מהנשים בירדן החוות אלימות במשפחה אינן מתלוננות לרשויות. על אף שישנה "מערכת ממשלתית להגנה מפני אלימות" אשר נותנת מענים שונים לנשים החוות אלימות, עדיין מעטות הנשים בירדן הבוחרות לדווח למערכת. כנס שהתקיים החודש בחסות המרכז לעזרה משפטית בירדן שואל את השאלה הפשוטה: מדוע? תהאני רוחי, עיתונאית, סופרת, מרצה ופעילת זכויות אדם דנה בשאלה זו במאמר שפרסמה בעיתון אל־ערבי אל־ג'דיד ובו היא קוראת לגורמים הרלוונטיים לפעול בדחיפות ולשתף פעולה כדי להגיע לפתרון הבעיה, שלדבריה היא הבעיה החמורה ביותר היום בירדן.
אלימות במשפחה היא תופעה ישנה ושכיחה בירדן. בשנת 2019 התרחשו בה אלפי מקרים של אלימות במשפחה, ו־21 מקרי רצח – מספר כפול מזה של השנה שלפניה. 26% מהנשים בנות 49-15 חוו אלימות במשפחה בין השנים 2017 ל־2018. אלו רק המקרים המדווחים שלגביהם יש נתונים. מכיוון ש־97% מהנשים כלל אינן מתלוננות, מדובר מן הסתם במספרים גבוהים בהרבה. לדברי הכותבת, ממשלת ירדן כבר הבינה שאין לה ברירה אלא לשים את המאבק באלימות כלפי נשים בראש סדר העדיפויות שלה. היחידה להגנת המשפחה בממשל הירדני עושה מאמצים כבר כמה שנים לחזק את מערכת הכלים שלה. היא הקימה קו חם לתלונות הזמין 24 שעות ביממה; פתחה את האפשרות להתלונן דרך הרשתות החברתיות; והשיקה אפליקציה של המשטרה שניתן להגיש בה תלונה בקלות. ב־2019 נחקק חוק הגנה מפני אלימות במשפחה (מקור). אך כל אלו, לפי כותבת המאמר, אין די בהם כדי להתמודד עם התופעה.
המרכז לעזרה משפטית בירדן הוא עמותה ללא מטרות רווח המספקת ייעוץ משפטי והעלאת מודעות בקרב אוכלוסיות מוחלשות. בכנס שאירחו החודש הוצג מחקר ובו נחשפים נתונים מדאיגים ביותר על המכשולים השונים המוצבים בפני נשים שרוצות להתלונן על אלימות במשפחה: החל במחסור בנגישות תחבורתית, דרך היעדר מגורים חלופיים למקרה שהמתלוננת תצטרך לעזוב את ביתה, וכלה במחסור באנשי מקצוע המוסמכים להתמודד עם התופעה. אך לפי המחקר המכשול המשמעותי ביותר הוא המפגש עם מערכת החוק. החוקרים גילו כי אין מספיק תובעים ציבוריים המתמחים בתיקי אלימות במשפחה, ועורכי דין פרטיים העוסקים בנושא גובים שכר טרחה גבוה. אחת הסיבות לכך שעורכי דין אינם מוכנים לעסוק בנושא היא הדמוניזציה שהחברה הירדנית עושה לעורכי דין המגינים על נשים שחוו אלימות. הם מואשמים בכך שהם מנסים לקדם אג'נדה אישית, שהם מקבלים תרומות ממקורות זרים, ושהם מסיתים את הנשים להתרחק מהמסורת ומהתרבות הירדנית.
החוקרים גילו כי אין מספיק תובעים ציבוריים המתמחים בתיקי אלימות במשפחה, ועורכי דין פרטיים העוסקים בנושא גובים שכר טרחה גבוה. אחת הסיבות לכך שעורכי דין אינם מוכנים לעסוק בנושא היא הדמוניזציה שהחברה הירדנית עושה לעורכי דין המגינים על נשים שחוו אלימות
הדמוניזציה הזו שממנה סובלות כמובן גם הנשים המתלוננות לצד היחס הכללי בירדן לאלימות כלפי נשים מאפשרים לתופעה זו להימשך. סקר ממשלתי שהופץ ב־2019 גילה כי 69% מהגברים הירדנים ו־46% מהנשים הירדניות חושבים כי אלימות כלפי נשים מוצדקת. רבים מהירדנים מאמינים כי אלימות במשפחה היא עניין פנים־משפחתי. לדברי תהאני רוחי, כדי להילחם בתופעה באופן אמיתי, יש להפנים שהמשפחה היא הסביבה שבה ילדים גדלים, ושם הם מגבשים את השקפותיהם על העולם, ועם הרגלים ואמונות אלו הם יוצאים לחברה. כך, אלימות במשפחה משליכה על הקצנה, על פשע ועל תופעות חברתיות מסוכנות נוספות, מה שמגביר את הצורך בהתמודדות עם בעיה זו.
הכותבת מעלה שאלות חשובות בסיום המאמר: באיזו מידה תיישם ממשלת ירדן את המסקנות ואת ההמלצות שהועלו בכנס? כיצד ניתן להגן על נותני השירות – עורכי הדין ואנשי המקצוע – מפני סטיגמות ובריונות? איך נבטיח שילדות וילדים יזכו למענה כבר במערכת החינוך? כיצד מגייסים את התקשורת לשינוי התודעה בנושא? שאלות אלו מדגישות שוב את המסר של המאמר – בשל המורכבות של הבעיה והסיבות המגוונות הגורמות לה, גם הטיפול בתופעה חייב להיות במגוון רב של מישורים, וחייב לכלול שיתוף פעולה בין גורמים שונים. רק מענה על שאלות אלו יוביל אותנו לפתרון הוליסטי לבעיית האלימות במשפחה בירדן.
