בראשית מרס האחרון הגיע השלום למזרח התיכון. אלא שלא מדובר בשלום המיוחל בין ישראל לפלסטינים או בפשרה בין משטר אסד לבין המורדים בסוריה: היו אלה ערב הסעודית ואיראן, שהסכימו לחדש את היחסים ביניהן אחרי שנים של נתק. ההסכם הפתיע רבים באזור, ולא רק משום ששתי יריבות מושבעות כמו איראן וסעודיה הסכימו להניח בצד את המחלוקות ביניהן ולשתף פעולה בשורת תחומים. העובדה שההסכם נחתם בתיווך הרפובליקה העממית של סין ובחסותה מגלמת בעיני רבים שינוי עמוק במאזן הכוחות האזורי והעולמי. האם באמת מדובר באירוע כה חשוב? מה אפשר את ההסכם, ואילו גורמים עשויים להביא לקריסתו? מה צפויים להרוויח ממנו הצדדים, ומי עתידים לשלם את המחיר? בשבועות האחרונים ניתנו מעל דפי העיתונות הערבית שלוש תשובות לשאלות אלה. חוקרת האסלאם פאטמה א–סמאדי, המומחה הגיאופוליטי אמג'ד אחמד ג'בריל והסופר והפובליציסט עבד אל־באסט סיידא בטוחים שלושתם שבין אם ההסכם יצלח או ייכשל, ניתן ללמוד ממנו לא מעט על אודות המזרח התיכון כיום.
ראשית כול, אם יש מאפיין אחד של ההסכם שעושה אותו לחריג בהיסטוריה הדיפלומטית של המזרח התיכון, מדובר כאמור בתפקיד המרכזי של סין בתוכו. אחרי הכול, בעשורים האחרונים התרגלנו לכך שהשלום קורה בבית הלבן: מההסכמים בין ישראל למצרים ועד להסכמי אברהם, לעיתים קרובות תפקדה ארצות הברית כמתווכת העיקרית בסכסוכים הגיאופוליטיים והצבאיים באזור. מובן שהדברים נכונים באופן מיוחד להסכמים הנוגעים לישראל, ואין ספק שהיו עוד מדינות רבות אחרות שנתנו את חסותן להסכמים דיפלומטיים שונים. אולם בין כה וכה, סין מעולם לא הייתה דומיננטית בתיווך בסכסוכים אזוריים.
לדעת שלושת הכותבים, התפקיד חסר התקדים של סין בהגעה להסכם הנוכחי בין איראן לסעודיה איננו מקרי. אדרבה, הוא מדגים שינוי עמוק במאזן הכוחות הדיפלומטי שהכרנו עד כה. בניגוד למדיניותה הניטרלית המסורתית, באחרונה עברה סין לאמץ מדיניות של אקטיביזם דיפלומטי מאוזן: היא עדיין נמנעת מלבחור צד ברור בעימותים המרכזיים של האזור, אולם מתחילה להפגין בהם נוכחות פעלתנית כגורם מתווך, מגשר ומקרב. במקביל להסכם המדובר, סין מעורבת ביוזמות אחרות ברוח זו: היא מנסה להצליח היכן שנפתלי בנט נכשל ולהיות המתווכת הראשית בסכסוך בין רוסיה לבין אוקראינה, ונותנת חסות לשורת מיזמי שיתוף פעולה בין-לאומי בתחומים שונים מסביב לגלובוס. הכול כמובן בלי לנקוט עמדה פוליטית לטובת צד אחד על חשבון צד אחר, אולם במרץ ובשאפתנות שלא אפיינו אותה עד כה. על מדפי ספריית ארמון הנשיאות בבייג'ינג, כך נראה, תפס הספר "הרצון לעוצמה" את מקומו של "חרדת ההשפעה".
אולם כדי שסין תצליח למלא תפקיד כזה, נדרש קודם כול שקודמותיה בתפקיד יפנו את הכיסא. ואומנם, ארצות הברית מנהלת באזור מדיניות הפוכה בדיוק. מחד גיסא, היא בהחלט לא-מאוזנת או חסרת פניות, ויעידו עמדותיה הקולניות והמוטות בבירור לצד ישראל, אוקראינה ואחרות בסכסוכים שונים. מנגד, היא איננה נוכחת או פעלתנית במיוחד בזירות השונות, ולמרות העמדות הקולניות יש לה פחות ופחות מנופי השפעה בפועל. אדרבה: בשנים האחרונות ויתרה ארצות הברית על דריסת רגלה בעיראק, באפגניסטן, בסוריה, במפרץ הפרסי ובמקומות נוספים, והיא מותירה מאחוריה עוד ועוד בעלות ברית מאוכזבות וואקום גיאופוליטי. "מנהיגי העולם החופשי" בבית הלבן גילו בשנים האחרונות שהם מתקשים להנהיג אפילו את ארצות הברית, על מתחיה החברתיים והפוליטיים הפנימיים, ובניסיון להתייעל הם מקצצים תחילה את המיזמים השאפתניים שלהם בזירה הבין-לאומית. ייתכן, כפי שמציעה א־סמאדי, כי "המסך עשוי לרדת בקרוב על העידן האמריקני באזור"; מה שבטוח הוא שבייג'ינג אינה מחכה, וכבר מנסה לרשת את וושינגטון כ"בירת הפתרונות הדיפלומטיים של המזרח התיכון".
אין ספק, במילים אחרות, שברקע לתיווך הסיני בהסכם ניתן לזהות שינוי פרדיגמה במדיניות החוץ והדיפלומטיה של בייג'ינג. ועם זאת, לסין היו גם אינטרסים קונקרטיים ומקומיים למדי בניסיון לקרב בין איראן לסעודיה. איראן, מסכימים הכותבים, היא שותפת סחר חשובה של סין, בין היתר תודות לאנרגיה שהיא ממשיכה לייצא לסין חרף הסנקציות האמריקניות. ערב הסעודית מצידה חשובה לסינים בתור שוק פוטנציאלי לייצוא ביטחוני, ומקומה האסטרטגי בין האוקיינוס ההודי לאפריקה עשוי לשרת אינטרסים סיניים בשני אזורים אלה. פשרה סעודית-איראנית בחסות סינית תעמיק את התלות של שתי המדינות בסין, והיא בהחלט תרוויח מכך.
אין ספק, במילים אחרות, שברקע לתיווך הסיני בהסכם ניתן לזהות שינוי פרדיגמה במדיניות החוץ והדיפלומטיה של בייג'ינג. ועם זאת, לסין היו גם אינטרסים קונקרטיים ומקומיים למדי בניסיון לקרב בין איראן לסעודיה
סיבות אלה מסבירות גם מדוע איראן שמחה כל כך לשתף פעולה עם התיווך הסיני. ראשית, לדידה של איראן, סין היא מתווכת עדיפה לאין ערוך על החלופה מוושינגטון. לא שארצות הברית הציעה תיווך בין איראן לסעודיה בכל מקרה, אולם ספק אם איראן הייתה מקבלת את ההצעה. לכתחילה, באיראן מעוניינים להרחיק את ארצות הברית מהזירה האזורית – בין היתר בשל ההחלטה של טהראן לגמול על ההתנקשות בקאסם סולימאני בחיסול הנוכחות האמריקנית באזור. כיום בפרט היחסים הישירים בין איראן לארה"ב נמצאים בשפל בעקבות קריסת הסכם הגרעין בין איראן למערב. כאשר מוסיפים לכך את הקשרים החמים יחסית שבין טהראן לבייג'ינג, לא קשה להבין מדוע בברירה בין תיווך סיני לבין תיווך אמריקני לאיראן לא הייתה הרבה התלבטות.
אולם במידה רבה איראן שיתפה פעולה עם התיווך הסיני פשוט כי היא רוצה להגיע לפשרה עם סעודיה, וסין הציעה לתווך. באיראן עדכנו לאחרונה את מתווה מדיניות החוץ, מספר ג'בריל, והנשיא אבראהים ראיסי הודיע כי איראן שואפת לשפר את יחסי השכנות שלה עם מדינות האזור ולמזער חיכוכים. כאשר מביאים בחשבון שלגבי איראן הסכסוך שלה עם סעודיה שני בעומקו רק לסכסוך עם ישראל – ברור מדוע ניסיון לפתור אותו מתיישב היטב עם קווי מדיניות החוץ החדשים שלה.
מדיניות חוץ זו, אגב, איננה נובעת מפציפיזם אידאולוגי אלא משיקולים פרקטיים להפליא. הדבר האחרון שאיראן רוצה כרגע הוא עימותים בין-לאומיים חדשים. המשא ומתן להסכם גרעין תקוע, והאיום בתקיפה ישראלית נגד מתקני הגרעין באיראן ממשי מתמיד. על הכלכלה האיראנית מעיק משבר חמור וממושך, ואם היה מי שפקפק בהשלכות שיש לעובדות אלה ואחרות על יציבותה של איראן – הוא קיבל תשובה בדמות המחאות שטלטלו את המדינה בחודשים האחרונים (ושתודלקו, היה מי שטען, על ידי סעודיה). חרף העוינות העמוקה שלה כלפי הסעודים בשנים האחרונות, איראן יודעת שהיא מוכרחה לצמצם חיכוכים; סין, שזיהתה את הצורך והציעה פשרה, התקבלה בטהראן בדלתות פתוחות.
קל פחות להסביר מה הביא את סעודיה לחתור להסכם עם איראן בתיווך סיני. אחרי הכול, באופן מסורתי מדיניות החוץ של ריאד התבססה על יישור קו עם וושינגטון נגד טהראן. אפשר להניח שבסעודיה אף אחד אינו שוגה באשליה שאמריקה תברך על הסכם סעודי-איראני שלא על דעת וושינגטון, על אחת כמה וכמה כשהמתווכת היא סין יריבתה של אמריקה. הרעה ביחסים עם ארה"ב עלולה להסב לסעודיה נזק בתחומים שונים החל באמצעי הלחימה האמריקניים שמקיימים את צבאה וכלה בהסכמי הנפט אופ"ק+ החיוניים לייצוא התקין של אנרגיה מסעודיה. אולם בדיוק משום כך, הכותבים סבורים, הסעודים מבינים שעליהם להתחיל "להיגמל מאמריקה". התלות בוושינגטון לא הייתה בריאה להם לכתחילה, וכעת היא נראית מסוכנת מתמיד לאור הנסיגה האמריקנית מהאזור. בסעודיה היום מתחילים לכונן קשרים "ליום שאחרי אמריקה", מגוונים את יחסי החוץ, ולאחרונה מנסים להתקרב לשורת מדינות מטורקיה, דרך פקיסטן ועד סוריה.
בתוך כך, לריאד יש לאחרונה יותר ויותר סיבות לרצות לסיים בפרט את הסכסוך עם איראן. עד לא מזמן אחד המנועים העיקריים למתיחות בין השתיים היה מלחמת האזרחים בתימן, אשר בחלקה הגדול ניטשה בין סעודיה (שפלשה קרקעית לשכנתה הדרומית ב-2015) לבין כוחות תנועת "אנסאר אללה" התימנית השיעית בגיבוי איראן (שטיווחו באש את דרום סעודיה ושיבשו את תנועתן של מכליות הנפט הסעודיות במפרץ). כעת, אחרי שנות מלחמה ארוכות ועם עשרות מיליארדי דולרים פחות בכיס, בסעודיה הבינו שהמלחמה יקרה מדי – ושלאחר משבר הקורונה והטלטלות בשווקי האנרגיה, כבר אין להם כסף לממן אותה.
יתר על כן, סעודיה חוששת מלהיגרר באשמת איראן לסכסוך אזורי רחב יותר. בריאד יודעים שאיראן נמצאת במצוקה, ויודעים גם שיכולותיה האופרטיביות של איראן ומאזני ההרתעה שהתגבשו בשנים האחרונות גוזרים שמצוקה איראנית פירושה תכופות מתקפה על סעודיה. על כן, בריאד מנסים להקדים תרופה למכה ולהבטיח שאם איראן תבחר לבצע צעד נואש ופזיז מסיבה זו או אחרת, לא הם יהיו השעיר לעזאזל. אחרי הכול, כפי שאומר ג'בריל, לא מדובר בחשש מופרך: "מספיק שבנימין נתניהו ינסה להשכיח את המשברים הפנימיים שעוררה הרפורמה המשפטית שלו, ויתקוף את מתקני הגרעין באיראן, וההשלכות יגררו את המפרץ כולו לסחרור". זהו חלום בלהות מבחינת סעודיה, והגעה להסכם עם איראן בהחלט עשויה לסייע במניעתו.
סיבה נוספת שעשויה הייתה להביא את שני צידי ההסכם לשולחן המשא ומתן קשורה דווקא למצב בסוריה. בעבר, סעודיה יצאה מגדרה כדי לתמוך בשורה ארוכה של ארגוני מורדים סורים כדי למוטט את השלטון שנוא נפשה של בשאר אל־אסד. לאיראן, מנגד, יש בסוריה שורת אינטרסים מנוגדים שמתגלמים בתמיכה מסיבית ויקרה במשטר אל־אסד ובארגון חזבאללה, ובשנים האחרונות משמעות הדבר שסוריה הייתה לא אחת לזירת "מלחמת פרוקסי" בין כוחות פרו-איראניים לכוחות פרו-סעודיים. בנקודה זו רלוונטית שאלתו של עבד אל־באסט סיידא: האם ההסכם בין המדינות צפוי לבשר בשורה דרמטית לגבי עתידה של סוריה?
קשה לענות על שאלות אלה, ולא כל העניינים הנוגעים להן התבהרו בשלב זה. עם זאת, אם ההסכם יישא משמעות לגבי עתידה של סוריה, יש להניח שהתוצאה תהיה בעיקר יתר התייצבות של משטר אל־אסד, מכה נוספת לאופוזיציה הסורית על פלגיה השונים ופגיעה באפשרות להגעה להסדר דמוקרטי הוגן במדינה. אומנם, אפשר היה להעלות על הדעת שהעובדה שסעודיה ויתרה על עימות עם איראן בתימן תניע אותה לנסות להגדיל את השפעתה דווקא בזירה הסורית. אלא שאם היה דחף כזה לסעודים, הוא מנוטרל על ידי מגמה הפוכה של הפשרת היחסים עם משטר אל־אסד. ככל שנוקפות השעות נראה שאל־אסד אינו הולך לשום מקום, ובסעודיה – כמו גם במדינות ערביות אחרות – מבינים זאת ומנסים לשקם את היחסים עם הדיקטטור הוותיק ועם בנות-בריתו. בתנאים כאלה איראן כמובן לא תהיה זו שתשנה את מדיניותה בסוריה, וקשה לראות כיצד ההסכם המתגבש צפוי לשנות מציאות זו.
כהערת אגב, אפשר לציין שגם במנותק מההסכם הנוכחי, נראה כי בסוריה מסתמנת בעיקר התייצבות של המשטר הקיים. גם טורקיה – שבעבר הייתה שותפה חשובה של סעודיה בגיבוי האופוזיציה הסורית – מתחילה להרהר באפשרות של השלמה עם אל־אסד, שכן לאחרונה, בין היתר באשמת משברים כלכליים שונים, רמות העוינות כלפי מיליוני הפליטים הסורים בטורקיה הגיעו לשיאים חדשים, וגירושם בחזרה לארצם נראה קרוב מתמיד. באנקרה מוכנים לכל ויתור בנושא הסורי, אפילו עם שנוא נפשם אל־אסד, ובלבד שתינתן להם כתובת למשלוח הסורים האומללים. אמריקה בוודאי לא תהיה זו שתחתור לכפות פתרון הוגן למשבר בסוריה, שהרי היא רק ממשיכה לוותר על מנופי הלחץ שלה באזור. נותרה רק סין, המרוויחה הגדולה מן ההסכם; אולם המחשבה שהיא תבחר מרצונה לנסות לשנות את הסטטוס קוו ולהסתבך בבוץ הסורי הייתה בוודאי גורמת לנשיא סין שי ג'ינפינג להעלות את חיוך "פו הדוב" המפורסם שלו. סוריה תצטרך, כנראה, להמשיך להמתין.
בסיכומו של דבר, יש אפוא סיבות רבות להתגבשות ההסכם בין איראן לסעודיה בתיווך סין, וברור כי לדידם של הצדדים המעורבים יש בו היגיון גיאופוליטי וכלכלי רב. ולמרות זאת, מוקדם להתחיל לעדכן את רשימות המועמדים לפרס נובל לשלום. "ההסכם יכול רק לאפשר לאיראן ולסעודיה לנהל את הסכסוך ביניהן תוך צמצום נזקים", אומרת א־סמאדי, "ובשום פנים לא לסיים את התחרות ביניהן". ייתכן, כפי שאומר סיידא, שלכתחילה מדובר בהתפתחות זמנית שעתידה לחלוף, "הסכם טקטי אד הוק שהוכתב רק על ידי משברים פנימיים בכל אחת משתי המדינות". במבט קדימה, שלל תנאים יצטרכו להתקיים כדי שההסכם השברירי ישרוד. איראן תצטרך לוותר על השימוש במורדים החות'ים ככלי מערער יציבות של מדיניות החוץ שלה, ויהיה עליה להתחייב שלא לפגוע בסעודיה כדי להשיג יעדים בזירות אחרות. בסעודיה יצטרכו להוכיח שאין להם חלק בליבוי המחאות באיראן, ולהיזהר מלנרמל את היחסים עם ישראל – סדין אדום מבחינתה של איראן, אפילו בתנאים הנוכחיים. שמירה על תנאים אלה, ובמקביל מאמץ להבטיח שההסכם יניב את הפירות הכלכליים שהוא מתיימר להניב, תבטיח שהוא לא יישאר בגדר מילים בלבד. אחרת, התוצאה עלולה להיות גרועה למדי הן לדידה של סין – שתיכשל במבחן חשוב ליכולותיה כמעצמה דיפלומטית גלובלית – והן לדידן של איראן וסוריה, שבמקרה של כישלון ההסכם "רמות המתח ביניהן יאמירו מעוינות ונתק לכדי התנגשות חזיתית עוצמתית", לשון א־סמאדי.
