לכאורה, צורת השלטון המובנת מאליה בתקופה שמאז נפילת הגוש הקומוניסטי היא הדמוקרטיה הליברלית. מאז זכתה ארצות הברית בהגמוניה עולמית, ומאז ירד מן המפה המתחרה העיקרי לצורת השלטון שלה, נראה היה שהדמוקרטיה (ובצורתה הליברלית דווקא) נדונה לנצח, ושדבר איננו עוד עומד בפניה. לפרק זמן קצר למדי, היה נראה שהדרך סלולה להפיכתן של מדינות העולם הלא־מערבי לדמוקרטיות ליברליות גם הן, תחת כנפיה של ארצות הברית – שלא היה נראה שיש כוח בעולם שמסוגל להגבילה.
עם זאת, מספר התפתחויות מערערות לאחרונה תפיסה זו עד היסוד. מן הפופוליזם הגואה במדינות המערב, ובכלל זה השליטים הפופוליסטים של פולין ושל הונגריה, שהכריזו במפורש על מדינותיהן כ"דמוקרטיות לא-ליברליות" (כאשר למעשה, ספק אם מדובר בדמוקרטיות של ממש בכלל); עלייתו (הזמנית כרגע) של טראמפ בארה"ב; האימפריאליזם הגואה של פוטין ברוסיה; ולבסוף, במבט על, הכישלון של התפשטות הדמוקרטיה בעולם הלא־מערבי (כולל הכישלונות המחפירים של ארה"ב להקמה של דמוקרטיות על כידוניה באפגניסטן ובעיראק) – הדמוקרטיה הליברלית כבר אינה נראית כמו סוס מנצח.
גם בשנות התשעים העולם הערבי היה נראה חסין בפני שינויים משטריים דרמטיים. דיקטטורים אוטוריטריים מבוססים היטב כמו חוסני מובארכ, חאפז אל־אסד, סדאם חוסיין ודומיהם, שרבים מהם (כולל כל המוזכרים) היו יורשיהם של מפלגות שהעלו על נס את האידאולוגיה הפאן־ערבית, נראו כמבוססים לחלוטין – ולא היה נראה שהם הולכים לשום מקום. המשטר במדינות אלו היה למעשה משטר של מפלגה אחת – מפלגת השלטון. כזכור לרובנו, בשנת 2011 היה נראה שהכול משתנה כאשר גל אדיר של מחאות – "האביב הערבי" שטף את המזרח התיכון כולו, כמעט. בהתחלה, נרשמו הצלחות כבירות – בייחוד, שלטונו של מובארכ, דיקטטור ותיק שהיה נראה ששלטונו מבוסס לחלוטין, פשוט התנדף תוך כמה ימים; בתוניסיה ובלוב סולקו הדיקטטורים בן עלי וקדאפי; ובסוריה היה נראה ששלטונו של בשאר אל־אסד מתפורר במהירות. במצרים ובתוניסיה אף התקיימו, לראשונה מאז עצמאותן, בחירות דמוקרטיות. אבל רוב ההישגים הללו התפוררו די מהר – במצרים, הנשיא הנבחר (מן האחים המוסלמים) מוחמד מורסי, הוחלף על ידי שליט צבאי עבד אל־פתאח א־סיסי; סוריה ולוב הידרדרו למלחמות אזרחים מדממות; רק בתוניסיה הצליחה להתקיים עד כה דמוקרטיה עם בחירות חופשיות, אולם גם זו מעורערת לאחרונה על ידי השליט קיס סעיד, שמרכז בידיו סמכויות רבות ומרסק את מוסדות המדינה.
חלק מן הגל החוזר האנטי־דמוקרטי הזה, בייחוד בתוניסיה ובמצרים, הישאם ג'עפר מבקש לאפיין כמשטרים של "פופוליזם טכנוקרטי" במאמרו באתר אל־ג'זירה. במידה רבה, ג'עפר טוען, מדובר בתופעה חדשה, בעלת מאפיינים משלה, ולא בחזרה פשוטה אל האוטוריטריות הפאן־ערבית ששררה במדינות אלו לפני האביב הערבי. כפי שניתן להבין משמה של התופעה, משטרים אלו מתבססים על איחוד שנראה במבט ראשון פרדוקסלי – בין פופוליזם לטכנוקרטיות. עם זאת, ג'עפר מטעים, התופעה איננה ייחודית לחלוטין למדינות ערב – שכן מאפיינים שלה היה ניתן למצוא במשטר טראמפ בארה"ב ואפילו במשטרו של עמנואל מקרון בצרפת (ואפשר להוסיף אולי גם את לפיד בישראל, מעבר לפופוליזם הבוטה של משטר נתניהו). אולם בה בעת שג'עפר מאפיין את התופעה, הוא מכריז על מותה האפשרי – שכן מצרים נתונה במשבר מזון אדיר, ובתוניסיה הצביעו בבחירות האחרונות רק שמונה אחוזים מן האוכלוסייה.
הפופוליזם, כפי שציינתי בקצרה לעיל, גואה בעולם כולו – כולל במדינת ישראל, שראש ממשלתה הנוכחי אימץ מאפיינים פופוליסטיים מובהקים. ביסודו, הפופוליזם מדגיש את השלטון של "העם", ישות עלומה למדי, ואת רצונו של אותו עם להשתחרר מ"האליטות" (שזהותן גם היא עלומה למדי) שעושקות אותו. בייחוד נמצאים על הכוונת מוסדות דמוקרטיים לא־נבחרים כמו בתי המשפט, שמייצגים לכאורה את האינטרסים של "האליטה", אבל גם המפלגות המסורתיות ומוקדי הכוח שלהן. ה"עם" מונהג בידי מנהיג שיש לו כריזמה "ישירה" – הוא מקיים קשר בלתי־מתווך עם העם, שממנו הוא שואב את הלגיטימציה שלו ישירות – שוב, לא דרך המוסדות הדמוקרטיים. מאידך, הפופוליזם עוין לא רק את המוסדות הדמוקרטיים אלא את אותה פונקציה מסורתית של הפוליטיקה – הלוא היא האידאולוגיה. המנהיג הפופוליסטי איננו מציע לבוחריו כל תפיסת עולם סדורה – מה שמשנה הוא רק הוא עצמו והעובדה שהוא מייצג ישירות את "העם", כביכול. כאן, מסביר ג'עפר, מתחבר הפופוליזם במדינות ערב אל הטכנוקרטיה. הן הפופוליזם והן הטכנוקרטיה מנוגדות למוסדות הדמוקרטיים ולאידאולוגיה. ועל כן יכולה להתקיים מעין ברית של חלוקת שטחים ביניהם. המנהיג מבטיח את הקשר הבלתי־מתווך שלו עם העם על ידי ריסוק מוקדי הכוח של המוסדות הדמוקרטיים ושל המפלגות, הנושאות המסורתיות של האידאולוגיות השונות. מעתה, הוא אינו צריך למנות שרים בעלי כוח פוליטי או בעלי תפיסת עולם – הניהול נעשה כביכול בידי גורמים "מקצועיים" לחלוטין, חסרי כל אידאולוגיה. לבסוף, הדבר מתווך על ידי רטוריקה נאו-ליברלית מובהקת – בניגוד ל"עם" העלום הדרוש כדי להעניק לגיטימציה למנהיג, המדינה (על מוסדותיה) איננה פונקציה פוליטית אלא "חברה" שיש לנהלה במקצועיות רבה ככל הניתן ובניטרליות ללא דיון אידאולוגי. כוח המשיכה שיש לתפיסה זו במדינות ערב היה ברור – על פניו הוא הבטיח לתושבים שיפור מיידי ברמת חייהם.
עם זאת, ג'עפר מטעים, העלייה של הפופוליזם הטכנוקרטי התאפשרה רק הודות לאדישות פוליטית הולכת וגוברת, שתודלקה על ידי ייאוש מן המוסדות הדמוקרטיים ומיכולתם להציע משהו לאזרחי המדינות הללו. עם זאת, יש לה גם שורשים היסטוריים, עמוקים וקרובים. במצרים למשל, משטר הקצינים החופשיים ואז משטרו של גמאל עבד א־נאסר השתמשו רבות בטכנוקרטים מצרים כדי לשלוט במדינה. גם כיום במצרים הצבא (בראשות הגנרל א־סיסי) שולט, והבירוקרטיה היא זו המבצעת את דברו. עבד א־נאסר בייחוד הדגיש את הצד הפופוליסטי – הוא הסית בנאומיו הרבים כנגד "אויבי העם", כלומר מי שהעז לבקר את המשטר, כדי להעניק לגיטימציה למשטרו. בפועל, כמובן, המטרה האמיתית של האמצעים הבירוקרטיים שהפעיל משטר עבד א־נאסר לא הייתה שיפור מצבו של העם אלא שליטה ודיכוי של מתנגדים. עם זאת, הרקע ההיסטורי המיידי שהביא לעליית הפופוליזם הוא כמובן הבלבול האדיר באקלים הפוליטי שהביא איתו האביב הערבי של 2011. במצרים הדבר ניכר שכן כבר ב־2013 עלה משטרו של א־סיסי לאחר שנתיים של בלבול פוליטי וחוסר תפקוד ראוי של המשטר הדמוקרטי הנבחר. בתוניסיה אומנם עלה המשטר הפופוליסטי של קיס סעיד רק ב־2019, שלוש מערכות בחירות לאחר המהפכה ב־2011, אך במידה רבה ברור שהדבר קשור לסיטואציה הפוליטית של פוסט־2011. לזאת יש לצרף את הקורונה – שיצרה, כפי שמתאר זאת ג'עפר, "רגע טכנוקרטי" שבו נשאו הכול את עיניהם אל הטכנוקרטיה, וכן את עליית הטכנוקרטיה בעולם כולו, בייחוד בתחום הכלכלי, מתוך ניסיון עולמי לשמור על יציבות המטבע בעקבות המשבר הכלכלי שיצרה הקורונה.
ג'עפר מבקש לנתח את המאפיינים העיקריים של משטרי הפופוליזם הטכנוקרטי. הוא מונה שלושה מרכזיים – "המדינה כחברה מסחרית", מות האידאולוגיה ועליית האמון, ולבסוף קידוש ההנהגה. ראשית, אם המדינה היא חברה מסחרית, אזי המנהיג הפופוליסטי משמש בכובעו האחר גם כבעל המניות היחיד של החברה. השרים הטכנוקרטים הם מנהלי החברה, ואותם המנהיג יכול למנות כרצונו – כביכול לפי ביצועיהם. ראש המדינה נוטה גם לנקוט רטוריקה של ראש חברה, וממלא את נאומיו במספרים ובגרפים. המנהיג מדגיש כיצד המדינה "עמדה ביעדים" כלשהם שהגדירה לעצמה בראש, סיימה פרויקט כזה או אחר, או הגיעה למספרים כאלה ואחרים; הוא מציג מראש פרויקטים ומסתמך כביכול על חוות דעתם של מומחים. במקביל לכך, דרך תהליכי הפרטה, מוסדות רבים של המדינה הופכים לחברות למטרות רווח. בעוד הפופוליזם מוצא יותר ויותר "אויבים" בשורות הפוליטיקאים והפקידים, למשרות אלו ממונים טכנוקרטים, בייחוד על בסיס הפרמטר של נאמנותם למשטר. בסופו של דבר המטרה היא זו: יצירת אדישות פוליטית של האזרחים כלפי סוגיות מדיניות המוכרעות ממילא באופן "מקצועי" ולא־פוליטי, ומצד שני, הענקת לגיטימציה לשלטון, השולט כביכול באופן "מדעי". בסופו של דבר, השלטון הופך פחות ופחות לשלטון המייצג את האזרחים. מה שקורה בפועל, ג'עפר מטעים, איננו ניהול טוב יותר, אלא ביזה של משאבי המדינה על ידי השלטון, שפועל לפי האינטרסים שלו ולא של האזרחים וגם לא חשוף לאף ביקורת דמוקרטית מדעת הקהל.
עם מות הפוליטיקה מגיע גם מות האידאלוגיה. יש שיאמרו, ג'עפר מציין, שפופוליזם בוורסיה זו הוא אידאולוגיה בפני עצמה – אך הדבר שגוי. אין שום דבר אידאולוגי בטכנוקרטיה הפופוליסטית – מדובר באסטרטגיה צינית בעיקרה שנועדה לערער את הלגיטימציה של המוסדות הפוליטיים, של המפלגות ושל החברה האזרחית, ולהביא את אזרחי המדינה לידי אדישות פוליטית. הדבר משתלב בתהליך היסטורי בעל הקשר רחב יותר של התפוררות האידאולוגיות המסורתיות. ה"ימין" וה"שמאל" של ימינו הם גרסאות דהויות של הימין והשמאל של המאה ה־19 או של העשורים הראשונים של המאה ה־20. אבל אין זה הדבר היחיד שהתערער – העימות בין המגזר הפרטי לציבורי, בין תומכי החילון לדתיים, הגלובליסטים ומתנגדיהם, דהו כולם לתוך מעין בליל שבו יש יותר חפיפת עמדות מאשר עימות. במישור הפוליטי, ג'עפר מציין, הן הימין והן השמאל מסכימים למעשה, בייחוד בסוגיות כלכליות, על מדיניות (נאו־)ליברלית.
במוקדו של המשטר הפופוליסטי-טכנוקרטי עומדת דמות "המנהיג". זהו מנהיג כריזמטי, שאין להרהר אחריו. המנהיג הזה כאמור מקיים קשר ישיר ובלתי־מתווך עם העם, ועל כן הוא אויב המוסדות. הוא גם אמור להציל את המדינה מן הצרה שנקלעה אליה
היסטורית, למרות הערעור הכללי של האידאולוגיות בכל העולם, בשנת 2011 במדינות ערב עוד היו פונקציות אידאולוגיות משמעותיות, בייחוד המפלגות האסלאמיות. מנגד, המהפכות יצרו עבור הצעירים אפיק של השתתפות פוליטית "ישירה", שלא הייתה מתווכת דרך האידאולוגיות המסורתיות. באותו זמן, אפשר הדבר גם שיתוף פעולה אפקטיבי למען הפלת המשטר, למרות השוני בדעות האינדיווידואליות של המשתתפים במהפכה. הדבר גרם לכך שבמקום חידוד עמדות אידאולוגי, למעשה נדחקו האג'נדות אל מחוץ לשדה הפוליטי. נוסף על כך, הדבר החמיר את ההידרדרות במעמדם של המוסדות הפוליטיים ושל המפלגות, שנדמו כאנכרוניסטיות.
בתוניסיה, ג'עפר מציין, הדמוקרטיה, שדווקא זכתה לתמיכה אידאולוגית בעקבות המהפכה המוצלחת ב־2011, הגיעה לידי חידלון אידאולוגי בשל חדלון האישים של המפלגות שלה, שהצליחו אומנם לממש דמוקרטיה פורמלית, אך לא דמוקרטיה "מהותית" – כזו המיטיבה עם האזרח הקטן ומשפרת את חייו. במקומה, עלה כפורח הפופוליזם הטכנוקרטי, שהבטיח שיפור ברמת החיים בתמורה להחלשת הדמוקרטיה. במצרים, החלשת הדמוקרטיה הזו התבטאה גם בחזרתו של הצבא לפוליטיקה. הצבא נתפס במצרים כגורם המסוגל "לבצע", בניגוד לפוליטיקאים חדלי האישים. עם זאת, ג'עפר מדגיש, הבטחה זו היא פעמים רבות פשוט הבטחת שווא, כפי שמוכיח המקרה של מצרים ושל תוניסיה – החיים בהן פשוט לא השתפרו, ולהיפך, שתיהן נתונות במשבר מזון חריף. במקרים כאלה, למרבה האירוניה, משטרים פופוליסטיים-טכנוקרטיים פונים לרטוריקה כמעט מיסטית, המבטיחה שהמשבר איכשהו "ייפתר".
לבסוף, במוקדו של המשטר הפופוליסטי-טכנוקרטי עומדת דמות "המנהיג". זהו מנהיג כריזמטי, שאין להרהר אחריו. המנהיג הזה כאמור מקיים קשר ישיר ובלתי־מתווך עם העם, ועל כן הוא אויב המוסדות. הוא גם אמור להציל את המדינה מן הצרה שנקלעה אליה. יחד עם מיטוט המוסדות, המנהיג גם מאשים את מתנגדיו הפוליטיים ואת "הממסד" בבגידה, ומציג אותם כגורמים בלתי־לגיטימיים – ובכך מבטל כל אפשרות לפוליטיקה דמוקרטית חופשית. את הפוליטיקה ואת האידאולוגיה מחליפה שאלה אחרת לחלוטין – שאלת הנאמנות. הלנו אתה, או לצרינו? הקוראים כמובן עשויים לזהות התפתחות דומה בשיח הפוליטי הישראלי.
ג'עפר מדגיש כי התפוררות המפלגות היא סכנה של ממש. המערכת המפלגתית, הוא מציין, היא חלק מהותי ולא־מקרי מן המערכת הדמוקרטית. המפלגות, יותר מיחידים מזדמנים או מארגונים שונים, הן גופים של ייצוג דמוקרטי משום שהן יכולות לגייס באפקטיביות רבה יותר וגם באופן מתמשך ויציב יותר את דעת הקהל, ובכך לאפשר השתתפות דמוקרטית. בשל כך, הן גם הפרעה משמעותית לדיקטטורים או לאלו השואפים להיות כאלו משום שהן מאפשרות אופוזיציה אפקטיבית – בניגוד כמובן לטכנוקרטים.
זוהי כמובן תמצית השיטה הפופוליסטית-בירוקרטית – היא מרוקנת כל משמעות מן הייצוג הדמוקרטי האמיתי, שמתווך בהכרח על ידי מוסדות, ומחליפה אותו בייצוג ישיר, פיקטיבי, של העם על ידי המנהיג בעוד המוסדות מותקפים כאויבים של העם המונהגים על ידי "אליטה" עלומה. בפועל כמובן, החלשת המוסדות משמעותה העברת הכוח כולו מן העם לידי המנהיג, שממלא את הפונקציות במדינה באנשי שלומו. כאמור, במצרים ובתוניסיה לא הביא הדבר לתוצאות מזהירות מבחינת שיפור חיי האזרח, למרות ההבטחות, אבל כן בהחלט לפגיעה אנושה (עד כדי ביטול) של כל מנגנון דמוקרטי של ממש.
לסיכום, קשה להתעלם מן הדמיון שבין תהליכים אלו לבין הרטוריקה הפופוליסטית של תנועת הליכוד בישראל. כזכור, לצד הסתה כנגד "השמאל", בית המשפט והאליטות המוכרת לנו מן הרטוריקה הפופוליסטית, התהדר נתניהו בהיותו "מר כלכלה" גם בקמפיין משולח הרסן האחרון שלו. אולם בהקשר זה, יש להצביע על כך שגם לפיד, מתנגדו, מדגיש רבות בדבריו רטוריקה "טכנוקרטית". לפיד הוא כמעט הפרדיגמה של מנהיג שהגיע לא מן המוסדות המפלגתיים הישנים ושבנה את הקריירה הפוליטית שלו באופן אד הוקי סביב דמותו. סיסמאות "פוליטיקה חדשה", "באנו לעבוד" ועוד סיסמאות שכאלו, מבטאות את "עמדת המרכז" של לפיד שלפיה ה"פוליטיקה הישנה" היא חדלת אישים, ובמקומה יש לנקוט ניהול רציונלי ובלתי־פוליטי של המדינה. הפרדיגמה של הפופוליזם-הטכנוקרטי מראה שבמובנים רבים, הפוליטיקה הישראלית, ולא רק זו הימנית, סובלת ממחסור חמור בפוליטיקה של ממש – פן נוסף, מפתיע אולי, של הדמיון בין ישראל למדינות האזור.
