התלהבותם של ערבים רבים מזכייתו של הנשיא הטורקי רג׳פ טאיפ ארדואן בקדנציה נשיאותית נוספת מובנת ואינה מובנת באותו זמן. עם זאת, היא מבטאת בראש ובראשונה את התפקיד שהרגש משחק אצלנו בהעדפות פוליטיות – שאמורות להיות נקיות ממשאלות לב לא־מציאותיות.
אפשר למנות עשרות סיבות לצד המובן של התלהבות זו: טורקיה היא מדינה שכנה בעלת משטר דמוקרטי בזמן שכמעט כל מדינות ערב משוללות דמוקרטיה ומנגנונים ליישומה – מפלגות, תקשורת, אופוזיציה ובחירות אמיתיות. יכול להיות שתמיכתנו בארדואן היא פיצוי רגשי במחיר נמוך על העדר הדמוקרטיה הערבית. בכל זאת, טורקיה היא מדינה שאנו מכירים, ביקרנו בה, ההיסטוריה שלה מוכרת לנו, ועריה, תושביה, המטבח שלה, מנהגיה ותרבותה אינם זרים לנו.
יש לערבים היסטוריה מורכבת עם טורקיה. יש החושבים שהעידן העות'מאני היה הרה אסון, עושק, מדכא וטורקי-לאומני, ויש הרואים בו תקופת זוהר. עבור האחרונים טורקיה איננה זרה; היא מדינה בעלת רוב מוסלמי מוחץ, שהוכיחה שאסלאם ודמוקרטיה יכולים לצעוד יד ביד. אפשר להבחין בהשתקפויות של תמונה זו אצל ערבים-מוסלמים, שאין להם מודלים רבים של דמוקרטיה ערבית שהם יכולים להזדהות עימם ולהשתייך אליהם. כך אירע גם בהתלהבות הערבית מהבחירות במצרים בשנת 2012 או מהבחירות בתוניסיה במהלך העשור הדמוקרטי שלה. יתר על כן, ארדואן נמנה עם זרם האסלאם הפוליטי, שיש לו תומכים רבים במרחב הערבי. בעצם תמיכתם בארדואן הם מבטאים את היותם חלק מהאומה האסלאמית ומקיימים אותה בדמיון.
במשך שנים רבות נקט ארדואן עמדות ברורות נגד ציר ערבי שאותו הוא כינה בשם "הברית הסעודית-אמירותית-מצרית". לציר זה יש מתנגדים רבים בדעת הקהל הערבית שראו בשלטון הטורקי, או יותר נכון בדמותו של ארדואן, את נציגם הלגיטימי באזור. העובדה שהוא שב והתפייס עם יריבי האתמול, כפי שהשלים עם ישראל, כמעט שאינה משנה את עמדתם של תומכיו הנלהבים.
למרות כל הביקורת המוצדקת על ארדואן ולמרות הפופוליזם שלו, הלאומנות האידאולוגית שלו, היותו איש ימין ונטייתו לרודנות – מאז שנת 2002 הוא זוכה בבחירות שגם יריביו מעידים על טוהרן. ארדואן הוא מודל לשליט ימני שמרני שלדת יש מעמד מרכזי בהתנהגות, בשיח ובפופולריות שלו. כל זה ראוי לחיקוי בעיני פלח גדול בקרב הערבים, ומצדיק התלהבות ואף התלהבות יתרה.
מיליוני ערבים שברחו מהגיהינום שבארצותיהם השתקעו בטורקיה של ארדואן: סורים, מצרים, תימנים, עיראקים, לובים, פלסטינים ולבנונים. מיליונים אחרים מזדהים כמותם עם ארדואן ומתעבים את יריביו. נזכיר עוד שארדואן תמך בכמה התקוממויות ערביות, תמיכה שהייתה חשובה גם אם נבעה משיקולים דתיים או מאינטרסים לאומיים טורקיים.
למרות כל הביקורת המוצדקת על ארדואן ולמרות הפופוליזם שלו, הלאומנות האידאולוגית שלו, היותו איש ימין ונטייתו לרודנות – מאז שנת 2002 הוא זוכה בבחירות שגם יריביו מעידים על טוהרן
עד כאן מעט מהרקע לתמיכה הנלהבת של ערבים רבים בארדואן. אולם יש גם דברים שאינם ברורים ואינם הגיוניים בתמיכה זו, ולצורך דיון בהם נדרש יותר ממאמר אחד או אף ספר אחד. אפשר לתמצת אותם בתמיכה של חכמי הדת מהימין הקיצוני ושל הפשיסטים הטורקים בארדואן – מדוולת בהצ'לי עד סינאן אואן. קורות החיים הפוליטיים של שני אלה מסתכמים בשנאת ערבים תחילה ובשנאת כל הזרים שמוצאם מחוץ ל״עולם הטורקי״ בכלל.
סיבות נוספות לצינון ההתלהבות מארדואן הן גירוש הפליטים הסורים והכבדה על חייהם בטורקיה בשנתיים האחרונות והעובדה שהוא נהנה מתמיכתו של ולדימיר פוטין, האחראי להרג ערבים ומוסלמים כנראה יותר מכל אדם זר אחר בעידן המודרני. ארדואן הוא גם הסמל לפיוס עם ישראל ועם משטרים ערביים שעליהם כמעט הכריז מלחמה בעבר. לסיום, ראוי להזכיר כי בחירות במדינה שאיננה ערבית, דמוקרטיות ככל שיהיו, אינן יכולות לפצות על העדר דמוקרטיה ערבית.
ארנסט ח'ורי הוא עיתונאי לבנוני, העורך הראשי של אתר אל־ערבּי אל־ג'דיד, שבו פורסם המאמר ב־24 במאי 2023. גרסה עברית זו מתפרסמת בחסות פרויקט אופק המשותף למכון ון ליר בירושלים, לפורום לחשיבה אזורית ולמרכז אעלאם. מערבית: בן אליאס
