הקרבות העקובים מדם שמתנהלים זה שבועות אחדים ברחובותיה של ח׳רטום בירת סודאן ובמקומות אחרים במדינה הם שיאו של מאבק איתנים בין שתי דמויות שריחן באש בעיני הסודנים. זוהי מלחמה מכוערת העלולה לדרדר את סודאן למלחמת אזרחים ולהביא להתפרקותה לדעת רבים. והחמור מכול הוא שמלחמה זו עשויה לזלוג למדינות שכנות ולגרור התערבות של גורמים זרים – אזוריים ובין־לאומיים.
החשיבות הגאופוליטית של סודאן ומשאביה העצומים הביאו למעורבות של מדינות רבות בענייניה כדי לבסס דריסת רגל אצלה: ארה״ב, רוסיה, סין, איראן ומדינות ערביות כמו סעודיה והאמירויות – כולן בוחשות בקדרה של סודאן. לרשימה זו יש לצרף גם את מצרים השכנה מצפון, שיש לה סיבה לדאגה עמוקה מהמתרחש בסודאן לנוכח בעיותיה עם אתיופיה בקשר למי הנילוס ולהקמת סכר א־נהדה. כל המדינות האלה מנסות להשפיע על המהלכים בסודאן ולתעלם לטובת האינטרסים שלהן.
במצב המורכב שנוצר בסודאן, ישראל נכנסת לתמונה כשחקן חדש-ישן. הפעם באופן גלוי ומוצהר – היא הנעדרת-נוכחת אשר מאז ומתמיד גילתה עניין רב בנעשה במדינה זו. לא רק מתוך הכרה בחשיבותה האסטרטגית של סודאן כשער להרחבת המעורבות במדינות אפריקאיות נוספות, אלא גם בשל מה שסימלה במהלך ההיסטוריה של המאבק הערבי-ישראלי – החל במעורבות של כוחות סודאניים שהשתתפו לצד הצבא המצרי במלחמת 1948, דרך ועידת הפסגה של "שלושת הלאווים"בח'רטום ב־1967 וכלה בפתיחת שעריה בפני הארגונים הפלסטיניים, בעיקר חמאס והג'יהאד האסלמי. על פי פרסומים רבים, שימשה סודאן תחנת מעבר להברחת אמל"ח לרצועת עזה בידיעת השלטונות הסודאניים.
המשבר הנוכחי שנראה על פניו כמאבק אישי על מוקדי כוח ועל השלטון בין מוחמד חמדאן דגאלו המכונה ״חמידתי״ לבין עבד אל־פתאח אל־בורהאן, מתמצת היסטוריה ארוכה של מאבקים מרים בתוך הממסד הצבאי הסודאני מחד גיסא ובינו לבין מוסדות החברה האזרחית מאידך גיסא.
חמידתי הוא איש בעל קריירה מפוקפקת שהפך במרוצת השנים מסוחר גמלים ל״גנרל״. הוא מוכר כאדם נבער מדעת, שאפתן וחסר מעצורים. עם פרוץ האירועים האלימים בדארפור בשנת 2003 הוא הצטרף לכוחות המליציה הידועה לשמצה ״ג׳נג׳וויד״ שביצעה פשעי מלחמה נוראים. כתגמול על פועלו הצבאי בשורות ה״ג׳נג׳וויד״ קידם אותו הנשיא לשעבר עומר אל־בשיר. חמידתי נחשב לאחד האנשים העשירים בסודאן. הוא צבר את הונו בדרכים מפוקפקות והוא מנהל פעילות כלכלית ענפה לרבות שליטה על מכרות הזהב בסודאן.
המשבר הנוכחי שנראה על פניו כמאבק אישי על השלטון בין מוחמד חמדאן דגאלו המכונה ״חמידתי״ לבין עבד אל־פתאח אל־בורהאן, מתמצת היסטוריה ארוכה של מאבקים מרים בתוך הממסד הצבאי הסודאני מחד גיסא ובינו לבין מוסדות החברה האזרחית מאידך גיסא
אל־בורהאן הוא איש צבא בוגר המכללה הצבאית הסודאנית. הוא שימש בעבר בתפקידים מגוונים בצבא תחת המשטר של אל־בשיר עד שהגיע לתפקידו הנוכחי כמפקד הצבא וכנשיא של מועצת הריבונות הסודאנית בזכות ההתקוממות העממית, בטרם יבגוד בה ויתקע סכין בגבה.
קווי הדמיון בין שני האישים רבים. שניהם שירתו תחת משטרו של עומר אל־בשיר ושמרו לו אימונים, אולם בעקבות המחאות העממיות שפרצו בסודאן, ולאחר שהבינו לאן נושבות הרוחות, הם חברו יחדיו וחוללו הפיכה צבאית נגד הרודן הסודאני באפריל 2019. ההפיכה בוצעה לא מתוך הזדהות עם דרישות המפגינים, שקראו לכינון משטר אזרחי דמוקרטי המתנגד לשחיתות ומבוסס על צדק חברתי; כי אם מחשש מפני אובדן מונופול הכוח והשליטה שהצבא הסודאני שמר לעצמו מאז זכתה סודאן לעצמאות ב־1956.
ההוכחה לכך לא איחרה לבוא כאשר כוחות הצבא טבחו במפגינים, ולפחות 100 בני אדם נהרגו בשל התעקשותם להמשיך במחאה עד שיועבר השלטון לידי גוף אזרחי. לבסוף, ותחת הלחץ של הרחוב, נאלצה הכת הצבאית השלטת בראשותו של עבד אל־פתאח אל־בורהאן לחתום על הסכם עם קואליציית הארגונים האזרחיים באוגוסט 2019.
אולם הסכם זה לא האריך ימים. ב־25 אוקטובר 2021, ביצע מפקד צבא סודאן אל־בורהאן הפיכה צבאית: הוא הודיע על פיזור הממשלה, הכריז על מצב חירום ועצר את ראש הממשלה וכמה שרים. ההפיכה עוררה תגובות נזעמות בזירה הבין־לאומית והציתה גל מחאות ברחוב הסודאני.
לאחר מאמצים רבים שבהם היו מעורבים גורמים מקומיים ובין־לאומיים נחתם בדצמבר אשתקד הסכם מסגרת לקידום תהליך העברת השלטון למשטר אזרחי. בתוך כך נתגלעו חילוקי דעות חריפים בין אל־בורהאן לחמידתי בקשר לסוגיית מיזוג כוחות המיליציה שבראשה עמד חמידתי בתוך הצבא הסודאני. מימוש תוכנית המיזוג היה אמור להנחית מכה ניצחת על חמידתי, שעמד בראשו של מעין צבא פרטי, לפגוע במעמדו ולשים לאל את שאיפותיו לכבוש את כתר ההנהגה בסודאן אחת ולתמיד.
זהו היה בבחינת קאזוס בלי של חמידתי, אשר ביקש להקדים תרופה למכה לנוכח חששו מפני כוונותיו של אל־בורהאן. הוא יזם מהלך שנועד לטרוף את הקלפים ולסכל את התוכנית למיזוג הארגון הצבאי שלו בצבא הסודאני.
מאבק זה מאפיין את ההיסטוריה של סודאן באופן רחב יותר: פעם הוא פורץ בין אגפים מתחרים בתוך הצבא, ופעם בין הצבא לבין מרכיבי החברה האזרחית. במקרה הנוכחי הצבא אינו מלוכד תחת פיקוד אחיד, והמפלגות הפוליטיות מפולגות כתמיד.
בתוך מהומה זו הופיע על הבמה שחקן חדש שמנסה למשוך בחוטים. לאחר שארה״ב של טראמפ סחטה את סודאן, היא דחקה בשליטים החדשים להצטרף להסכמי אברהם, והם אכן נעתרו, בין אם תחת לחצים ובין אם בהשפעת פיתיונות מתעתעים. כך הצטרפה ישראל למועדון המשפיעים על המצב בסודאן. הפעם באופן גלוי.
נוסף על הפגישה המתוקשרת בין אל־בורהאן לבנימין נתניהו באוגנדה בתחילת פברואר 2020 בחברת הדיקטטור מאוגנדה יוארי מוסווני, ועל פגישות נוספות שנערכו לאחר מכן, דיווחים רבים בישראל ומחוץ לה מספקים מידע מפורט על יחסים קרובים וחמים בין אנשי המוסד לגנרל חמידתי.
למרבה האירוניה ההיסטורית, ח׳רטום עיר הבירה של סודאן, שבה התכנסה ועידת הפסגה הערבית הרביעית בעקבות התבוסה של 1967, הנודעת גם כוועידת הפסגה של שלושת הלאווים ״לא להכרה, לא למשא ומתן ולא לשלום״ עם ישראל – הפכה לזירת פעילות ישראלית בכסות מילת הקסם ״נורמליזציה״ והסכמי אברהם, שהם בעצם רעל העשוי לגרום להתפרקותה של סודאן. העם הסודאני ברובו המכריע מתנגד לנרמול היחסים עם ישראל כל עוד היא מדינה כובשת המתכחשת לזכויות העם הפלסטיני.
ישראל ה״דמוקרטית״ מעולם לא ידעה קווים אדומים בהתנהלותה מול משטרים רצחניים ומול שליטים רודנים. היא לא נרתעה מלכרות ברית צבאית הדוקה עם משטר האפרטהייד בדרום אפריקה, ועקבותיה טבועות בבוץ של מלחמות אזרחיות רבות שהשתוללו באפריקה ובאמריקה המרכזית – לרוב כשהיא תומכת בצד האפל. ידוע ברבים שתמיכתה של ישראל במורדים בדרום סודאן הביאה לחלוקת הארץ לשתי מדינות. לכן הידיעות על אודות ניסיונות תיווך של ישראל בין שני הגנרלים היריבים בסודאן הן בבחינת בדיחה עצובה ומעציבה, וניסיונה להציג עצמה כמתווכת ״הוגנת״ בין הצדדים היריבים מבשרת רעות לעתידה של סודאן, שהרי הוויכוח בין שני הגנרלים אינו נובע מהבדל בגישותיהם כלפי הדרישות הלגיטימיות של העם הסודאני לחופש ולדמוקרטיה, שאינן עומדות כמובן בראש מעייניה של ישראל.
