שאלה בסיסית בכלכלה פוליטית, בדיפלומטיה וביחסים בין־לאומיים היא שאלת הקדימות בין יחסים כלכליים בין מדינות ליחסים פוליטיים ביניהן – האם אינטרסים כלכליים משותפים או יחסים כלכליים הדוקים מובילים לשיפור ביחסים הפוליטיים בין מדינות, או שלהיפך – יחסים כלכליים משגשגים יכולים להיבנות רק על בסיס הבנות פוליטיות מוצקות?
שאלות אלו הפכו אקטואליות מאוד לאחרונה סביב עניין המסעיר את המזרח התיכון – ההתקרבות האחרונה בין איראן וסעודיה. שתי המדינות היו יריבות אזוריות כבר זמן רב. בשנים אחרונות, הם אף נקלעו למאבקי פרוקסי צבאיים, כמו למשל המלחמה בתימן. היו שסברו שהסכסוך בין שתי המדינות הוא בלתי־נמנע מפני שאיראן היא מדינה דתית שיעית, וסעודיה היא מדינה דתית סונית. ישראל בתורה סברה כי היריבות ואף האיבה בין איראן לסעודיה יאפשרו לה לעקוף את התמיכה הערבית בפלסטינים ולכרות ברית של אינטרסים עם סעודיה אל מול האויב המשותף. גם מבחינה כלכלית, כפי שנראה, הפסיקו סעודיה ואיראן את היחסים ביניהן, בעיקר בעשר השנים האחרונות, וכעת עולה ביתר חריפות השאלה האם ההתקרבות הפוליטית ביניהן תביא להתקרבות כלכלית מחודשת.
והינה, מלבד המאבק להשפעה אזורית, סעודיה ואיראן קשורות זו לזו על ידי משאב אחד, כנראה עדיין משאב הטבע המשמעותי ביותר בעולם המודרני – הנפט. מלבד היחסים הכלכליים הישירים שאיראן וסעודיה מקיימות (או לעתים אינן מקיימות) ביניהן, הן מקיימות יחסים כלכליים עקיפים, אך לא פחות חשובים, דרך מדיניות הפקת הנפט שלהן. יחסים אלו הם מטבע הדברים פוליטיים וכלכליים בעת ובעונה אחת מפני שהמשחק של הנפט משוחק בקנה מידה גלובלי, ועל כן כפוף לאינטרסים וללחצים של המעצמות, בייחוד של המעצמה הפוליטית והכלכלית הגדולה בעולם – ארצות הברית.
שאלות אלו מג'ד אבו עאמר מבקש לבדוק מבחינה אמפירית במאמר שהתפרסם מטעם המרכז הערבי למחקרים ומדיניות, מכון מחקר שבסיסו בדוחא שבקטר. אבו עאמר מציב בפתח דבריו משל: הבה נשווה לעצמנו שישנם שני סוחרים המוכרים אותה סחורה באותו שוק. היסטורית, הסוחר המצליח יותר היה הראשון שהצליח למשוך השקעות מבחוץ ולבנות יחסים טובים עם הלקוחות הגדולים מבלי לאיים על מקביליו בשווקים אחרים. לסוחר זה יש אינטרס להמשיך למכור במחיר נמוך יחסית כדי להבטיח את רציפות המסחר. לעומת זאת, הסוחר השני עומד בפני קשיים – כוח הייצור שלו חלש יחסית והלקוחות הגדולים מחרימים אותו. לסוחר זה יש אינטרס למכור מהר ובמחיר גבוה מפני שעליו להבטיח את הישרדותו. כעת, הבה נזכור שלהיגיון התחרותי של השוק מצטרפים גם גורמים אחרים – פוליטיים: נניח ששני הסוחרים נאבקים על ההנהגה וחשים מאוימים זה מזה – הם מתחילים להוציא את כספם על נשק במקום שהם ובני משפחותיהם ייהנו מן הרווחים מפני שכאמור הם חוששים זה מזה. כך, המאבק ביניהם נעשה חריף יותר ויותר – בניגוד לאינטרסים הכלכליים שלהם.
הנמשל שקוף למדי – הסוחר הראשון הוא סעודיה, והשני הוא איראן. סעודיה הצליחה שלא להיכנס למאבקים פוליטיים עם המעצמות, בייחוד עם ארצות הברית; היא איננה סובלת מקשיים כלכליים פנימיים ולא מחרמות פוליטיים חיצוניים. בניגוד לכך, איראן סובלת מקשיים פוליטיים וכלכליים פנימיים ומסנקציות אמריקאיות. כלכלית, אם כן, לסעודיה משתלם למכור נפט יחסית בזול כדי לשמר את היתרון היחסי שלה בשוק לטווח הארוך בעוד איראן כמעט חייבת למכור אותו ביוקר מפני שהיא זקוקה לכסף נזיל בטווח הקצר ככל שתוכל להשיג. אך שנית, אבו עאמר טוען שלפחות א־פריורית ישנו קשר בין הכלכלי לפוליטי – ראשית מפני שתחרות כלכלית עשויה להיתרגם למאבק פוליטי, ושנית מפני שאותו מאבק פוליטי עשוי דווקא לפגוע באינטרסים הכלכליים.
אבו עאמר מציין שבאופן מסורתי נהוג לחשוב שיחסים כלכליים טובים בין מדינות העולם, אמון הדדי גבוה ואינטרסים כלכליים הדדיים מובילים להגבלה של מאבקי כוח בין־לאומיים. כך למשל, קלינטון הוביל בתקופת נשיאותו מדיניות של הגברת הסחר עם סין מתוך מחשבה שהדבר ישפר את יחסי סין-ארה"ב. בימינו, אנו רואים מגמה הפוכה – גם טראמפ וגם ביידן הכריזו מלחמת סחר על סין, ומשתמשים במנופים כלכליים כדי לנסות לפגוע בה פוליטית. אבו עאמר טוען שישנם מקרים המצביעים על כך שאין קשר הכרחי בין יחסים פוליטיים טובים לבין יחסים כלכליים הדוקים, אך יש מקרים המצביעים על קשר כזה בהחלט. לדעתו, המקרה של יחסי איחוד האמירויות-איראן מייצג את האפשרות הראשונה, והמקרה של סעודה-איראן – את האפשרות השנייה.
לדעת אבו עאמר, על אף שהסכסוך בין איראן לבין סעודיה נחקר מפרספקטיבות רבות ושונות, דווקא הפרספקטיבה של הקשר בין יחסים כלכליים לבין יחסים פוליטיים היא פרספקטיבה חדשה, שהמחקר עד כה עוד לא התייחס אליה. כדי לעשות זאת, הוא בוחן את היסטוריית היחסים הכלכליים והפוליטיים בין שתי המדינות.
אבו עאמר בוחן תחילה את היחסים בין מדינות המפרץ כולן לבין איראן. את נקודת ההתחלה של הסיפור הנוכחי הוא קובע ב־1979, אז הטילה ארה"ב את הסבב הראשון של הסנקציות כנגד איראן. בעקבות זאת, ביקשה איראן להדק את יחסיה הכלכליים עם שכנותיה הקרובות, כלומר המדינות הערביות סביב המפרץ הפרסי, כדי להימנע מבידוד פוליטי וכלכלי. מה שסייע לה לעשות זאת הוא דווקא הפיצול ששרר, ושעודו שורר, בין מדינות המפרץ, המסרבות להתחייב כולן לתכתיבים הפוליטיים של סעודיה כלפי איראן. מדינות המפרץ שימשו עבור אנשי עסקים איראנים שוק חלופי לשוק האירופי, שנסגר בפניהם עקב הסנקציות – ולאחרונה גם לשוק האסייתי, שעם החמרת הסנקציות האמריקאיות משנת 2018 מתחיל להיסגר בפניהם גם הוא.
כמובן, גם לפני 1979 התקיימו אינטראקציות כלכליות ופוליטיות בין איראן ומדינות המפרץ – החשובה שבהן הייתה בשנת 1973, אז סירב השאה מחמד רזא פהלווי, בעל בריתה של ארה"ב להיענות לתכתיבי מדינות ערב שהטילו חרם נפט על המערב בעקבות מלחמת יום הכיפורים. מלבד ההסתמכות המשותפת על נפט, יש לציין שגם הגאוגרפיה כופה קשרים כלכליים בין מדינות המפרץ לאיראן – מפני שאיראן שולטת על מצרי הורמוז, שהם עדיין הנתיב היחיד כמעט לייבוא ולייצוא עבור מדינות המפרץ. כך למשל, כאשר טראמפ איים שיפסיק לחלוטין את הקשרים הכלכליים עם איראן, איימה זו האחרונה שתסגור את מצרי הורמוז, ובכך תמנע ייצוא נפט ממדינות המפרץ לארה"ב.
על אף שהסכסוך בין איראן לבין סעודיה נחקר מפרספקטיבות רבות ושונות, דווקא הפרספקטיבה של הקשר בין יחסים כלכליים לבין יחסים פוליטיים היא פרספקטיבה חדשה, שהמחקר עד כה עוד לא התייחס אליה
מאז שנת 2000, לאחר שנסגרו שערי אירופה בפני האיראנים, השותפים הכלכליים העיקריים שלה הם סין ומדינות המפרץ – כאשר הבולטת מבין מדינות המפרץ בהקשר זה היא איחוד האמירויות הערביות. גם היחסים הללו ידעו כמובן עליות ומורדות – בשנת 2000 דובר על 3.037 מיליארד דולר, שצמחו עד ל־5.506 מיליארד בשנת 2005. בין 2005 ל־2006 נרשמה ירידה דרמטית של 78% – שהתרחשה עם החרפת הסנקציות על איראן בהחלטת מועצת הביטחון של האו"ם. האם לירידה זו יש הסבר פוליטי? אבו עאמר מטעים שאומנם היה עשוי להיות טבעי לתלות אותה בחשש של מדינות המפרץ מפני התגברות ההשפעה האיראנית בעיראק, אך הדבר אינו מסביר כיצד בשנת 2007 החל היקף הייצוא ממדינות המפרץ לעיראק לעלות בהתמדה עד שהגיע לשיא של 16.375 מיליארד דולרים בשנת 2011.
בשנת 2011 התרחשו מספר אירועים פוליטיים דרמטיים – מועצת הביטחון הטילה שכבה נוספת, רביעית, של סנקציות על איראן; האביב הערבי פרץ; הסכסוכים בין איראן למדינות המפרץ, בייחוד סעודיה, האמירויות וקטר גברו – ובעקבות זאת, צנח שוב היקף היחסים ל־11.173 מיליארד. מאז החלה ירידה הדרגתית בהיקף הסחר, שהגיעה לשיאה עם המשבר של 2016, אז פרץ משבר כמעט חסר תקדים ביחסים בין סעודיה לאיראן, בעקבות אפיזודה שבה הוציאה ערב הסעודית להורג 47 אנשים, ביניהם איש הדת השיעי נימר א־נימר. בעקבות ההוצאה להורג, הציתו המונים את שגרירות סעודיה בטהראן והתפרעו בקונסוליה במשהד, מה שגרם לסעודיה לנתק את יחסיה עם איראן – ובעקבותיה ניתקו את יחסיהן עימה גם שאר מדינות המפרץ, חוץ מאיחוד האמירויות, שרק צמצמה את היחסים. עם זאת, בשנת 2017 חזר ועלה היקף הקשר הכלכלי בין מדינות המפרץ לאיראן ל־19.163 מיליארד, בייחוד בשל עליית היקף הייצוא של איחוד האמירויות לאיראן. בשלב זה הייתה איחוד האמירויות אחראית ל־92% מן הייצוא של מדינות המפרץ כולן לאיראן, בעוד סעודיה מאז 2011 כמעט שלא קיימה קשרים כלכליים עם איראן. במקביל לכך, חיזקה גם קטר את היחסים הכלכליים עם איראן. הירידה הדרמטית הבאה הגיעה דווקא בעקבות משבר הקורונה, שגרם לירידה בהיקף הקשרים הכלכליים בין המדינות, לאחר שהמחלה הועברה אל תוך מדינות המפרץ על ידי אנשי עסקים איראניים.
הנתונים מראים כי יחסים דיפלומטיים ופוליטיים מעורערים אינם מציבים מחסום בפני יחסים כלכליים – בעיקר במקרה של איחוד האמירויות ואיראן. זאת למרות אירועים פוליטיים דרמטיים כמשבר המפרץ והעובדה שבין המדינות שורר סכסוך טריטוריאלי ותיק על שלושה איים במפרץ הפרסי. גם העובדה שבניגוד לשאר מדינות המפרץ, איחוד האמירויות דווקא לא שיפרה את יחסיה עם איראן בשנות נשיאותו של חאתמי (2005-1997), אינה מפריעה ליחסים ביניהן. כלכלית, היחסים הללו נשענים ברובם על ייצוא של חומרי גלם מאיחוד האמירויות לאיראן, ולצידם, באופן משני – על השקעה כלכלית של אנשי עסקים איראנים בחברות באיחוד האמירויות.
ומה לגבי סעודיה? כאן אבו עאמר מבקש לטעון כי אנו מוצאים התאמה הדוקה בין הפוליטיקה לבין הכלכלה. אם נחזור לתקופת שלטון שושלת פהלווי באיראן, נראה ששתי הממלכות קשרו קשרים קרובים – בין השאר מפני ששתיהן היו ממלכות ובעלות ברית של ארה"ב – בניגוד לשאר מדינות האזור, שבהן שלטה אידאולוגיה פאן־ערבית וסוציאליסטית – והיו קרובות לברה"מ. אפשר לציין באזור המפרץ את עיראק שהייתה תחת שלטון מפלגת הבעת' הפאן־ערבית, אך גם את המהפכה השמאלית שאירעה בדרום תימן ב־1967 ואת הנסיגה הבריטית מאזור המפרץ בשנת 1971. שני המדינות גם חלקו, כבר אז, את האינטרס של הנפט – שתיהן ביקשו להבטיח את רציפות הסחר שלו. באותה תקופה, התארגנו שתי המדינות תחת אסטרטגיה אמריקאית שכונתה "שני העמודים", כשתי המוציאות לפועל של האינטרסים של ארה"ב באזור לאחר נסיגת הבריטים.
השינוי אירע כמובן בשנת 1979, אז התרחשה המהפכה האסלאמית. מאז חדלו היחסים להיות הרמוניים, והתחולל רצף של סכסוכים בין שתי המדינות, שכאמור הגיע לעיתים לכדי ניתוק יחסים ואף לניהול מלחמות עקיפות. הסעודים חשו איום כפול מן האיראנים – ראשית כול, על מעמדם הבכיר בעולם האסלאמי כמנהיגים של מדינות המפרץ, ושנית, מפני "ייצוא המהפכה", כלומר התערבות איראן בענייניהם הפנימיים. חשש אחרון זה הוחרף בעקבות העובדה שהמיעוט השיעי בסעודיה יושב באזור עתיר נפט – איום שהספיק לבדו כדי שסעודיה תתמוך בעיראק במלחמת עיראק-איראן.
חלק גדול ביחסים הכלכליים בין המדינות תלוי במדיניות הנפט שלהן. הנפט מהווה 90% מכלכלת סעודיה ו־80% מזו של איראן; סעודיה היא היצאנית הגדולה ביותר של נפט ב־OPEC, קרטל ייצוא הנפט הבין־לאומי – בעוד איראן היא השלישית בהיקף ייצוא הנפט שלה
כמה צעדים מרכזיים ננקטו על ידי השלטון האיראני להידוק ולשיפור היחסים עם סעודיה. הראשון שבהם היה של הנשיא רפסנג'אני (1997-1989). רפסנג'אני הדגיש כי לאיראן אין כוונה לייצא את המהפכה לסעודיה ואישר את ריבונותן של מדינות המפרץ, אך לבסוף עלו מאמציו על שרטון לאחר שארה"ב האשימה את האיראנים בפיגוע במתקן הצבאי האמריקני בח'ובר שבסעודיה. הניסיון השני היה של ח'אתמי (2005-1997), שערך את ביקורו המדיני הראשון דווקא בסעודיה, ביקור שהיה הביקור הדיפלומטי הראשון מטעם איראן בסעודיה מאז המהפכה. עם זאת, גל הנגד למדיניות הרפורמיסטית יחסית של ח'אתמי, שהביא לעליית הנשיא הקיצוני מחמוד אחמדי נז'אד, הביא את התחממות היחסים לקיצה. בייחוד, התעורר סכסוך סביב היחס לפלישה האמריקנית לעיראק – איראן ביקשה להרחיב את השפעתה בעקבות הואקום שנוצר, וסעודיה ראתה זאת כאיום. גורם נוסף לחשש בצד הסעודי היה הפרויקט הגרעיני האיראני, שהיקפו נחשף ב־2007-2006.
רוח'אני, מחליפו המתון יותר של אחמדי נז'אד, ניסה שוב בתורו לשפר את היחסים עם סעודיה – ניסיון שהגיע לקיצו בעקבות המדיניות האיראנית בסוריה ובתימן, ובייחוד בעקבות תמיכת איראן בחות'ים, שסעודיה רואה בהם אויב. ב־2015 כמה תקריות בטיחות שגרמו למותם של עולי רגל בסעודיה, ביניהם עשרות איראנים, החריפו את הסכסוך – שהתפוצץ סופית, כפי שראינו, בעקבות אירועי 2016. ההתפתחות האחרונה כאמור חלה רק בזמן האחרון – מאז 2021, עם עלייתו של הנשיא ראיסי באיראן, נערכו שיחות פיוס בין שתי המדינות, ובמהלכן הביעה איראן את רצונה לחדש את היחסים הדיפלומטיים. סעודיה בתורה התלבטה בין להתעקש על שינוי המדיניות האזורית של איראן לבין הצורך שלה לנהל את המציאות הדיפלומטית באזור בנפרד מארה"ב, שביקשה לבודד את איראן כמה שיותר. לבסוף, כפי שראינו, הושגו ממש בשבועות האחרונים הבנות בתיווך סין – שאל משמעותם המלאה נתייחס בהמשך.
ומה לגבי הכלכלה? כפי שציינו לעיל, חלק גדול ביחסים הכלכליים בין המדינות תלוי במדיניות הנפט שלהן. הנפט מהווה 90% מכלכלת סעודיה ו־80% מזו של איראן; סעודיה היא היצאנית הגדולה ביותר של נפט ב־OPEC, קרטל ייצוא הנפט הבין־לאומי – בעוד איראן היא השלישית בהיקף ייצוא הנפט שלה. יש לציין שבאיראן כמעט שלא היו השקעות זרות בתעשייה בשל הסנקציות שהוטלו עליה. בניגוד לכך, סעודיה הצליחה למשוך השקעות זרות, וכך לפתח תעשיות פנימיות הקשורות לנפט, בייחוד תעשיית דשן ותעשייה פטרוכימית.
המצב של סעודיה טוב יותר, כפי שראינו, גם מבחינות אחרות – אוכלוסייתה קטנה הרבה יותר (34 מיליון איש), יתרות הנפט וההון שלה גדולות יותר, ויש לה קשרים טובים עם מדינות העולם; לעומת זאת, באיראן יש אוכלוסייה גדולה בהרבה (83 מיליון), והיא נתונה בבידוד בין־לאומי. כפי שציינו בפתיחה, משמעות הדבר היא שלסעודיה יש אינטרס למכור בזול כדי להבטיח רצף של מכירות, בעוד לאיראן יש אינטרס למכור ביוקר. הדבר מביא לסכסוכים בתוך OPEC על קביעת מחיר הנפט. למרות זאת יש לאיראן ולמדינות המפרץ אינטרס משותף – עלייה מתמדת של מחיר הנפט על פני הטווח הארוך. בשל אינטרס משותף זה, איראן דווקא שיתפה פעולה עם מדינות המפרץ בשנות השבעים של המאה שעברה. הפגישות של OPEC נמשכו גם במשך מלחמת איראן-עיראק על אף שסעודיה תמכה בעיראק, אך ב־1986, כאשר השתלטה איראן על הנמל העיראקי בעיר פאוו, וכן כדי לפגוע בייצוא הנפט הסובייטי, החלה סעודיה להציף את השוק בנפט זול, מה שפגע בהכנסות האיראניות, עד כדי כך שאיראן ייצרה פחות מן המכסה ש־OPEC הקציב לה.
התקרבות מחודשת בין שתי המדינות החלה ב־1990, אז התנגדה איראן לפלישת עיראק לכווית. לאחר שלוש שנים – ב־1993 סייעה סעודיה לאיראן על ידי כך שהורידה בעצמה את כמויות הנפט שייצרה. בתקופת ח'אתמי, כפי שציינו, התחממו היחסים בין המדינות עד כדי שיתוף פעולה קרוב. שיתוף הפעולה נצרך בייחוד בסוף שנות התשעים בעקבות המשבר הכלכלי של דרום מזרח אסיה שהתחולל בשנים 1998-1997, שגרם לירידת הביקוש לנפט. שיתוף פעולה זה בתורו התפרק בשנת 2003, עם הפלישה האמריקאית לעיראק – אז הפעילה סעודיה לחצים ב־OPEC כדי לבודד את איראן בתוך הארגון ומחוץ לו. בעקבות המשבר הכלכלי של 2008, קרסו שערי הנפט ברחבי העולם. בעקבות כך, ובעקבות בקשתו של דיק צ'ייני, סגן נשיא ארה"ב, אילצה ערב הסעודית את OPEC להפחית את מכסות ייצור הנפט, מה שפגע כמובן בייצור האיראני. לבסוף ב־2012, השתתפה ערב הסעודית בסנקציות המערביות על איראן, והביעה נכונות להגביר את הייצור שלה כדי לפצות על אובדן הנפט האיראני.
אם כן, כיצד השפיעו היחסים הפוליטיים בין המדינות על יחסי המסחר ביניהן? גם כאן, כפי שראינו לעיל, פנתה איראן למסחר עם סעודיה בזמן ששווקי המערב נסגרו בפניה, רוצה לומר בשנת 2000, במקביל למדיניות הפיוס של ח'אתמי. הסחר ההדדי הגיע אז לסכומים של 133 מיליון דולרים, וצמח עד 2002 311 מיליון. דווקא בתקופת כהונתו הראשונה של אחמדי נז'אד המשיך הסחר לצמוח, וסעודיה הפכה למייבאת השנייה בגודלה במפרץ של סחורות איראניות אחרי איחוד האמירויות בין השנים 2010-2004. בשיא הסחר – שנת 2006 – הוערך הסחר ההדדי בין המדינות ב־859.7 מיליוני דולרים.
בין השנים 2009-2008 החלה ירידה גדולה בסחר שנבעה משני גורמים – המשבר הכלכלי והירידה בייצור הנפט, אך גם מן הסנקציות האמריקאיות, שהקשו על הסעודים לייבא מוצרים מאיראן בשל האיום האמריקאי. בשנת 2010 החל הסחר לרדת לכמויות יחסית קטנות – כנראה בהתאמה למדיניות החוץ הקיצונית יותר שהנהיג אחמדי נז'אד בכהונתו השנייה. ב־2011 תמכה איראן גם במהפכה בבחריין, במשטר אסד בסוריה ובחות'ים – כולם כוחות שהיו מנוגדים לכוחות שבהם תמכו הסעודים – מה שהביא ב־2013-2012 להרעת יחסים דרמטית מבחינה פוליטית אך גם לשפל חסר תקדים במסחר בין המדינות. עד 2015 דווקא עלה הסחר באופן מתון – עד שב־2016 ניתקה סעודיה את היחסים הדיפלומטיים עם איראן, ובעקבות זאת ירד היקף הסחר בין המדינות לכמעט אפס באופן מיידי, מצב שנמשך עד היום.
סקירה זו של האירועים ההיסטוריים, אבו עאמר מציין, אכן משכנעת למדי בכך שיש התאמה הדוקה בין היחסים הפוליטיים ליחסים הכלכליים שבין איראן לערב הסעודית. בייחוד בולטת לעין העובדה שמאז ניתוק הקשרים הדיפלומטיים ב־2016 ועד היום, היקף הסחר הוא כמעט אפס. עם זאת, אבו עאמר מציין, גם המצב הכלכלי עשוי להשתנות בקרוב בשל הסכם ההבנות שנחתם לא מזמן ב־10.3.2023 בין שתי המדינות בתיווך סיני. בהסכם ציינו שני הצדדים שהם הגיעו להסכמה על כלל המחלוקות הפוליטיות החשובות ביניהם, ובכלל זה בסוגיית החות'ים בתימן. אם לשפוט לפי העבר, התחזקות היחסים הפוליטיים תביא בסבירות גבוהה להחזרת היחסים הכלכליים.
אבו עאמר סבור שיש לתלות את ההחלטה הסעודית על ההתקרבות המחודשת לאיראן דווקא בתזמון זה באובדן האמון של סעודיה בארצות הברית, שבעקבותיו סעודיה מבצעת ניהול סיכונים אסטרטגי – כלומר היא מבקשת לבטח את עצמה מפני מקרה של כישלון ביחסים בינה לבין ארצות הברית על ידי יצירת קשרים מחודשים עם מעצמה אזורית אחרת – איראן. ההתקררות ביחסים בין סעודיה לארה"ב ניכרת בכמה אופנים – ראשית כול, סירבה סעודיה לתמוך במאמצים האמריקאים נגד רוסיה. מוחמד בן סלמאן, יורש העצר, אף התקשר לפוטין לאחר פלישתו לאוקראינה והדגיש בפניו את חשיבותו של שיתוף הפעולה בין המדינות. לסעודיה יש סיבות לחשוש מכך שההגנה של ארה"ב לא תספיק לה – בייחוד שכן ארה"ב לא הצליחה לעצור את ההתקפות שנתמכו על ידי האיראנים כנגד מתקני נפט סעודיים. סעודיה גם הרגישה שארה"ב עצמה מקררת את היחסים איתה – ראשית טראמפ בקדנציה שלו ביקש להנהיג מדיניות מסתגרת ולהפחית את המעורבות האמריקאית במזרח התיכון; יורשו ביידן הזכיר כמה פעמים שסעודיה מפירה זכויות אדם, בייחוד בעקבות רצח העיתונאי ג'מאל ח'אשוקג'י בשגרירות הסעודית באיסטנבול בשנת 2018, ואף הזכיר את הנושא בפגישתו הראשונה עם מוחמד בן סלמאן. בעקבות המקרה החרימה אותו ארה"ב לתקופה, וגם לאחר שהסתיים החרם לא נראה שבן סלמאן חזר לסמוך על ארה"ב כפי שהיה לפני כן.
לסיכום, אבו עאמר מטעים, גם בתקופתם של רפסנג'אני וח'אתמי שיחקה הכלכלה תפקיד חשוב בהתקרבות הפוליטית בין המדינות. הסחר ההדדי סייע להפחית את המתח ביניהן והכין את הדרך לשיתוף פעולה, בייחוד סביב הנפט – האינטרס המשותף הקריטי של השתיים. שיתוף פעולה זה התאפשר אז, כמו עכשיו, מפני שיורש העצר דאז עבדאללה בן עבד אל־עזיז חשש משיתוף פעולה עם המערב, והעדיף לשתף פעולה עם מדינות אסלאמיות. דומה שסקירה זו ממחישה היטב שלא הזהות הסונית או השיעית של המדינות קובעת את דרכי הפעולה שלהן, כפי שסבורים אחדים בישראל ומחוצה לה, אלא מארג מורכב ומשתנה של אינטרסים פוליטיים וכלכליים.
