״היהודים היו באים ובודקים את האדמה, ואנחנו חשבנו שהם רוצים מים. לא ידענו שהם רוצים את האדמה. הם היו באים למקום מסוים, מקימים אוהלים ואז הולכים. היינו רואים את עקבות האוהלים, אך בדיעבד הבנו שהם תכננו לכבוש את הארץ״. כך סיפרה החאג׳ה רקיה א־סאנע בריאיון עם עמותת זוכרות על עדותה מהנכבה ומהגירוש בנקב (בערבית הנגב – النقب).
החאג׳ה למעשה תיארה את תמצית הקולוניאליזם ההתיישבותי בדרום ישראל/פלסטין, גל שהתחיל עם בואם לאזור של ״חלוצי״ התנועה הציונית אשר ראו בנגב אזור ״ריק״ שיש ליישב ושממה שניתן להפריח. למעשה, הנגב מהווה 50% מפלסטין (2,560,000 דונמים), וחיו בו כ־100,000 ערבים-בדואים עד 1948. לאחר הקמת מדינת ישראל, ייהוד האדמה ״הריקה״ הפך למדיניות רשמית. אחת הטקטיקות הקולוניאליות הראשונות הייתה טרנספר הבדואים הנותרים מאדמותיהם וריכוזם באזור סגור שכונה "אזור הסייג", שעליו הוטל שלטון צבאי עד 1967. בתקופה זו, לא התאפשר לבני הקהילה הערבית-בדואית לנוע אל מחוץ לאזור זה. הם הופרדו מקהילות יהודיות באצטלה של ביטחון ונאסר עליהם לקיים כל קשר עם ערבים בשאר חלקי הארץ. עם סיום השלטון הצבאי בשנת 1965, עבר בכנסת חוק התכנון והבנייה שקבע כי רוב אדמות הסייג הן אדמות חקלאיות שאינן מיועדות למגורים, כך שכל בנייה באזור מוגדר זה תיחשב לבלתי־חוקית במטרה לשלוט בהתיישבות הבדואים. על פי אותו עיקרון קולוניאלי של שליטה וריכוז, החלה ישראל בתהליך העיור בכפייה: ממשלות שונות ניסו להעביר את התושבים שנשארו ל"עיירות הריכוז" – כאשר הראשונה בהן הייתה תל שבע, שהוקמה ב־1968. עם זאת, תושבים רבים נותרו במקומם, היכן שמדינת ישראל מגדירה כיום ככפרים בלתי־מוכרים. כיום מדובר בכ־100,000 תושבים שגרים ב־37 כפרים ברחבי הנגב. השלכות המחיקה של כפרים אלו מן המפה הן רבות, לדוגמה טכנולוגיית כיפת ברזל אינה מופעלת בתחומם, ומפעלים מזהמים נבנים מטרים ספורים מבתיהם.
ההשלכות של מדיניות המחיקה אינן מצטמצמות לאפליה לרעה של תושבי הכפרים – מדיניות זו משפיעה גם על עיצוב המרחב כולו. למשל, העיר דימונה עוברת כעת התפתחות נדל"נית מואצת הכוללת בנייה של שכונה נוספת – לכאורה עוד פרויקט חשוב של משרד השיכון לפיתוח עיר פריפריאלית. אלא שכמו פרויקטי נדל״ן רבים בנגב, הוא בא על חשבון התושבים הערבים-בדואים. כדי להבין זאת, צריך לשוב אחורה בזמן אל שנותיה הראשונות של מדינת ישראל.
אי שם ב־1955 – כמה שנים לאחר הנכבה ובתחילתו של השלטון הצבאי – נוסדה דימונה על אדמות הכפר ראס ג׳ראבה, ויושבו בה בעיקר משפחות יהודיות מצפון אפריקה. העיר נקראה על שם באר הנמצאת בכפר. הכפר השוכן בסמיכות לעיר שהוקמה על אדמותיו מונה כיום כ־500 תושבים, ודימונה היא המרכז האורבני הקרוב ביותר עבורם. כעת הרשויות מתכננות להרחיב את העיר ולבנות שכונה חדשה על אדמות הכפר עצמו. ותושבי ראס ג׳ראבה? המדינה רוצה לפנות אותם וליישב במקומם תושבים יהודים בטענה שהם נמצאים על אדמות מדינה.
ההשלכות של מדיניות המחיקה אינן מצטמצמות לאפליה לרעה של תושבי הכפרים – מדיניות זו משפיעה גם על עיצוב המרחב כולו
באופן דומה לכך, היישוב היהודי חירן תוכנן על אדמות הכפר אום אל־חיראן. גם כאן ניתן היה לתכנן את היישוב החדש ללא צורך בהריסת בתי הכפר אום אל־חיראן וללא פינוי התושבים למקום אחר. למשל, ניתן היה לכלול את בתי אום אל־חיראן כחלק מתוכנית היישוב, בייחוד בהתחשב בכך שחלקם ממוקמים באזור המיועד למגורים. למרות זאת, השלב הראשון של תכנון היישוב היהודי חירן, כלל את הריסת הכפר אום אל־חיראן.
אום אל-חיראן וראס ג׳ראבה הם רק שני קורבנות של הטקטיקה המכונה "ייהוד הנגב", הזוכה ללגיטימציה רחבה בחברה היהודית-ישראלית.
באופן לא־מפתיע, התקשורת – ולפעמים גם האקדמיה – מיישרות קו עם טענות המדינה על כך שתושבי הכפרים הלא־מוכרים הם ״פולשים לאדמות מדינה״. טענות אלה הן בבסיסן קולוניאליסטיות. הטענה המרכזית והפרדוקסלית שלפיה רוב אדמות הסייג הן ״אדמות חקלאיות״ לפי חוק התכנון, מביאה אותי לתהות איך מצד אחד מנהיגי התנועה הציונית טענו שרוב אדמות הנגב הן ״שממה שלא ניתן לעבד״, וכמה שנים לאחר מכן קבעה מדינת ישראל את הדבר ההפוך. איכשהו מתברר שדווקא האדמות שהערבים-בדואים יושבים בהן הן חקלאיות.
כבר ברור שעיירות הריכוז שנבנו על ידי המדינה הן כישלון תכנוני ומוסרי; על הפערים בין תל שבע למשל לאוכלוסייה היהודית בנגב מעידים בבירור נתונים כמו זה: על פי דו״ח הארגון פורום דו־קיום בנגב, כיום גרים בתל שבע יותר מ־23,000 תושבים, אך אין אפילו לשכת תעסוקה אחת. לעומת זאת, במצפה ברמון חיים כ־5,000 תושבים, ובה דווקא קיימת לשכת תעסוקה. הכישלון של תל שבע מראה שההכרה בכפרים הבלתי־מוכרים ותכנונם הם חובה. זהו עניין בסיסי עבור כל מי שרוצה לדמיין נגב שוויוני לכל תושביו.
מה כן הגיוני וצודק? דה־קולוניזציה של המרחב. המחשבה על נגב מוכר ושוויוני, כזה שמביא בחשבון את ילידי המקום – הן הערבים-בדואים שנאלצו לעזוב והן יושבי הנגב היהודים. תהליך זה חייב להתחיל בהכרה סימבולית שתוביל לצדק ולשוויון ברמה של הקצאת משאבים. מכיוון שאדמה היא בעלת ערך עליון בתרבות הערבית-בדואית, תכנון צודק וצדק חלוקתי הם מרכיבים עיקריים. הדרישה לעיבוד אדמות במרחב הכפרי היא לגיטימית, וזכות זו נשללה מאיתנו עם קום מדינת ישראל. ברהט, בלקייה או בתל שבע לא ניתן לקיים אורח חיים זה, ושיבה לאורח החיים החקלאי שהחברה הערבית-בדואית קיימה לאורך תקופה ארוכה בהיסטוריה היא נקודה מרכזית בתהליך הדה־קולוניזציה. על כן, נדרש שינוי עמוק ושורשי בתודעה הישראלית ובאופן שבו מוסדות ישראליים תופסים ערבים-בדואים. על הישראלים להכיר בייחודיותה של החברה הפלסטינית-בדואית כחברה ילידית בעלת אורח חיים חקלאי-כפרי שעוברת נישול מתמשך מאז הנכבה.
