כבר שלושה חודשים שמדינת ישראל נמצאת בסחרור פוליטי וחברתי, ולצד הקולות התומכים והמתנגדים לשינויים המתוכננים במערכת המשפט נשמעים גם לא מעט קולות מבחוץ שנותנים דעתם על הסוגיה. אחד הקולות הללו שייך לנשיא ארצות הברית ג'ו ביידן, שבחודש פברואר התייחס לראשונה לצעדים הננקטים על ידי ממשלת נתניהו, בהדגישו כי "שינויים מרחיקי לכת יש לבצע בהסכמה רחבה". באותה הזדמנות, הזכיר ביידן גם את חשיבותה של עצמאות מערכת המשפט וקרא לשמור על בלמים ואיזונים – לטובת הדמוקרטיה הישראלית.
כאן עולה השאלה – האם ישראל היא המדינה היחידה שבה הוצעו או אושרו תיקונים שנועדו לשלול את עצמאותה של מערכת המשפט? האם ישנן מדינות נוספות שאותן "רפורמות" כבר מתקיימות בהן בפועל? וחשוב מכך – האם ארה"ב, מנהיגת העולם החופשי, גילתה עניין בתהליכים דומים שהתרחשו במדינות שהן לא ישראל?
על פי מאמר שפרסם העיתונאי המצרי חאפז מראזי באתר דרג', מגזין עיתונות עצמאי שפועל ומפרסם תחקירים בערבית, התשובה הפשוטה היא – לא. לדבריו, הנשיא ביידן אומנם הביע לא אחת את דאגתו מההשפעה של השינויים החוקתיים המונחים לאישורה של ממשלת ישראל על הדמוקרטיה במדינה, אך מצד שני, לא הוא ולא אף מנהיג של מדינה אחרת בעולם הביעו חשש דומה משינויים דומים שנעשו במערכת המשפט של מצרים.
ראשית, בטרם מראזי מסביר את נקודות הדמיון בין ישראל ומצרים, הוא פונה לתאר את גל המחאה ששטף את ישראל עם תחילת החקיקה של "הרפורמה המשפטית" – אותה תוכנית שהוצגה במסיבת העיתונאים שערך שר המשפטים יריב לוין בערב ה־4 בנובמבר בשנה שעברה. "מה שעשו הישראלים בהפגנות, בשביתות ובמחאות מתחילת השנה הוא חסר תקדים", הוא כותב, "המחאה נמשכה עד 27 במרץ – אז נכנע ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו ללחץ העממי (החשוב לו ביותר) וללחץ הבין־לאומי (שפחות מעניין אותו)", והחליט לדחות את אישור הרפורמה כדי לתת הזדמנות להידברות עם נציגי האופוזיציה. לדבריו, מובילי המחאה בארץ הגיעו להישגים מרשימים ביותר: שביתה של עובדי השגרירות הישראלית בוושינגטון, של בתי החולים, המרפאות וחברת התעופה הלאומית; סירובם של חיילי המילואים ("שעליהם ישראל מסתמכת במלחמות שלה") להיענות לזימונים לאימונים ולתרגילי כשירות צבאיים; חסימה של רחובות בערים ברחבי הארץ; חסימת דרכו של נתניהו לשדה התעופה – ועוד ועוד.
בהמשך מראזי מפרט על הסיבה לכך שמאות אלפי אזרחים ישראלים יצאו לרחובות: "ההתקוממות הישראלית או 'מהפכת ינואר' שטרם הסתיימה, פרצה בתגובה לשינויים החוקתיים שקואליציית המפלגות הדתיות הקיצוניות – בנות־בריתה של הליכוד – מבקשת להעביר ברוב קטן בכנסת", הוא מסביר, "במטרה להגביל את סמכויות בית המשפט העליון – […] באופן שפוגע בזכויות אזרח ומצמצם את הפיקוח השיפוטי העצמאי על הרשות המחוקקת והמבצעת". כמו כן, הוא מציין כי אותם שינויים משרתים גם את ראש הממשלה "המתבצר בתפקידו", שירוויח מהם במשפט המתנהל נגדו באשמת שחיתות.
אז מה הסיבה שנשיא ארה"ב מטריח את עצמו ומזהיר מפני השלכות התוכנית להחלשת מערכת המשפט? "ישראל היא עדיין הכוח הצבאי החזק והאכזרי ביותר באזור", עונה מראזי
לדבריו של המחבר, תיקונים חוקתיים דומים אושרו על ידי הפרלמנט המצרי ב־2019 בזמן כהונתו של נשיא מצרים הנוכחי עבד אל־פתאח א־סיסי, שפעל אף הוא לריכוז הכוח השלטוני בידיו ולעיקור סמכויותיה של מערכת המשפט המצרית. אותם שינויים בחוקה הם למעשה תיקונים לחוקת מצרים משנת 2014, שנכנסה לתוקף לאחר משאל עם שנערך באותה שנה בנושא חוקי היסוד. בשנת 2019, שלושה ימים לאחר אישור הפרלמנט, נערך משאל עם שתוצאותיו היו אשרור התיקונים ברוב של 88 אחוזים – אם כי באחוזי הצבעה נמוכים של 44 אחוזים.
לצד סעיפים העוסקים בהארכת הכהונה של הנשיא המצרי, בתפקיד הצבא בממשל ובנושאים אחרים, תיקונים משמעותיים נעשו גם ברשויות המשפט. כך לדוגמה, בתיקון של סעיף מספר 185, נקבע כי נשיא הרפובליקה הוא העומד בראשה של "מועצת המשפט העליונה", האחראית לפקח על המערכת המשפטית כולה, כמו גם "למנות, לקדם ולהטיל משמעת על חברי רשויות המשפט". נוסף על כך, בתיקון לסעיף 189, מצוין כי הנשיא אחראי למנות גם את התובע הכללי (מבין שלושה מועמדים המוצעים על ידי מועצת השיפוט העליונה, שכזכור, נמצאת גם היא בידיו של הנשיא) וגם את ראש בית המשפט החוקתי העליון – מבין חמשת סגניו הבכירים.
כדי להמחיש את עוצמת השררה הבלעדית של א־סיסי, מראזי מספר כי מאז 1979, עת הוקם בית המשפט החוקתי העליון במצרים, נהוג כי השופט הוותיק ביותר הוא הממונה להחליף את קודמו במשרת ראש בית המשפט על אף שלתפקיד מוצעים חמישה מועמדים בסך הכול. עם זאת, התיקונים שנעשו בחוקה ב־2019 העבירו את סמכות המינוי לנשיא א־סיסי, שרק לאחרונה בחר דווקא במועמד הרביעי הוותיק ביותר "בשל חוכמה שידועה רק לו", כפי שמראזי מתאר.
אז מה הסיבה שנשיא ארה"ב מטריח את עצמו ומזהיר מפני השלכות התוכנית להחלשת מערכת המשפט? "ישראל היא עדיין הכוח הצבאי החזק והאכזרי ביותר באזור", עונה מראזי, "היא כובשת את אדמותיהם של אחרים ומפציצה את כל המתקנים באזור, העלולים, לפי פרשנותה, לאיים על ביטחונה בהווה ובעתיד". כוחה העצום של ישראל מתאפשר בזכות התמיכה האמריקאית המשמעותית שהיא מקבלת, "בזכות היותה מדינה שבה האזרחים יכולים להחליף כל שליט שאינו מכבד את רצון העם או את החוק", כשההוכחה לכך הן חמש מערכות הבחירות שהתקיימו בה בשלוש השנים האחרונות – "מבלי שהתעורר כאוס או שנפגע הביטחון הלאומי".
"זו הסיבה שהנשיא ביידן הזהיר כי התיקונים המשפטיים עלולים לחסל את הדמוקרטיה היחידה באזור", מסכם מראזי, "וזו הסיבה להתעלמות של ארה"ב ושל שאר העולם מהתיקונים שנחקקו במצרים".
