ב־17 ביולי התפרסמה באתר YNET כתבה תחת הכותרת: "ליבם במזרח: מסע בעקבות המורשת היהודית באוזבקיסטן". איתמר אייכנר, כתב מדיני ותיק של ידיעות אחרונות, שרק לאחרונה זכה בפרס בני־ברית לסיקור התפוצות, מספר בכתבה זו על רשמי נסיעתו לאוזבקיסטן שבמהלכה ביקר בערים העתיקות בוכרה וסמרקנד, נסיעה שמומנה על ידי שגרירות אוזבקיסטן בישראל. למרות הכותרת המדגישה את המורשת היהודית באוזבקיסטן, למעשה הכתבה עוסקת בשני עניינים נפרדים: האחד הוא אכן ההקשר היהודי ובו אייכנר מתאר שני מפגשים עם שני נציגי קהילה בשתי ערים שונות – בוכרה וסמרקנד, ואילו הנושא השני הוא יחסי ישראל-אוזבקיסטן שמטופל בכתבה דרך ראיונות עם השגרירות של שתי המדינות: גב' זהבית בן הילל וגב' פרוזה מחמודובה.
קהילות יהודיות של ארצות המזרח ובפרט היכן שרוב האוכלוסייה הוא מוסלמי, נתפסות (אולי בצדק) בתודעה הציבורית בישראל כקהילות אקזוטיות נכחדות. כתבות ודיווחים על חיי הקהילות הללו נדירים למדי ובדרך כלל צבועים בצבעי גילוי מחדש הנגוע מדי פעם בנימה אוריינטליסטית. כל זאת למרות הייצוג המשמעותי של בני קהילות אלו בישראל והפעילות הקהילתית והארגונית הרחבה והמוכרת שלהן. ככלל, כתבתו של אייכנר איננה שונה בהרבה מהגדרות אלו. עם זאת, מכיוון שלאורך כל הכתבה נמסרו דברים שלא זכו להסבר מלא בהקשרם או שנמסרו באופן לא־מדויק, ברשימה זו הייתי רוצה לדייק ולהרחיב בנקודות שלדעתי דורשות תיקון.
כאמור, החלק הראשון בכתבה מתרכז בשני מפגשים עם שרידי הקהילה היהודית הקטנה במקום. האחד הוא עם ראש הקהילה היהודית בבוכרה אברהם יצחקוב (שמשום מה שובש שמו בכתבה כמה פעמים), שאמר לכתב כי מעולם לא הייתה אנטישמיות; שבבית הכנסת שמורים ספרי תורה בני יותר מאלף שנים; שבית העלמין הוא בן 1,250 שנה ושמקווה הטוהרה שנמצא בשטחו הוא בן 1,050 שנים. די מעניין שכתב כה מנוסה בחר להציג במקרה זה את הדברים כהווייתם מבלי לנסות לבדוק אותם או לתהות לגבי המניעים העומדים מאחורי המרואיין ומבלי לנסות להפעיל איזשהו מנגנון ביקורת עיתונאית. לו היה עושה כן, היה בוודאי מגלה שרדיפת יהודים וניסיונות נשנים לאסלם אותם היו גם היו. בהשפעת הכיבוש הרוסי, היו בעיר ומחוצה לה אף כמה מקרים של עלילות דם, כך שהקביעה לגבי האידיליה הנצחית ביחסים בין המוסלמים ליהודים היא לכל הפחות מוגזמת. כך גם ההתייחסות לתארוך הספרים בבית הכנסת, שלו באמת היו כאלו, הם היו הספרים העתיקים ביותר הקיימים בעולם. תארוך בית העלמין ומקווה הטוהרה שבשטחו גם הם קשורים יותר למשאלות לב מאשר למציאות. לו היו כאלו, הם היו בין המבנים העתיקים בעיר.
מעבר לחוסר היכולת לאמת עובדות פשוטות, לא מפתיע שהכתב נכשל בזיהוי עניינים מורכבים יותר. הכתבה פותחת בתיאור "בית הספר היהודי" שבו מרבית התלמידים הם מוסלמים. אולי בגלל חוסר היכולת לקרוא באוזבקית, הכתב לא שם לב לכך ששלט הכניסה למקום כלל אינו מתייחס אליו כאל בית ספר יהודי. נכון, פעם הוא היה כזה, ולפני כעשרים שנה, בגלל מימון עודף שהתקבל מארגונים יהודיים שונים הוא גם נחשב לבית ספר מצוין, אך כל זה שייך לעבר. מאז הוא איבד את המימון הנוסף וגם המעמד המיוחד ניטל ממנו על ידי הרשויות המקומיות. כך שגם אם מתקיימים בו עדיין שיעורי עברית, הללו ניתנים מעבר למסגרת שעות החובה כשיעורי העשרה למי שמעוניין, ואין שום ביטחון שהללו לא יבוטלו בעתיד בעקבות החלטה מנהלתית כזו או אחרת. כך גם הצהרתו של ראש הקהילה, העומד בפרץ אל מול הגירת הצעירים ומול הזדקנות הקהילה – שדווקא בשנים האחרונות בני הקהילה חוזרים אל בוכרה – מתעלמת מהעובדה שבאוזבקיסטן אין אזרחות כפולה, ולכן כלל לא־סביר שאנשים יוותרו על אזרחותם הישראלית או האמריקאית כדי לשוב ולחיות בבוכרה.
בשכונה היהודית כבר אין יהודים, ולכן גם אין צורך בבית ספר "יהודי". גם שטח בית העלמין בלב העיר, ששופץ לאחרונה ושקורץ לרבים כנדל"ן נחשק, אינו בטוח כבעבר. מכאן גם הרצון להציג אותו כמונומנט היסטורי חשוב.
הצגת הדברים כלשונם מתעלמת לחלוטין מן המעמד הרעוע שראש הקהילה המרואיין נמצא בו, אדם לא־צעיר שרואה את קהילתו מתמוססת ומעמדו מצטמצם לא רק כלפי המיעוט הזעום היהודי אלא גם בעיני השלטונות. בשכונה היהודית כבר אין יהודים, ולכן גם אין צורך בבית ספר "יהודי". גם שטח בית העלמין בלב העיר, ששופץ לאחרונה ושקורץ לרבים כנדל"ן נחשק, אינו בטוח כבעבר. מכאן גם הרצון להציג אותו כמונומנט היסטורי חשוב. עם זאת, ראש הקהילה והשלטון המרכזי מודעים היטב ליחסי הציבור שיש ליהודים בעולם, ולכן משתדלים להציג כלפי חוץ את הקהילה כ"מיעוט לדוגמה". כזה שמעיד על סובלנות דתית בו בזמן שמיעוטים אחרים (דתיים ולאומיים) אינם זוכים ליחס שכזה.
החלק ה"מדיני" של הכתבה גם הוא רצוף אי־דיוקים. אייכנר מדווח שלאחרונה נערכו באוזבקיסטן בחירות לנשיאות ובהן זכה הנשיא המכהן ברוב של 87 אחוזים. רוב עצום זה שזכה בו הנשיא אינו מעורר אצלו שום סימני שאלה, ההפך – אייכנר מרחיב וטוען: "הבחירות התנהלו אומנם בצורה דמוקרטית, ראויה, אך לא היו עימותים בין המועמדים ונאסר גם פרסום סקרים". איני יודע לאיזו דמוקרטיה "ראויה" הוא התכוון, אך מדינה שבה ביקורת על הנשיא אסורה, ארגוני אופוזיציה וזכויות אדם נמצאים מחוץ לחוק, יש פיקוח ממשלתי על העיתונות, ואסורות ההפגנות כנגד המשטר – אולי נחשבת כצורת ממשל ראויה ואף נחשקת בקרב לא־מעט פוליטיקאים בארץ, אך בוודאי אינה עומדת בסטנדרטים של דמוקרטיה מערבית. אומנם, בשנים האחרונות הנהיג השלטון הנוכחי שורה ארוכה של רפורמות בחוקה, בממשל ובחברה, אך כל אלו נעשו ביוזמת השלטון והונהגו מלמעלה, ואילו ניסיונות מחאה ציבורית, דוגמת המחאות בקרקלפקיסטן בשנה שעברה, דוכאו באכזריות.
גם בחלק זה אייכנר מסתפק בקולותיהן הרשמיים של שתי השגרירות, שעושות את עבודתן הדיפלומטית נאמנה ואינן מעלות מיוזמתן את הבעיות הקיימות. בעקבות שיחה איתן ועם "גורם מדיני", אייכנר מגיע לשתי תובנות הפוכות שמוצגות זו אחר זו. מצד אחד, הוא טוען שהיחסים בין ישראל ואוזבקיסטן נמצאים בשלב התחממות ושלאוזבקיסטן מדיניות חוץ ניטרלית, ומצד שני טוען שבהצבעות באו"ם נהגה אוזבקיסטן להצביע נגד ישראל (עניין שאולי ישתנה בעתיד, כך מקווים). שתי הטענות המנוגדות עומדת בסתירה למציאות הקיימת, שכן באופן מסורתי אוזבקיסטן נהגה להימנע מגינויים פומביים של ישראל ושינתה נוהג זה רק לאחרונה מאז מבצע "שומר חומות" ב־2021. שגרירת ישראל באוזבקיסטן זהבית בן הילל מצוטטת כמעריכה שבקרוב נראה ביקורי בכירים בין המדינות. איני בטוח לגבי ביקורי בכירים אוזבקים בארץ, אך אפשר להיות בטוחים שבהעדר הזמנות ממדינות המערב, המסויגות מהממשלה הישראלית הנוכחית, שרים ישראלים ואולי אף ראש הממשלה יגיעו לבקר באוזבקיסטן, כפי שכבר עשו רק לאחרונה שר החוץ – בטורקמניסטן, שר הביטחון – באזרביג'אן, ונתניהו – שהוזמן לביקור עתידי בטורקיה. בכל אלו הם התקבלו כיד המלך ולא נאלצו להתמודד עם שאלות מביכות. גם עיתונאים ישראלים הנלווים לביקורים שכאלו אינם נוהגים להעלות שאלות שעלולות להביך את המארחים (בדיוק כמו שעשה המאמר המדובר).
בהתבסס על "בכיר ישראלי", אייכנר מציג כמה תובנות מקוריות. הוא טוען שיש פוטנציאל רב לשיתוף פעולה בין המדינות במגוון תחומים וכי ייתכן שהיו אלו "הסכמי אברהם" או המלחמה באוקראינה שהביאו לתזוזה בצד האוזבקי ולתובנה ש"אין לשים את כל הביצים בסל הרוסי". טענות אלו גם הן די בעייתיות. מצד אחד, הן מתעלמות לחלוטין מכך שלישראל ולאוזבקיסטן יש עבר של יותר משלושים שנות יחסים דיפלומטיים וכלכליים. לו הכותב היה טורח לבדוק, היה רואה שמאז הסכמי אברהם, היקף הסחר עם אוזבקיסטן לא עלה כלל ונשאר זניח לחלוטין וכי מספר התיירים הנכנסים מדי שנה נמוך למדי (בטח בהשוואה לסחר עם האמירויות ולמספר התיירים הנכנסים אליה). למרות ביטול הוויזות ולמרות הטיסות הישירות – מרבית הישראלים הטסים לאוזבקיסטן משתמשים בה כתחנת מעבר. מכאן, גם אם יש פוטנציאל, רצוי לבדוק מדוע הוא לא מומש עד היום ולא להציג מיצג של פוטנציאל יחסים שלכאורה מתחיל מאפס. מהצד השני, אומנם נתח משמעותי מכלכלת אוזבקיסטן היה (ועדיין) קשור לשוק הרוסי, אך היא לא הייתה תלויה רק בו, ההפך הוא הנכון. אי־הצטרפותה לאיחוד הכלכלי האירו־אסייתי, למרות הלחצים ארוכי השנים ומגוון התמריצים שהוצעו לה מצד רוסיה, מדגים את השיקולים הכלכליים הרב־קוטביים של אוזבקיסטן עוד לפני המלחמה.
כפי שהדברים הוצגו כאן, נראה שכתבה זו נכשלת בהצגת המורשת העתיקה והמפוארת של יהודי אוזבקיסטן. תחת זאת היא מציגה אפיזודות קטועות מההווי של אחרוני שומרי הגחלת, המצטטים את דף המסרים הרשמי, תלושים מכל הקשר ומסביבתם. הצגת המציאות הפוליטית והחברתית של אוזבקיסטן גם היא נשארת ברמה של הצהרות רשמיות מנותקות מההקשר הרחב יותר ומתובנות עמוקות יותר שיש להן השלכות מובהקות הן על חייהם של היהודים באוזבקיסטן והן על חייהם של שאר אזרחיה. כך למשל, בכתבה מוזכרת העובדה שהממשל הציע לאבטח את בית הכנסת בבוכרה, אך כלל לא נשאלה השאלה לגבי נחיצות העניין אם היחסים הם כה אידיליים? כאנקדוטה בכתבה מוזכרת ההצבעה של 11 אלף מטפלות אוזבקיות בישראל, ואין אף מילה על המשבר הכלכלי והחברתי שהביא נשים מוסלמיות מסורתיות אלו לעזוב את משפחתן ולנסוע לארץ זרה לצורך פרנסה (עניין שהיה שמור בעבר הלא־רחוק רק לגברים). גם אם הכתב היה אורח של אוזבקיסטן, נדמה לי שבמקרה זה ניתן היה לעשות עבודה עיתונאית יסודית מעט יותר, כזו שהייתה עושה צדק הן עם המורשת היהודית והן עם המארחים עצמם.
