כמו בכל פעולה צבאית בשנים האחרונות, הציבור בישראל נוהג להתאסף סביב הטלוויזיה כדי לצפות במרתונים של חדשות, פאנלים של מומחים, ודיווחים מהשטח (במקרה זה, השטח הוא לרוב עוטף עזה וערי הדרום ולא רצועת עזה עצמה). בסוג הלחימה מול עזה הקרוי "לוחמה אסימטרית" – מדינה מול שחקן לא־מדינתי עם שונות גדולה מאוד ביכולות ובמטרות של שני הצדדים – אין "מנצחים" ו"מפסידים" במובן הקונבנציונלי של המושגים; שום שטח אינו נכבש והלחימה אינה מולידה הסכמי שלום. ניצחון הוא בעצם "תמונת הניצחון" שנקבעה במידה מסוימת על ידי התקשורת. הציבור במידה רבה נשען על התקשורת המשודרת כדי להבין מי ניצח, מי הפסיד, האם מטרה מסוימת הושגה ומה משמעות המבצע לחיים שלנו. לכן יש לתקשורת המשודרת אחריות עליונה בתיווך המסרים המילוליים והחזותיים לציבור. במקרה של מבצע "מגן וחץ", התקשורת המשודרת לא מילאה את שני התפקידים המרכזיים שיש לתקשורת בדמוקרטיות: א) לשמש "כלב השמירה של הדמוקרטיה" (כלומר, לדאוג לאינטרס של האזרח אל מול האינטרס של האליטות); ב) לשמש מרחב ציבורי לדיון ברעיונות שיכולים להשפיע על המדיניות.
על אף שהתקשורת הוכיחה בחודשים האחרונים שהיא יודעת, במידה מסוימת, כן לשמש "כלב שמירה" של האינטרסים של האזרח אל מול עריצות הממשלה בהקשר של הניסיון של ממשלת נתניהו לכונן הפיכה משטרית, כאשר זה מגיע למלחמה, ערוצי הטלוויזיה מעדיפים לשמש במה לדף המסרים הממשלתיים והצבאיים, ללא ביקורת מאתגרת, כדי לתווך לציבור תחושה מדומיינת של קונצנזוס. צורך זה, לפחות של הערוצים המסחריים, אינו מנותק מצרכים כלכליים, כאשר אחוזי הצפייה גבוהים יותר בעת מלחמה מאשר בזמנים שקטים, והבעת מסרים המאתגרים את הקונצנזוס עלולה לפגוע ברייטינג. כך התקשורת יכולה להציף את דאגת המילואימניקים על החוקתיות של פקודה היפותטית של שר האוצר ושר במשרד הביטחון בצלאל סמוטריץ' למחיקת הכפר חווארה בזמנים "שקטים", אך לא לדון בכלל בחוקיות של הפקודה לירות טילים לתוך בניין מגורים, שהרגה 10 בלתי־מעורבים ושלושה מפקדי הג'יהאד האסלאמי. הרי "כשהתותחים רועמים, המוזות שותקות" – כדי לא לפגוע בתחושת הקונצנזוס.
הבעת אותו קונצנזוס מדומיין מתחילה בתיווך כמעט ללא ביקורת של מטרות המבצע שהוכרזו על ידי הדרג הפוליטי והצבאי – להחזיר את ההרתעה ולפגוע קשות בארגון הג'יהאד האסלאמי. אך העיתוי והדרך שבהם המבצע התחיל מראים כי המטרות העיקריות של המבצע היו לרוב פוליטיות, ללא קשר לתועלת אסטרטגית. בעצם, ניתן לכנות אותו מבצע "שומר הקואליציה" במקום מבצע "מגן וחץ" על סמך סיבות אלו למבצע:
- לבלום את האיום של השר איתמר בן גביר בפירוק הקואליציה לאחר שהוא התחיל להחרים את הצבעות הממשלה;
- להחזיר את הדימוי של רה"מ נתניהו כ"מר ביטחון" לאחר שדימוי זה נשחק בחודשים האחרונים;
- להחזיר את הסוגיה הביטחונית למרכז סדר היום לאחר שנושאים של ההפיכה המשטרית והכספים הקואליציוניים שלטו בסדר היום התקשורתי לאחרונה, סוגיות שפגעו בפופולריות של ממשלת נתניהו;
- למתן את צניחת הליכוד בסקרים.
על אף שישנם קולות שציינו סיבות אלו בתקשורת הכתובה, סיבות אלו למבצע כמעט שלא קיבלו ביטוי בתקשורת המשודרת. התקשורת מעדיפה להציג סיפורי feel good, המציגים את הגבורה ואת אורך הרוח של תושבי הדרום כדי לקדם את הנרטיב של "נס" הסולידריות הישראלית בעת מלחמה, למרות הפילוג החברתי ההולך וגדל.
נוסף על כך, כדי לא לפגוע בתחושת הסולידריות וצדקת הדרך, יש היעדר מוחלט של דיווח מתוך עזה או על עזה, מלבד הדיווח של פרשנים לענייני ערבים, שבעיקר מדווחים מזווית ביטחונית את האמירות של ראשי הג'יהאד האסלאמי. לפני כ־15 שנה צופי ערוץ 2 היו יכולים לקבל זווית מתוך עזה מהכתב סלימאן א־שאפעי, אך הוא פוטר על רקע דיווחים על גלעד שליט.
הבעת אותו קונצנזוס מדומיין מתחילה בתיווך כמעט ללא ביקורת של מטרות המבצע שהוכרזו על ידי הדרג הפוליטי והצבאי – להחזיר את ההרתעה ולפגוע קשות בארגון הג'יהאד האסלאמי. אך העיתוי והדרך שבהם המבצע התחיל מראים כי המטרות העיקריות של המבצע היו לרוב פוליטיות
מעבר לתיווך הלא־ביקורתי של מטרת המבצע, התקשורת גם אימצה ללא רפלקציה את ההמשגה הממשלתית-צבאית של המבצע. התנקשות בשלושה מפקדי הג'יהאד, יחד עם עוד 10 פלסטינים בלתי־מעורבים, הוצגה כ"סיכול ממוקד" (על אף ששום פיגוע לא סוכל בעת זו), והתקפה צבאית יזומה כמה ימים לאחר הפסקת האש הוצגה כ"שינוי המשוואה".
נוסף על נטישת הצורך להביע ביקורת המאתגרת את הנחות היסוד של המבצע, התקשורת המשודרת אשמה בצמצום הדיון במרחב בציבורי. הפאנלים לרוב מאוישים על ידי יוצאי צבא העוסקים בטקטיקה צבאית והמציגים התנקשויות במפקדי הגי'האד כ"הישגים" ללא דיון על הקשרים הרחבים יותר של מדיניות הסגר הישראלית בעזה, המצב ההומניטרי בעזה או אפשרויות לשינוי הפרדיגמה. כמה פרשנים טענו, אפילו לפני סוף המבצע, כי "ניתן להתחיל את הספירה לאחור למבצע הבאה", ביטוי שמקודם בתקשורת שנים רבות. בקביעה זו, התקשורת לא רק משקפת תחושת ייאוש וקבלת ראייה מצומצמת מאוד בנוגע לאפשרויות המדיניות בעזה, אלא תורמת לכך שהציבור הישראלי מקבל את העובדה שמדי שנה המדינה תצטרך ליזום מבצע צבאי שיגרום אובדן חיים בישראל, ישתק את החיים בדרום ולעיתים באזורים נוספים ויביא לאובדן חיים ולהרס רב ברצועת עזה. כך התקשורת מנרמלת, מטשטשת ומייפה מצב מכוער וקשה לאזרחי ישראל, אך בעיקר לפלסטינים. כך היא גם תורמת לתודעת הציבור כי המשמעות של "להחזיר את ההרתעה" היא מבצע צבאי מדי שנה – על אף שמספר המבצעים בעשרים השנים האחרונות מעידים על כישלון התפיסה. אומנם אלברט איינשטיין צוטט באמירה שאי־שפיות הוא "לעשות אותו דבר שוב ושוב ולצפות לתוצאות שונות", אולם אי־שפיות חמורה יותר היא לעשות אותו דבר שוב ושוב, לצפות לאותן תוצאות גרועות, לקבל אותן תוצאות גרועות, ועדיין להמשיך באותה דרך.
