מאז המאה ה־19, אז קיבלה הספרות פחות או יותר את צורתה הנוכחית במובנים רבים, היא איננה נחלתה של אליטה תרבותית מצומצמת ורב־לאומית. לספרות החדשה הזו ישנו קשר הדוק זהות העצמית של הלאום. הסוגיות שבהן ספרות עוסקת קשורות בטבורן לסוגיות העומדות בלב הפרויקט הלאומי. הדבר ניכר פעמים רבות בייחוד בשלבים הראשונים של מה שמכונה "ספרות לאומית" – שלוקחת על עצמה את הלאומיות לא כעובדה מוגמרת אלא כפרויקט שעוד לא תם ושבעיצובו היא מבקשת להשתתף באופן פעיל. תחיית (או המצאת) השפה והספרות הלאומית עושות יד אחת עם עיצוב הזהות הלאומית עצמה אל מול האירועים ההיסטוריים ובתוכם.
הדבר נכון כמובן גם עבור הספרות הלאומית הפלסטינית. המאורעות המכוננים של ספרות זו הם הם המאורעות המכוננים, או הטראומות המכוננות, של הלאום הפלסטיני עצמו: הנכבה של 1948 וה"נכסה" מלחמת 1967. סוגיה זו ריאד כאמל מבקש לבחון במאמר שפרסם באתר העיתון היומי אל־אתחאד 44. כאמל מבקש לבחון את שלושת הסופרים המרכזיים בדור שבו הגיעה הספרות הפלסטינית להבשלה.
מקובל למקם את תחילת הספרות הערבית המודרנית עם פרסום הרומן "זינב", שפרסם מוחמד חוסין היכל ב־1913. לאחר התחלה זו, החלו להתפתח זרמים של ספרות לאומית בארצות ערב השונות כמצרים וסוריה – שהתפתחותן נמשכה, בתורה, שנים מספר עד שהגיעה לבשלותן הסופית. המצב דומה גם בפלסטין. התחלותיה של הספרות הפלסטינית נעוצות בספר "היורש" של ח'ליל בידס וב"חיים לאחר המוות" של איסכנדר אל־ח'ורי אל־ביתג'אלי, שניהם משנת 1920, עוד הרבה לפני הנכבה. ביתג'אלי כשלעצמו כתב את הספר עוד בזמן מלחמת העולם הראשונה, וסיים אותו כבר ב־1918. עם זאת, כאמל מדגיש, הספרות הפלסטינית הגיעה להבשלתה הסופית עם שלושת הסופרים שצוינו לעיל – שלושתם ילדים של "דור הנכבה". שלושת הסופרים הללו, שהיו ילדים צעירים בזמן הנכבה, השתתפו באורח פעיל – בדרכים שונות אך קרובות – בעיצוב הבנת הטראומה של הגלות, של אובדן הבית ושל אובדן עולם הילדות אצל הקולקטיב הפלסטיני.
הסופר והמשורר הפלסטיני-עיראקי ג'ברא איבראהים ג'ברא התפרסם בעולם הערבי כולו, אך גם מחוצה לו – יצירותיו תורגמו למספר שפות אחרות. מה שמאפיין ביותר את ג'ברא הוא האופן שבו הוא משלב בין זהותו הערבית-מזרחית להשכלתו המערבית העמוקה, בייחוד בספרות האנגלית. את זו למד ג'ברא ראשית במכללה הערבית בירושלים ולאחר מכן באוניברסיטאות באנגליה. ג'ברא כתב שני ספרים באנגלית – "צעקה בלילה ארוך", שאותו כתב בירושלים בשנת 1946, ולאחר מכן כתב אותו מחדש בערבית ב־1955; ו"דייגים ברחוב צר" (1960), שתורגם לערבית ב־1974. בעיצוב דמותו של המשכיל המערבי, השתמש ג'ברא בטכניקות חדשניות של המודרניזם הספרותי כמו זרם תודעה וכן באינטר-טקסטואליות ובאזכורים רבים לספרות המערב – בייחוד לברית החדשה, אך גם למיתולוגיה ולמוזיקה המערבית. בכך הוא התנתק באופן מודע מאופני הביטוי האופייניים לספרות העברית הישנה יותר. כאמל מצטט כמה חוקרי ספרות ערבית הטוענים ש"צעקה בלילה ארוך" הוא נקודת ההתחלה של המודרניזם הספרותי בפלסטין.
אם "צעקה בלילה ארוך", שנכתב לפני 1948, ציין כבר את תחילת המודרניזם הערבי, אזי "דייגים ברחוב צר" מסייע להבין את תגובתו של ג'ברא לנכבה. ג'ברא כשלעצמו איבד את ביתו בנכבה – הוא נאלץ להגר מפלסטין, עם רבים אחרים כמובן, ולעבור לעיראק, משם למעשה פעל במשך רוב הקריירה הספרותית שלו. ב"דייגים ברחוב צר", ג'ברא מנצל את הסמליות הגאוגרפית וההיסטורית של בית לחם, העיר שבה נולד ישוע, כדי לספר את סיפור הנכבה. הוא מתאר כיצד הזרים המגיעים אליה, בעזרת המערב, שופכים את דם התושבים, מאלצים את הרועים לעזוב את כנסיותיהם ואת בוסתני הזית שלהם ולברוח הרחק. במקביל לכך, ירושלים, העיר שבה קם ישוע לתחייה, הופכת לעיר הקיימת רק בחלום, ושאותה ניתן לראות רק דרך "עמק המוות".
אפשר לומר שג'ברא התקדם שלב נוסף בהתפתחותו הספרותית-פוליטית עם הספר "החיפוש אחר וליד מסעוד", המבוסס על עדויות הלוחמים הפלסטינים שג'ברא שמע מהם עת למדו בבגדאד. בעקבות ספר זה, הכריז הסופר הירדני המפורסם עבד א־רחמן מוניף שג'ברא "סוף סוף הכניס את ידו לאש המהפכה". באופן כללי, אופי מעורבותו הפוליטית של ג'ברא עורר דיון ער, מפני שהיו מי שראו בו אליטיסט המעמיד במרכז ספריו דמויות משכילות, בעוד רוב הפלסטינים באותה עת היו מן המעמד הנמוך – פועלים וחקלאים. אחרים הגנו על ג'ברא והדגישו שאותם גיבורים משכילים הקריבו את חייהם לטובת בני עמם. לדעת כאמל, ג'ברא היה מודע לכך, ושימושו בדמויות משכילות היה מכוון מפני שלדעתו התרבות הייתה כלי לא פחות חשוב למאבק מאשר הנשק.
דיוקנו של אמיל חביבי אחר מאוד מזה של ג'ברא. בעוד ג'ברא כבר פרסם את ספרו הראשון לפני הנכבה, חביבי היה אז רק ילד. בעוד ג'ברא גלה בנכבה, חביבי דווקא נותר בפלסטין. בעוד ג'ברא נעשה מלומד ואקדמאי, הפך חביבי לפעיל פוליטי קומוניסטי ואף לחבר כנסת מטעם המפלגה הקומוניסטית הישראלית.
סיפורו הראשון של חביבי "מעבר מנדלבאום" כבר עוסק בנכבה, ולמעשה מבוסס על סיפור שקרה לו במלחמה – אימו נאלצה להותיר אותו בישראל ולעבור לסוריה מפני שאחותו שהתה שם, וכך נגזר עליה לעולם לא לשוב לראות את מולדתה. החוויה היסודית של חביבי אם כן אינה חוויית הגלות אלא החוויה הקטסטרופלית של פלסטין אחרי חורבנה. בבת אחת, נהפכו הפלסטינים לא רק מרוב מוחץ למיעוט – הם גם איבדו את מקור פרנסתם העיקרי – שטחיהם החקלאיים, שהוחרמו על ידי המדינה, והם הוכפפו בן לילה לחוק צבאי דכאני, שלא אפשר להם לבקר אפילו את קרוביהם ואת חבריהם בתוך המדינה. הפלסטיני הפך מאדם עצמאי לכזה שנאלץ להתדפק על דלתותיהם של היישובים היהודיים החדשים כדי לקושש פרנסה.
חביבי התמודד עם מצב זה בפרוזה מלאה בזעם כבוש העובר התמרה לאירוניה חריפה. זו ממלאת במיוחד את ספרו הידוע ביותר "האופסימיסט" או בשמו המלא – "האירועים המוזרים שהובילו להיעלמותו של סעיד אבי א־נחס האופסימיסט". הספר, מעין אוטוביוגרפיה אירונית המשולבת עם פנטזיה, מספר בדיוק את הסיפור הזה – סיפורו של שורד הנכבה שנותר מאחור בתוך מדינה שעושה הכול כדי לגזול מן הפלסטיני את הזכות לחיים בכבוד, לזהות, למורשת, אבל גם לספרות ולשירה. למעשה, כאמל מטעים, יש כאן סיפור של איבוד הזהות הישנה, שבמקומה עולה הזהות החדשה, המציאותית מאוד, של הפלסטיני בתחומי מדינת ישראל – זהות מעוותת, מבולבלת וחסרת שורשים. למעשה, חביבי חווה את המציאות הזו מכלי ראשון, ומתמיר אותה לספרות – שמתוכה הוא מבקש להתנגד, עד כמה שניתן, למחיקת הזהות שהמציאות מנסה לכפות עליו.
גם מבחינת מקורות ההשראה, ישנו הבדל של ממש בין ג'ברא לחביבי. אם ג'ברא, המשכיל המערבי, פנה לדגמים ספרותיים ולארמזים מספרות המערב, הרי שחביבי מבקש לחזור דווקא אל אלו של הספרות הערבית הקלאסית. לדעתו של כאמל, חביבי פנה לספרות זו מתוך ניסיון לפצות על אובדנו הממשי – מטרתה העיקרית של כתיבתו מלכתחילה. הוא מטעים שפנייה הזו לספרות הקלאסית היא מהלך מוכר בספרות הערבית בעיתות משבר זהותי – למשל ברנסנס הספרותי הערבי שהתעורר לאחר שנפוליאון כבש את מצרים.
הדומה בין שלושת הסופרים הוא בסופו של דבר הטראומות המשותפות של הנכבה ושל הנכסה. שלושתם שילבו ביצירותיהם הספרותיות שיח עקרוני ואידאולוגי על מצבו של העם הפלסטיני המבקש להתמודד עם מצבו המשברי כדי לגייס את העם הפלסטיני אך גם את דעת הקהל העולמית
הכותב השלישי שכאמל בוחן, ושניכר שהאמפתיה שלו נתונה לו באופן אישי, הוא רסאן כנפאני. כנפאני, ממש כמו חביבי וג'ברא, עבר את הנכבה – הוא הוגלה כילד מפלסטין, וכל חייו נדד בין ארצות ערב. לכנפאני פנים רבות – מצד אחד סופר, משורר, עיתונאי ומחזאי; מאידך הוגה ואידאולוג פוליטי. מבחינת הגותו, הציב כנפאני במרכז את זכות השיבה – שאותה ראה כמקיפת־כול, כקו העובר מן האישי ביותר אל הלאומי, מן העבר דרך ההווה אל העתיד.
כנפאני הושפע עמוקות לא רק מהנכבה אלא גם מן ההפסד המוחץ של 1967. כאמל מדגיש כי הפסד זה לא היה תבוסה שולית אלא למעשה סופו של החלום הפאן־ערבי, חלום שהיה בו כדי לתת תקווה מחודשת לעולם הערבי ולפלסטינים לאחר התבוסה של 1948. כאמל מציין שרבים, הן אינטלקטואלים והן אנשים פשוטים, היו סבורים שניתן להחזיר את הגלגל במזרח התיכון עשרים שנה אחורה, אל לפני קום המדינה היהודית. כנפאני כשלעצמו, בניגוד לרבים, לא ביקש להביע בכתביו לא את האכזבה ואת הכאב הערביים בעקבות האירוע, אלא ביקש להציב לצד ההווה הכאוב את התקווה לעתיד. כך עשה בספרים "שב לחיפה" ו"אום סעד" (שניהם מ־1969), שבהם קרא לדבוק בתקווה ובפעולה פלסטינית עצמאית מחוץ למנגנונים הפאן-ערביים. אידאולוגית, כנפאני השתייך לחזית העממית לשחרור פלסטין והיה חבר קרוב של ג'ורג' חבש עצמו, המנהיג של החזית העממית. כל חייו פעל לא רק כסופר אלא ככותב אידאולוגי לוחם למען מטרות החזית העממית והלאומיות הפלסטינית.
כאמל מדגיש כי למרות העמדות האידאולוגיות הברורות והחד-משמעיות של כנפאני, בספריו הוא סופר יותר מאשר אידאולוג פוליטי. הוא מתרחק מתעמולה ומצעקניות, והפרוזה שלו דווקא שקטה ורגועה יחסית – דווקא מפני שהאמין שפרוזה כזו היא אפקטיבית יותר ושמים שקטים חודרים עמוק. לכן, לפי כאמל, ספרו "גברים תחת השמש" (1963) נחשב הרומן השני בפלסטין ובירדן לאחר "צעקה בלילה ארוך" של ג'ברא.
כנפאני סיים את ספרו זה במשפט שנעשה מפורסם בספרות הערבית כולה, קריאה לפעולה רדיקלית שנועדה לשנות את המציאות מן היסוד – "למה אינכם דופקים על דפנות המכל? למה אינכם שוברים את דפנות המכל?!" קריאה זו, כאמל טוען, כנפאני מיישם לא רק בספרו זה אלא גם בכל פועלו הספרותי. למשל ב"שב לחיפה" הוא מעלה לנגד עינינו את הדמות של הפלסטיני ח'לדון, שמשנה את שמו לדב ונעשה חייל ישראלי. רעיון זה, מסביר כאמל, הוא מעין "ניסוי מחשבתי" שנועד להראות לפלסטינים עד לאן הם עשויים להגיע אם לא יפעלו. כנפאני אם כן היה מחויב לגיוס הפלסטינים מפני שהאמין שאם יאבדו את תקוותם הם יאבדו הכול. עם זאת, גיוס אידאולוגי זה לא היה רק עם הפנים אל העתיד – אלא עבר דרך העבר ודרך זיכרונו.
מבחינה ספרותית, כנפאני מבקש לאחד בין האישי לפוליטי בספריו תוך שימוש בטכניקות ספרותיות מודרניות וחדשניות. הטרגדיות האישיות מאוד שעוברות על גיבוריו מייצגות את הטרגדיות הכלליות של העם הפלסטיני כולו. כך ב"גבר תחת השמש", שלושה דורות של משפחה וסבלם וכאבם בעקבות הגלות, מייצגים שלושה דורות של סבל פלסטיני. ב"שב לחיפה" למשל, זוג צעיר נאלץ להשאיר את בנם הקטן בבית ולברוח, וכך הם מאבדים הן את הבן והן את הבית. אם כן, כאמל מטעים, הטרגדיה האנושית אפקטיבית יותר מן השיח האידאולוגי הישיר בקידום המטרות הפוליטיות של כנפאני.
כאמל מסכם כי הדומה בין שלושת הסופרים הוא בסופו של דבר הטראומות המשותפות של הנכבה ושל הנכסה. שלושתם שילבו ביצירותיהם הספרותיות שיח עקרוני ואידאולוגי על מצבו של העם הפלסטיני המבקש להתמודד עם מצבו המשברי כדי לגייס את העם הפלסטיני אך גם את דעת הקהל העולמית.
