברות ההרכב, כי קרקע אשר המדינה הקצתה לסוכנות היהודית ולאגודה שיתופית אינה יכולה להיות משווקת ליהודים בלבד, שכן מדובר באפליה פסולה. במישור עקרוני ורחב יותר, בהחלטה נקבע כי על המדינה לנהוג בשוויון זכויות גמור בין יהודים לערבים. אולם יש לשים לב כי במקביל, ברק ביקש לעגן את חוק השבות ואת הזכות הבלעדית של יהודים להגירה לארץ. הוא חזר על הדברים בהרצאה שנשא בשנת 2000: "אני סבור שהערבים כאן, ככל אזרחים אחרים, זכאים לשוויון. באחד מפסקי הדין תיארתי זאת באומרי שליהודים יש מפתח מיוחד כדי להיכנס למדינה הזאת. זהו חוק השבות. אבל ברגע שאנו בבית, כאן במדינה, כולנו שווים".
חשוב בעיניי להתעכב על הפער בין עמדתו של ברק, שבהחלטותיו טען לא אחת כי הן משקפות את עמדתו של הציבור הנאור בישראל, ובין הדרישה שעולה מהמחאה הבולטת ביותר של הציבור הפלסטיני בשנים האחרונות – צעדות השיבה מול הגדר ברצועת עזה. כידוע, במשך תקופה ארוכה התקיימו מדי יום שישי הפגנות רבות משתתפים, אשר נתקלו במדיניות ירי ברוטלית של הצבא הישראלי. זכורה במיוחד תמונתה של רזאן א-נג'אר, מתנדבת בצוותי הרפואה הפלסטיניים שנורתה למוות, אוחזת בידה שלט דמוי מפתח, סמל השיבה הפלסטינית, שעליו נכתב "אני שבה". אם כך, האומנם מפתח הכניסה לארץ מצוי בלעדית בידיו של הקולקטיב היהודי?
יש לציין כי נוסף על שאלת השיבה והשבות, ברק ביקש בהחלטתו לעיל לעגן את ההיסטוריה של התיישבות יהודית (שאפשר להבינה כהיסטוריה של נישול העם הפלסטיני) בארץ. כך הוא כותב:
עתירה זו צופה בעיקרה פני עתיד. אין בכוונת העותרים להעביר תחת שבט הביקורת את המדיניות ארוכת השנים, לפיה הוקמו ברחבי הארץ (בסיוע מוסדות ההתיישבות) יישובים – קיבוצים, מושבים ומצפים – שבהם התגוררו בעבר ומתגוררים היום, כמעט תמיד, אך ורק יהודים. העותרים אינם ממקדים את טיעוניהם בלגיטימיות של המדיניות ששררה בעניין זה בתקופה שקדמה לקום המדינה ובשנים שחלפו מאז הקמתה. הם אף אינם מערערים על התפקיד המכריע שמילאה הסוכנות היהודית ביישוב. (פס' 37).
אם כך, המודל שמציע בג"ץ בהחלטתו התקדימית מעניק אזרחות שוויונית לציבור הערבי בגבולות 48', אך בה בעת מבקש לבסס את המבנה הפוליטי אשר כונן ומשעתק את זכויות היתר של הקולקטיב היהודי על הארץ, בעיקר בתחומי ההגירה וההתיישבות או הדיור. לדיון זה על זכות השיבה, חוק השבות ומדיניות הקרקעות וההתיישבות אפשר להוסיף את שאלת הגדרתה של המדינה כמדינה יהודית; את שאלת הסמכות החוקית שהוענקה (ועודנה בתוקף) לארגונים ציוניים כגון קק"ל וההסתדרות הציונית העולמית לייהד את הארץ; את שאלת הסמלים המדינתיים (דגל, המנון), ועוד. ומלבד בג"ץ, גם מחנה השמאל בארץ – ארגוני חברה אזרחית, מפלגות המזוהות עם השמאל הציוני, מוסדות אקדמיים – אינו מבקש לאתגר את המבנה המוסדי הישראלי, אלא משתדל לחלץ מתוכו את האפשרות לקיום דמוקרטי ושוויוני.
נשאלת אפוא השאלה אם ייתכן פיוס בין העמים על בסיס פרדיגמת שתי המדינות, פלסטין בגבולות 67' לצד ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית בהגדרתה. זוהי שאלה קריטית, שההתעלמות ממנה כרוכה בסכנה של ממש: לאחר שאהוד ברק הכריז ש"אין פרטנר פלסטיני", בין היתר בעקבות אי-הסכמה סביב זכות השיבה, הציבור הישראלי אימץ למעשה את ההנחה שהסכסוך אינו פתיר בעת הזאת. מכאן הדרך להתחזקותו של הימין הישראלי הייתה קצרה ביותר. על כן, בבואנו לגבש מחנה שמאלי שקולו ברור ונחוש עלינו לתת את הדעת על סוגיות שנוגעות לעצם ההסדרים החוקתיים בישראל גופא.
יתרה מזו, השאלה של 48' קשורה לסוגיה נוספת שיש לה השפעה מכרעת על היתכנות הפיוס בין העמים: ההיסטוריה של הציבור המזרחי בארץ. כדי להבין את הרתיעה, ולעיתים אף האיבה, שציבור זה חש כלפי מחנה השמאל הישראלי יש לחזור לעשורים הראשונים לקיומה של ישראל, אשר במהלכם הציבור המזרחי סבל מפרקטיקות שונות של הדרה, הכפפה ואף פשעים גזעניים. אי-אפשר להבין את עלייתו של הליכוד לשלטון על בסיס אלקטורט מזרחי רחב מבלי לחזור למשל לפרשות כגון דיכוי המחאות של ואדי סאליב והפנתרים השחורים, או לפרשות היסטוריות כגון ילדי הגזזת או ילדי תימן, מזרח ובלקן.
בהקשר זה יש להבין את הקשר בין "שרשרת המזון" הישראלית, שנוצרה עם קום המדינה, ובין הכיבוש של 67'. ציבור מזרחי רחב מצא מזור למצבו הכלכלי הרעוע, תוצאתה של אפליה ממסדית שיטתית, במסגרת האופק הכלכלי החדש שנפתח בגדה המערבית וברצועת עזה. התנחלויות הרווחה נועדו בין היתר לתת מענה לתביעות מזרחיות בהקשר של דיור וקרקעות. באופן דומה, השירות במנגנוני הביטחון, המשמש בין היתר את הכיבוש, מספק תעסוקה יציבה לקבוצות אשר הוסללו למעמד חוטבי העצים ושואבי המים של החברה הישראלית. בד בבד, במהלך העשורים הראשונים של הכיבוש ברצועת עזה והגדה המערבית עובדי יוממות פלסטינים החליפו את בני המעמד המזרחי הנמוך ומילאו את מקומם בעבודות כפיים.
מנגד, כמו בתמונת מראה, לקבוצה האשכנזית-חילונית בישראל יש אינטרס להגדיר את נקודת האפס של הסכסוך בכיבוש של 67', שכן היא הקבוצה אשר הרוויחה מהגירוש והנישול בעקבות המלחמה של 48'. מנקודת מבט מזרחית, ובכלל מעמדות נמוכות יותר בחברה הישראלית, אפשר לשאול מדוע התנחלויות כגון מעלה אדומים או אריאל מהוות מחסום לשלום, ואילו קרקעות מופקעות בגליל שהועברו לידי מועצות אזוריות, או "נכסי נפקדים" פלסטינים אשר הועברו ברובם לאשכנזים, אינם חלק מהמשוואה.
לסיכום, הצורך בתיקון היסטורי, הן מול העם הפלסטיני הן מול הציבור המזרחי, מחזיר אותנו לאופי הקולוניאלי של המשטר בישראל עוד לפני הכיבוש של 67' ואף לפני הקמת המדינה. בעוד בהקשר הפלסטיני יש לתת את הדעת על פרקטיקות של נישול וטיהור אתני בתחומים כגון הגירה והתיישבות, בהקשר המזרחי יש לדון בצורות שונות של הדרה, הכפפה ופשעים גזעניים. כפי שטענתי לעיל, הדברים אף נכרכו אלה באלה. העשורים האחרונים מלמדים כי ניסיונות להגיע לפיוס ושלום תוך נורמליזציה (ואף גלוריפיקציה) של שיטת המשטר בישראל ושל ההיסטוריה הציונית נידונו לכישלון, ומשכך הם תורמים להתחזקותו של הימין הישראלי. תחת זאת, עלינו להבין כיצד תהליך דה-קולוניאליזציה בגבולות 48' הוא מרכיב קריטי, ואולי אף תנאי, באפשרות סיומו של הכיבוש של 67'.
