לפני שנים אחדות, משנחתמו הסכמי אברהם, הוזכרה אינדונזיה כמועמדת אפשרית להצטרף לתהליך נרמול היחסים עם ישראל נוכח מאמץ אמריקאי בנושא. אולם אינדונזיה הזדרזה להבהיר את עמדתה העקרונית שלפיה לא תכונן יחסים דיפלומטיים עם ישראל טרם יישוב הסכסוך הישראלי-פלסטיני בדרכי שלום, ובראש ובראשונה הקמת מדינה פלסטינית עצמאית על בסיס פתרון שתי המדינות.
הסוגיה הפלסטינית פורטת בעוצמה על נימי סולידריות פאן־אסלאמית בקרב הרוב המוסלמי במדינה. כך המאבק הפלסטיני נתפס שם כמאבק כלל־אסלאמי. כתוצאה מכך קבלת ההחלטות הנוגעת למדיניות כלפי ישראל מושפעת במידה רבה משיקולי מדיניות פנים, לרבות החשש ששינוי מדיניות יעורר תגובת נגד ציבורית. כך המרכיב האסלאמי כמו מצמצם את קשת החלופות בנושא. הדבר הוכח היטב במהלך כהונתו הקצרה של עבדורחמן וחיד (2001-1999), הנשיא הנבחר הראשון בעידן הדמוקרטי של המדינה. וחיד שכבר שנים קודם לכן גילה אהדה לישראל, ביקש בתחילת נשיאותו לחולל תפנית במדיניות כלפיה ולהתחיל בכינון קשרי סחר רשמיים. תוכניתו נתקלה באופוזיציה פוליטית משמעותית, בעלת סממנים אסלאמיים מובהקים, וממשלתו נאלצה לסגת ממנה. פרשה זו הייתה כנראה גם ברקע העובדה שלא השלים את פרק כהונתו. מאז אף קשה יותר לצפות כי מנהיג אינדונזי ינסה לסטות מהעמדה הרשמית השורשית בנושא ישראל.
לפיכך, ניתן אולי לטעון כי יחסים דיפלומטיים בין ישראל לסעודיה, שומרת המקומות הקדושים לאסלאם ומרכז כובד היסטורי לעולם המוסלמי, ימתנו בג'קרטה חשש מתגובה פנימית טעונת רגשות אסלאמיים נוכח שינוי המדיניות כלפי ישראל; המדובר בראש ובראשונה בחשש מחוגי האסלאם הרדיקלי שהוכיחו את עצמם כאפקטיביים בפוליטיקת רחוב סוערת והידועים בזיקתם הדתית-רעיונית לסעודיה. אכן, משקל שיקולי מדיניות הפנים עשוי להצטמצם אם ינורמלו היחסים בין ישראל לסעודיה, אבל האם די בכך?
לצד ההיבט הדתי העמוק, ניצבת העמדה השוללת כינון יחסים עם ישראל במצב הנוכחי גם על אדנים איתנים של תפיסה היסטורית-לאומית. המדינה האינדונזית הצעירה, שהכריזה על עצמאותה ב־1945, הזדהתה כבר מראשית הדרך עם הנרטיב הערבי בסכסוך. עמדה זו התעצמה במהלך שנות החמישים כאשר היא מילאה תפקיד משמעותי בכינון גוש המדינות הבלתי־מזדהות, רווי הרטוריקה האנטי־קולוניאלית שהתכתבה גם עם מאבקה העיקש לעצמאות מהולנד (1949-1945). בהמשך, מאז מלחמת 67' דבקה אינדונזיה בעמדה המתנה כינון קשרים דיפלומטיים עם ישראל בפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני על בסיס עקרון שתי המדינות בגבולות 1967 ומזרח ירושלים בירתה של המדינה הפלסטינית שתקום לצד ישראל. אינדונזיה כמו מעגנת עמדה זו בסעיף הראשון במבוא לחוקת 1945 הקובע, "בהיות העצמאות זכות לכל אומה, יש להסיר הקולוניאליזם מעל פני האדמה שכן הוא נוגד את המצווה על ידי הטבע האנושי והצדק". תפיסה זו מוטמעת בשיח הציבורי ומזינה אנטגוניזם כלפי ישראל. יתרה מזאת, הטיעון הלאומי החוקתי, ולא טיעונים אסלאמיים, הוא זה שנע כמו לייט מוטיב לאורך ההתבטאויות האינדונזיות בעניין הפלסטיני ובשאלת כינון יחסים דיפלומטיים עם ישראל. כלומר, גם אם נרמול היחסים בין סעודיה לישראל יחליש את החסם הדתי לשינוי מדיניות כלפי ישראל, הרי המוטיב הלאומי, המעוגן בעמדה רעיונית-היסטורית אנטי־קולוניאלית, יוותר כסוג של רוביקון שההנהגה תצטרך לחצות טרם שינוי המדיניות כלפי ישראל. כול עוד הסכסוך הישראלי פלסטיני אינו נפתר, ובעיקר כול עוד לא הוקמה מדינה פלסטינית במסגרת הסדר מדיני, מהפך תפיסתי שכזה נראה רחוק מהישג יד, וודאי עת כל תזוזה מדינית לקראת הסדר אינה נראית.
יש משום אירוניה היסטורית בכך שגישתה הפרגמטית של אינדונזיה, שלה רקורד מרשים בסיוע לפתרון קונפליקטים באזורה ושהיא מיטיבה לנווט במים הסוערים של אזורה, כמו נעלמת בנושא הישראלי
שני אירועים מהשנה האחרונה בתחום הספורט, שבמהרה גלשו לתחום הפוליטי, מספקים תזכורת לכך. המדובר בהתנגדות אינדונזית להשתתפות ספורטאים ישראלים הן במשחקי גביע העולם בכדורגל לנבחרות עד גיל 20 והן במשחקי החוף, שני אירועים שאינדונזיה הייתה אמורה לארח והתחייבה לכבד את הכללים הבין־לאומיים שבקונצנזוס מוצק שלפיהם תותר ההשתתפות של כל הנבחרות והספורטאים שעמדו בקריטריונים הנדרשים. כתוצאה מהתנגדותה שללה ממנה פיפ"א את זכות האירוח, ואילו במקרה של משחקי החוף הייתה זו היא שהודיעה לגורם המארגן – ארגון הגג של הוועדים האולימפיים (ANOC) – על הסתלקותה מאירוח המשחקים בנימוקי תקציב לאחר שככל הנראה הבינה שלא תוכל "לחמוק" מאירוח ספורטאים ישראלים. מסתבר כי את ההתנגדות להשתתפות הספורטאים הישראלים הובילו פוליטיקאים בולטים ממפלגת השלטון .PDI-P יוטעם כי נשיא המדינה ג'וקו וידודו (ג'וקווי), שהגיע לכיסאו על גבי הפלטפורמה של מפלגת השלטון, דווקא ניסה, אם כי כשל, להציל את הזכות לארח את טורניר הכדורגל וקרא במאמץ של הרגע האחרון: "אל תערבו ספורט עם פוליטיקה". זאת תוך הדגשה כי השתתפות ישראל איננה קשורה למחויבות החזקה של ארצו לעניין הפלסטיני. יתרה מזאת, הוא הטעים שארצו בדעה אחת עם עמדת השגריר הפלסטיני כי חברות הפדרציה הבין־לאומית לכדורגל פיפ"א חייבות לציית לחוקיה. אך את הכף הכריעה דווקא עמדת ה־PDI-P תחת הנהגתה הדומיננטית של מגוואטי סוקרנופוטרי, נשיאה לשעבר ובתו של המנהיג הלאומי המכונן סוקרנו. הפוליטיקאים מובילי ההתנגדות נימקו את עמדתם במחויבות אידאולוגית לאומית, המעוגנת בהקדמה לחוקה, להיאבק בקולוניאליזם, כמו גם במחויבות מדינתית חזקה לעניין הפלסטיני. מספר משקיפים העלו את האפשרות שבצד העמדה האידאולוגית, אולי מדובר בשיקול פוליטי שלפיו המהלך יניב קולות רבים יותר מקרב הציבור המוסלמי בבחירות לנשיאות ולבית הנבחרים בראשית פברואר. לא מפליא כי כעסם של אוהדי הכדורגל הרבים המאוכזבים הופנה בעיקרו כלפי פוליטיקאים של מפלגת השלטון בטענה שנקטו פוליטיזציה פסולה של הספורט.
יש משום אירוניה היסטורית בכך שגישתה הפרגמטית של אינדונזיה, שלה רקורד מרשים בסיוע לפתרון קונפליקטים באזורה ושהיא מיטיבה לנווט במים הסוערים של אזורה, כמו נעלמת בנושא הישראלי, אף כאשר המדובר בספורט הבין־לאומי ובמחויבות לכלליו. זאת תוך שהיא מותחת תפיסה רעיונית עקרונית אל תוך סוגיות שברור לכול שאין דבר בינן לבין הכרה בישראל ולכינון קשרים דיפלומטיים עימה כמו גם למחויבות לעניין הפלסטיני. קטר, שגם לה אין קשרים דיפלומטיים עם ישראל, היטיבה להבין זאת. ב־2019 היא אפשרה את השתתפות ישראל במשחקי החוף שנחנכו בתחומה, ובשלהי שנה שעברה, עת אירחה את משחקי גביע העולם בכדורגל, אפשרה את הגעתם של חובבי כדורגל ישראלים לצפות במשחקים, הגם שנבחרת ישראל כלל לא השתתפה בהם. ואין צורך להרחיק לכת לקטר. מסתבר שגם אינדונזיה יכולה לנהוג אחרת. בפברואר האחרון, מעט קודם לסאגת טורניר הכדורגל, ניצב לראשונה ספורטאי ישראלי על הפודיום בג'קרטה לבוש במדי נבחרת ישראל בכחול לבן ובדגל ישראל על חזהו, ודגל ישראל הופיע לצד שמו. המדובר ברוכב האופניים מיכאל יעקובלב שזכה במדליית ארד. חובבי ספורט באינדונזיה נחשפו לעובדה זו גם דרך אתרי חדשות באינדונזית בשפתם, ואלה נסמכו על פרסומים בתקשורת הישראלית. ולא רק זאת. בצירוף מקרים מעניין, ממש לאחרונה התחרה לראשונה בישראל ספורטאי אינדונזי תחת דגל ארצו. מדובר בשחיין פליקס איברלה, שהשתתף באליפות העולם לנוער בשחייה שנערכה במכון וינגייט, וזכה במדליית זהב. בטקס נוגן ההמנון האינדונזי, והמדליה הוענקה לו על יד יו"ר הוועד האולימפי הישראלי יעל ארד. בתקשורת האינדונזית ניתן ביטוי ברור להישגו של השחיין באליפות שנערכה בישראל ואף הודגש כי מדובר באירוע היסטורי עבור ספורט השחייה באינדונזיה, שכן לראשונה שחיין אינדונזי זוכה במדליה כלשהי באליפות עולם, בין אם מדובר באליפות לנוער או לבוגרים.
תקוות ישראל לכינון יחסים דיפלומטיים עם אינדונזיה מוליכות לימיה הראשונים של ישראל, לראשית שנות החמישים. כבר אז, כשהיא מבקשת להקל את תחושת המצור באזורה, חיפשה נתיבות גם לעולם המוסלמי. היא ציפתה באותם ימים כי אינדונזיה הרחוקה לכאורה מהסכסוך הישראלי תלך בעקבות טורקיה, גם כן מדינה לא־ערבית בעלת רוב מוסלמי שהכירה בה כבר ב־1949. אך במהרה היא למדה על החסמים בנושא באינדונזיה שמתרבים במרוצת השנים, לרבות משקל העמדה הפרו־ערבית שם. מאז לא השתנה הרבה: אינדונזיה דבקה באופן נחרץ בעמדתה הרשמית כלפי ישראל, כשהיא מפגינה מחויבות ברורה לעניין הפלסטיני בזירה הבין־לאומית ומכחישה כל פרסום בדבר מגעים רשמיים כלשהם בינה לבין ישראל. עם זאת זה למעלה מעשרים שנה מתאפשר סחר בילטרלי של חברות מהמגזר הפרטי, מתקיימים קשרי תיירות בהיקף מצומצם, ומתקיימת מידה של קשרי אנשים לאנשים (People-to-People).
האם נרמול יחסים בין ישראל לסעודיה יעודד את אינדונזיה לשינוי מדיניותה כלפי ישראל? לא בהכרח; הדבקות החזקה והנמשכת בעמדתה והקפדתה בתחומים שונים, להוציא חריגים, לבל ידבק רבב בעמדה זו, אפשר שמלמדת כי עדיין לא קצרה הדרך לכינון יחסים דיפלומטיים בין שתי המדינות בהעדר הסדר מדיני לסכסוך הישראלי-פלסטיני, מה גם שלא קיימת תזוזה משמעותית בכיוון זה. עם זאת אולי דווקא שני אירועי הספורט החריגים השנה, גם אם אינם בליבת הדברים – והכוונה לספורטאי הישראלי שניצב על הפודיום בג'קרטה וזה האינדונזי שניצב על הפודיום במכון וינגייט – אינם סתם צירוף מקרים, אלא כמו מרמזים שלמרות הכול מתחולל ריכוך, ולו זעיר בשלב זה, בעמדה האינדונזית.
