סבב הלחימה האחרון בעזה שנפתח בהתנקשות בחייהם של שלושה מהמפקדים הבולטים במנגנון הצבאי של הג׳יהאד האסלאמי ברצועת עזה הצית את השיח שוב בדבר המדיניות המכונה סיכולים ממוקדים. מבלי להיכנס לוויכוח לגבי הממד המוסרי והחוקי שבמדיניות זו, הבה נתמקד בהשלכותיה ונבחן אם היא אכן מקדמת את המטרות המוצהרות של מצדדיה או שהיא מביאה לתוצאות הפוכות ממה שהיה מצופה ממנה.
הזיכרון הקולקטיבי של הציבור היהודי בישראל הוא קצר. לכן כדאי לפתוח את ספרי ההיסטוריה ולראות מה הניבה מדיניות הסיכולים הממוקדים. ככל שנוגע הדבר לציבור הרחב, ברור שמה שעומד מאחורי צהלות השמחה והשמחה לאיד נוכח כל פעולת סיכול שייך לעולם היצרים הרגשיים ואינו קשור למהות העניין. אולם כאשר מדובר בדרג המדיני והביטחוני האמון על ההתוויה ועל הביצוע של מדיניות זו עולות כאן מספר שאלות חשובות שנוהגים להעלים או להדחיק: מהי מידת היעילות של מדיניות הסיכולים הממוקדים בהיבט של קידום מטרות פוליטיות? האומנם הסיכולים הממוקדים מיועדים רק להסרת איום מיידי? עד כמה תאוות הנקם ממלאת תפקיד בהקשר זה? האם נבדקה לעומק שאלת ההשפעה של דפוס פעולה זה על הציבור הפלסטיני מהזווית של הזדהות יתר עם ארגוני ההתנגדות או של התרחקות מהם?
הצצה בחטף בהיסטוריה של הסיכולים הממוקדים וסקירת המקרים הבולטים שבהם מראה בבירור שמדיניות זו נחלה כישלון חרוץ ולא השיגה שום מטרה ראויה. ולתזכורת ניתן לציין את הריגתו של עבאס מוסאווי שקדם לנסראללה בתפקידו כמזכ״ל חיזבאללה. הוא נהרג עם אשתו ועם בנו בדרום לבנון בשנת 1992 לאחר התקפה של מסוקי הצבא הישראלי על שיירת מכוניות שבה נסע. הריגתו של אבו ג'יהאד בתוניסיה ב־1988, ההתנקשות בחייו של פתחי א־שקאקי, מזכ״ל הג׳יהאד האסלאמי לשעבר, במלטה בשנת 1995, ההתנקשות בחייו של אבו עלי מוסטפה, מזכ"ל החזית העממית, ב־2001, ההתנקשות בחייו של השיח׳ אחמד יאסין, מנהיג חמאס, ב־2004 ועוד שורה ארוכה של מנהיגים ופעילים פלסטינים ובכלל זה סופר בולט כמו ע'סאן כנאפאני, שנשקו היחיד היה עטו. ברוב המקרים, הביאו ההתנקשויות להתחזקות הארגונים שמנהיגיהם או פעיליהם חוסלו, במיוחד הארגונים האסלאמיים.
בהקשר של פתיחת המערכה האחרונה בעזה וההתנקשות בחייהם של שלושת מפקדי הג׳יהאד, ניתן להבחין באווירת האופוריה שבאה לידי ביטוי בהצהרותיהם המתלהמות של דרגים מדיניים וצבאיים בישראל נוסף על הפרשנים השונים. כולם כמעט יצאו מגדרם ונסחפו בתיאוריהם את מעשה החיסול, שראו בו הישג מודיעיני ומבצעי שאין כמוהו.
האם השב"ב לא ידע מראש שהשלושה ימצאו את מותם עם בני משפחותיהם כולל ילדים קטנים ונשים? ניתן לקבוע בוודאות שהשב"כ בהחלט ידע. לטענתו ולפי ההסברים של דוברי הממשלה ושל דוברי הצבא לא הייתה כוונה להרוג ילדים ונשים, אולם זהו נזק אגבי שצריך להיות מובן מאליו
כדי להעמיד את הדברים על דיוקם הרחק מדברי הרהב והגוזמה שמרבים להשמיע בישראל בעקבות מבצע החיסול, צריך לחדד כמה דברים ולציין מספר עובדות רלוונטיות לאירוע המדובר:
שלושת ההרוגים של הג'יהאד שהו במקומות מגוריהם ובמחיצת בני משפחותיהם בשעת הפצצת בתיהם. כתובותיהם היו ידועות ולא הצריכו שום מאמץ מודיעיני כדי לאתרן. על פי מקורות רבים, שלושתם היו אמורים לנסוע למצרים למוחרת היום. לא היה קשה לשב״כ לקלוט מידע זה כי הוא לא היה בבחינת סוד כמוס.
ג׳יהאד ע׳נאם, שהתקשורת הישראלית סימנה כמזכיר המועצה הצבאית של הג'יהאד ברצועה, הוא אדם מבוגר, קטוע רגליים בגין ניסיון קודם להתנקש בחייו. הוא ישן עם אשתו בביתו באותו לילה. ח'ליל אל־בהתיני שהה בביתו גם הוא עם אשתו ועם שתי בנותיו הקטנות. טארק עז א־דין, ממשוחררי עסקת שליט שהורחק לעזה, היה בביתו עם שני ילדיו הקטנים ועם אשתו.
האם השב"ב לא ידע מראש שהשלושה ימצאו את מותם עם בני משפחותיהם כולל ילדים קטנים ונשים? ניתן לקבוע בוודאות שהשב"כ בהחלט ידע. לטענתו ולפי ההסברים של דוברי הממשלה ושל דוברי הצבא לא הייתה כוונה להרוג ילדים ונשים, אולם זהו נזק אגבי שצריך להיות מובן מאליו.
בהזדמנות זו מותר לשאול: האם חיים נחמן ביאליק התכוון רק לילדים יהודים כשכתב "נקמת ילד קטן עוד לא ברא השטן"?
לא צריך להיות מומחה גדול בתחום הטכנולוגי כדי להבין שהפצצת שלושה יעדים נייחים בעת ובעונה אחת או בהפרש של שניות אינה דבר גאוני או יוצא דופן במיוחד כאשר יודעים שהתקיפה בוצעה מהאוויר בהשתתפות כארבעים כלי טיס על פי פרסום של הצבא הישראלי. לאור כל העובדות והנתונים האלה קשה להבין מדוע קמה כל המהומה הזו ובכללה דברי השבח שהורעפו על הצבא ועל השב"כ.
האפקט של כל חיסול ממוקד הוא זמני וחולף. כל האנשים, הפעילים והמנהיגים שישראל הרגה במסגרת מדיניות זו – קמו תחתיהם אחרים שחלקם אף מוכשרים וכריזמטיים מקודמיהם. החיסולים אינם מייצרים שום הרתעה ואינם גורמים לואקום או לקטיעת שרשרת פיקוד. בארגונים אלה לא קיים מבנה של צבא סדיר. מחמד דף אינו בוגר של מכללה צבאית.
אם אין למודיעין הישראלי אח ורע בעולם כולו, כפי שרבים בישראל מתיימרים לטעון, אזי מותר לשאול מדוע מודיעין זה נכשל עד כה לאתר או להרוג את מחמד דף, המבוקש קרוב לשלושים שנה ועודנו נמצא ברצועת עזה ועומד בראש גדודי עז א־דין אל־קסאם?
מעבר לשאלה הפרקטית על התועלת שבמדיניות החיסולים הממוקדים, השאלה המוסרית חייבת להישאל: האם ניתן להחיל את התירוץ של נזק אגבי על פעולה כלשהי שמבצע פלסטיני שמפוצץ את עצמו למשל בתוך קבוצת חיילים באוטובוס וכתוצאה מכך נפגעים עשרות אזרחים ישראלים, ולטעון אחר כך שהוא התכוון לפגוע בחיילים בלבד?
ע'אזי אבו ג'יאב הוא תושב עזה לשעבר, פעיל פוליטי ואיש תקשורת פלסטיני ומתרגם וכותב בצוות אופק מבית מכון ון ליר והפורום לחשיבה אזורית.
