כל הגורמים לפריצת מלחמה בין חזבאללה לישראל קיימים: ברצועת עזה גוברים הסיכויים להתרחשותה של נכבה חדשה, וחמאס עומדת בפני סכנת פירוק מנשקה. אמירות מיליטנטיות נשמעות מצד ישראל, אבל גם בחזבאללה האווירה לוחמנית: "חמ"ל המבצעים המשותף לכוחות ההתנגדות", כך אומרים לנו, "פועל באופן רצוף ואינטנסיבי תוך תיאום מלא כחלק מ'אחדות הזירות', מסכימים בו על שורת צעדים והחלטות, ופעולות הלחימה בישראל משורטטות במדויק." חוות שבעא מותקפות מדי יום, רקטות נורות לעבר יישובים ישראליים, מצלמות ומכ"מים ישראליים מושמדים, טנקי מרכבה נפגעים, רקטות קורנט נורות ולחזבאללה יש חללים. "אחדות הזירות" באה לידי ביטוי גם בהתגייסות של אנצאר אללה התימני ושל כוחות אל־חשד א־שעבי בעיראק שתוקפים בסיסים אמריקאיים בעיראק ובסוריה.
החידוש בתחום זה הוא הידיעה שמפרסמת התקשורת של חזבאללה שלפיה המוני לוחמים עיראקים ממתינים בדרכם לגבול עיראק עם ירדן. המהלך הוא חלק מתוכנית מסודרת, ומספרם עשוי להגיע לעשרות אלפים בימים הקרובים. חזבאללה מדגיש את הסבל, את הנזק ואת ההרס חסרי התקדים שיהיו מנת חלקה של ישראל, וקובע שישראל היום "לא מעיזה להתקרב לחסן נסראללה". מנהיג חזבאללה הוא זה שיכריע מתי תוכרז המלחמה על ישראל בצעד שתמיד איים בו: להסתער על הגליל ולהעביר את המערכה לשטחים הכבושים.
חזבאללה עדיין אינו נכנס למלחמה. הוא עדיין "נלחם" במסגרת "כללי העימות", וגם אם הוא מעלה במעט את גובה הלהבות הוא אינו מפר את הכללים. הוא מקיים את הדוקטרינה שלו להגן באופן נואש על נשקו, וכל זאת "למען ירושלים ופלסטין". הרתיעה מהמלחמה איננה טענה שמשמיעים אויביו של חזבאללה אלא משמיעים אותה התקשורת של הארגון ואנשיו. נשאלת השאלה מה הסיבה לכך; מדוע הוא אינו פותח חזית נוספת בהתחשב בכך שכוחו כפול מזה של חמאס, ושיש לו ניסיון קרבי, בעיקר בסוריה, שהפך אותו למפלגה בעלת כוח אזורי חזק וגדול מזה של מדינתו?
התשובות של ה"תיאורטיקנים" של חזבאללה סותרות. מצד אחד מדברים על כך ש"יותר מחצי האוכלוסייה בלבנון מתנגד לחזבאללה", ומצד שני מזכירים את דעת הקהל הערבית המצפה לתמיכה בהתנגדות בעזה. מצד אחד קיים לחץ מכיוון ציר ההתנגדות "שחלק משחקניו אינם מעוניינים בפתיחת כל החזיתות", אך מצד שני עומד רף הציפיות הנובע מהשיח של חזבאללה עצמו, שבשנים האחרונות מתגאה בתרומתו ל"מערכה הגדולה נגד האויב".
כל הטענות הללו שקופות מאוד, ומשדרות שהדחף להיכנס למלחמה נובע מגורמים בעלי כוונות רעות העוינים את חזבאללה. אולם באופן מוזר ופרדוקסלי דחף זה מגיע גם מחוגים ידידותיים כמו "תומכי ההתנגדות" או "דעת הקהל הערבית", מה שאינו מונע מ"תיאורטיקן" של חזבאללה לומר בטלוויזיה שהארגון "יכול לצאת למלחמה ולהצליח", אבל זה לא יהיה "קל" משום שתהיה "מלחמה גדולה" שבעקבותיה ישראל תחולל "הרס וטבח בממדים גדולים בהרבה ממה שמתרחש בעזה", וכיצד זה ניכנס למלחמה עם כמה "ליצנים ערבים" ו"קצת פלסטינים"?
כאשר ח'אלד משעל ביקש עזרה מחזבאללה לעגו לו אנשי תקשורת התומכים בארגון וענו לו בזלזול כי "נוח לחיות בדוחא ובכסף של דוחא" ולבקש מחזבאללה יותר ממה שהוא יכול לתת באמצעות ריאיון טלוויזיוני בערוץ המזוהה עם סעודיה.
אם כן, המסר שמשדרים בחזבאללה הוא כי הם נתונים לסחיטה עוינת מצד אויבים גלויים וסמויים. אולם זה הרי הרגע שלו! מדובר בארגון חמוש המאמין בג'יהאד נצחי, שהורס את המדינה הלבנונית ואת מוסדותיה, מתנקש במתנגדיו ומעורב במלחמות אזוריות שגדולות על המדינה שלו. מזכ"ל הארגון חסן נסראללה אובססיבי לגבי השמדת ישראל. במשך חודשיים הוא טוען שישראל תיעלם אם תפרוץ מלחמה חדשה. הוא מתעב פתרונות של שלום ורוצה לשחרר את פלסטין כולה ולהתפלל בירושלים, לא פחות ולא יותר. אולם אף שזה הרגע המתאים ביותר עבורו להיכנס למלחמה, בהתחשב במצבה של ישראל, הוא נמנע מכך.
ייתכן מאוד שאיראן הימרה על כך שהתגובה האמריקאית תהיה פחות מוטה לטובת ישראל, מתוך הנחה שארה"ב נסוגה מהמזרח התיכון כדי להתמקד בסין. מערכה נוספת תמיט אסון על חזבאללה ועל איראן, ולכן הם נוהגים בזהירות
הסיבות האמיתיות לכך הם השותפים והמנהיגים של מדינות ציר ההתנגדות. הסורים מתחמקים משום שהם סופגים מהלומות ישראליות כמעט מדי יום. הם מסתפקים בהצהרות, ובשאר אל־אסד מורה לחייליו ולקציניו הפרוסים לאורך הגבול בגולן הסורי הכבוש שלא לירות אף כדור או פגז לעבר ישראל. פעילים ממיליציה איראנית בהובלת חזבאללה התקרבו לגבול עם ישראל, כאילו אסד אינו השליט, ולא ברור אם מידע זה הוא אמיתי או שבכלל פורסם לטובת העלאת המורל.
שר החוץ האיראני מרבה בנסיעות ובפיו פזמון חוזר על שעתה האיומה של המלחמה הממשמשת ובאה. מצד אחד האיראנים אינם מסוגלים לעמוד מנגד ולראות שהשקעתם ארוכת הטווח מתפוגגת בין ידיהם; חמאס ותושבי עזה נשרפים, תושבי הגדה המערבית נהרגים, והם מסתפקים בהתנגשויות קטנות ומאבדים את ה"קרדיט" הפלסטיני שלהם ואת ההצדקה לחדירתם לתוך החברות הערביות באמצעות שלוחיהם והמיליציות שלהם. מצד שני, אם ייכנסו למלחמה לא יהיה קל להם לצאת ממנה עם הישגים "אזוריים", כולל בתחום הגרעין. מסיבה זו הם מעדיפים שהמלחמה תישאר מוגבלת לעזה.
ייתכן מאוד שאיראן הימרה על כך שהתגובה האמריקאית תהיה פחות מוטה לטובת ישראל, מתוך הנחה שארה"ב נסוגה מהמזרח התיכון כדי להתמקד בסין. מערכה נוספת תמיט אסון על חזבאללה ועל איראן, ולכן הם נוהגים בזהירות וחזבאללה פועל בצורה מחושבת.
העם הלבנוני, שישלם בגופו ובדמו על המלחמה, וגם אלה שיצאו ויידו אבנים לעבר השגרירות של ארה"ב בלבנון ושרפו בתים וחנויות לבנוניות הסמוכות לשגרירות, אם תשאלו אותם אם הם מעוניינים במלחמה עם ישראל, הם יענו בשלילה. לא מדובר רק ב"מחצית" הלבנונים המתנגדים לחזבאללה אלא גם בסביבת תומכיו. הם יודעים, בדיוק כמו חזבאללה, שמלחמה כזו לא תסתיים בניצחון גם אם חזבאללה ימשיך להחזיק בנשקו.
אם נסראללה יבקש להתנצל, כפי שעשה לאחר "ניצחונו" במלחמת 2006 במילים "לו רק הייתי יודע", כבר לא תהיה לבנון כדי להתנצל בפניה.
דלאל אל־בזרי היא אינטלקטואלית וכותבת לבנונית. המאמר המלא התפרסם באתר אל־ערבי אל־ג'דיד ב־26 באוקטובר. תרגום מערבית: ע'אזי אבו ג'יאב
