בחודש שעבר נעצר מנהיג מפלגת א־נהדה התוניסאית ראשד אל־גנושי במהלך הלילה הכי חשוב בחודש רמדאן – לילת אל־קדר – בעוון קשירת קשר נגד ביטחון המדינה והסתה לאלימות. המעצר המתוקשר שנעשה במסגרת מסעו של הנשיא התוניסאי קייס סעיד לביסוס משטר סמכותני עורר תרעומת קשה בתוניסיה ומחוצה לה. בתגובה לכך, בתו הנסערת של סעיד יוסרה, שהתראיינה לתקשורת בסמוך למעצר תהתה: "האם מישהו יכול לדמיין את תוניסיה ללא מפלגת א־נהדה, ללא אסלאם פוליטי…?!" השאלה הייתה רטורית, אך אם בכל זאת היה נדרש להשיב לה, הרי שהתשובה הייתה שבאקלים הפוליטי הנוכחי – אכן כן. אפשר בהחלט לראות את המעצר של גנושי כחלק ממסעו חסר המעצורים של נשיא תוניסיה קייס סעיד, אך גם אי־אפשר לנתק אותו ממגמה פוליטית אזורית שעיקרה הוא היחלשות (והחלשה) של מפלגות האסלאם הפוליטי במפה הפוליטית הערבית.
וזו הרשימה החלקית של המפלגות או התנועות של האסלאם הפוליטי שבשנים האחרונות איבדו מכוחן: מפלגת א־נהדה בתוניסיה, מפלגת הצדק והפיתוח במרוקו, מפלגות הפעולה האסלאמית בירדן, המפלגה האסלאמית בעיראק (תחת חזית ההסכמה העיראקית) ובמובנים מסוימים גם שלטונו של עמר אל־בשיר בסודאן והחזית האסלאמית בלוב.
המעצר של גנושי, שנתפס כמעין מסמר אחרון בארון הקבורה של האסלאם הפוליטי, הצית מחדש את הדיון על טיבה של אידאולוגיה זו ועל תוחלתה. הגדילו לעשות ביומון הצרפתי לה מונד כשהקדישו שני מאמרי פובליציסטיקה שדנו במשמעות של נסיגת האסלאם הפוליטי לא רק בצפון אפריקה, אלא במידה רבה גם בסעודיה, באיראן ובקרוב מאוד אפשר שגם בטורקיה (בהתאם לתוצאות הבחירות). העיתונאי פרידריק בובין הגדיר את המצב של האסלאם הפוליטי (בעיקר במגרב) כשרוי במצב של מוות קליני. הנסיגה הפוליטית והמאמרים הפסקניים בלה מונד נענו בדיאגנוזה גם בתקשורת הערבית.
אם נאמני האסלאם הפוליטי חפצי חיים הם חייבים לערוך רוויזיה באשר לתפיסת עולמם ולהיתכנותה במסגרת האתגרים העומדים לפתחן של מדינותיהם
העיתונאי וחוקר מדעי המדינה השאם ג'עפר מאל־ג'זירה ניסה לתת סימנים משלו בכישלון האסלאם הפוליטי. ראשית כול, הוא מצנן את ההכרזות על כישלון מוחלט של הרומן בין אסלאם לפוליטיקה. מיקוד גיאוגרפי נכון, למשל לעבר מופעים מוצלחים יותר של אסלאם פוליטי במזרח הרחוק כגון באינדונזיה ובמלזיה, יכולים לצנן מעט את קריאות האשכבה של האסלאם. הנסיגה אם כן מוגבלת בעיקר לעולם הערבי, ושם לדידו מתרחש תהליך מרתק: בעוד החברה ובעיקר בני הנוער נעשים דתיים יותר לפי מספר סקרים, הרי שהאדיקות הדתית שלהם באה לידי ביטוי בפולקלוריזם אסלאמי, בצביון דתי במרחב הציבורי או לחלופין באדיקות אישית – אם נרצה בעניינים שבין אדם לבין המקום. לעומת זאת, האסלאמיזם כפרוגרמה פוליטית הוא תפיסת עולם שמספר הצרכנים שלה הולך ופחות.
החוקר עמר כוש הציע ניתוח של הכשל המובנה של האסלאם הפוליטי בהתייחס למשטר דמוקרטי. בביקורת ביומון אל־ערבי אל־ג'דיד על הספר "דמוקרטיה ואסלאם פוליטי" שראה אור לאחרונה, הוא ביקש להראות כי האסלאם הפוליטי נכשל בכל פעם שהיה צריך להתמודד במשחק הדמוקרטי. לדידו, הדמוקרטיה שהאסלאם הפוליטי מציע היא דמוקרטיה חלולה אשר נשענת על התקדים האסלאמי של השורא ומועצת השורא – המוסד המסורתי שהתקיים עוד מראשית ימי האסלאם וייעץ להנהגה הפוליטית. אולם ברגע שמגיעים לשלב התוכן, התקדים המסורתי אינו מניח עבור הפוליטיקאים סד של כלים. וכך, למול מצב עניינים שגרתי של מדינה מודרנית ודמוקרטית – אתגרים כלכליים, ניהול משברים, סובלנות ופלורליזם – הרי אז חסידי האסלאם הפוליטי נותרים חסרים מענה ואינם מניחים משנה סדורה לניהול דמוקרטיה מודרנית.
טיעון נוסף המושמע מפי כמה חוקרים אינו מטיל את האחריות לדעיכת האסלאם הפוליטי על המפלגות שמייצגות זרם זה אלא דווקא על התרבות הפוליטית הנהוגה במדינותיהם. לשיטתם, המפלגות המייצגות את האסלאם הפוליטי נוטות לשחק את המשחק הדמוקרטי מבלי להזדרז לשנות את כללי המשחק. במובן זה, האסלאם הפוליטי ממלא את חלקו ב"מדינה", אך אף פעם לא "במשטר" שהוא סמכותני באופיו ומסרב לקבל את האסלאם הפוליטי כשותף פוליטי לכוח ולהשפעה. חוקר האסלאם הפוליטי שאדי חמיד מגייס לטענה זו את שהתרחש במרוקו, שבה לשיטתו הפעיל המשטר, כלומר המלך, את הכלים לריסון ובסופו של דבר לריסוק מפלגת הצדק והפיתוח. במרוקו, בדומה למדינות אחרות, פעל המלך בשיטת החיץ (Buffer), כלומר כאשר המשטר רואה כוח פוליטי שעשוי לאיים על מקומו, הוא מתיר לו לזמן מה את המושכות כדי לתלות בו לאחר מכן את הכישלונות הידועים מראש. במקרה המרוקאי, הצליח המלך לנתק עצמו מהחלטות ציבורית שנויות במחלוקת, כגון משבר הקורונה, העלאת גיל הפנסיה, צמצום סובסידיות ממשלתיות ואפילו הנורמליזציה עם ישראל, כך שהמפלגה האסלאמיסטית הנבחרת במיקומה בחיץ שבין העם והמלך ספגה את רוב חיצי האשמה, ולבסוף הובסה בבחירות. לפיכך, קובע חמיד, ניצחון בבחירות של מפלגות מן האסלאם הפוליטי הוא בהכרח גם חותמת על הפסדן העתידי.
ניתן לומר כי הגורמים השונים לנפילת האסלאם הפוליטי שלובים זה בזה. מחד, נפילת מפלגות המייצגות אסלאם פוליטי היא מהלך כמעט דטרמיניסטי בהיעדר דמוקרטיה. החלשת היסודות הדמוקרטיים כפי שקרה במידה מסוימת במרוקו ובמידה רבה מאוד במצרים ובתוניסיה הולכת שלובת יד עם דיכוי ולעיתים עם קרימינליזציה של המפלגות האסלאמיסטיות. מאידך, אם נאמני האסלאם הפוליטי חפצי חיים; הם חייבים לערוך רוויזיה באשר לתפיסת עולמם ולהיתכנותה במסגרת האתגרים העומדים לפתחן של מדינותיהם. מה שוודאי הוא, כפי שהסביר חוקר האסלאם הפוליטי סלאח א־דין אל־ג'רושי, שרבים מנאמני האסלאם הפוליטי ומפלגותיהם לוטשים את עיניהם כרגע לעבר הבחירות בטורקיה. הצלחתו או כישלונו בבחירות הקרובות של סיפור ההצלחה האסלאמיסטי הטורקי, לאמור מפלגת הצדק והפיתוח הטורקית (AKP) ומנהיגה ארדואן, עשויים להכריע את עתידם. ממילא הפסד יסב פגיעה מורלית ופוליטית ויעורר תהיות באשר לצדקת הדרך האידאולוגית.
