הכפר שכונה "כפר השהידים" שוכן סמוך מאוד לגבול עם ישראל. במקום, שהוא למעשה מחנה פליטים, נפרסה רשת רחבה של שירותים חברתיים וכן של התארגנויות צבאיות של ארגונים פלסטיניים. לכן הוא היה אחת המטרות הראשונות של ישראל עם פלישתה לאזור. כוחות צבאיים למחצה בגיבוי צה"ל כיתרו את המקום, ולאחר מכן נכנס לשם הצבא עם טנקים בגיבוי הפצצות כבדות, שכוונו לחדרי מדרגות של בניינים במטרה למוטט אותם, לחסום נתיבי מילוט ולחדור למקלטים תת־קרקעיים. פצצה אחת פגעה במרכז קהילתי, וגרמה למותם של 94 אנשים ששהו בו. אנשי המיליציות הפלסטיניות החזיקו מעמד כיומיים-שלושה, ולבסוף הוכנעו על ידי צה"ל לאחר שנהרגו שם כ־2,600 איש.
תיאור זה, הפותח את מאמרה של החוקרת שרה פרקינסון שפורסם במגזין foreign affairs, נשמע – בכוונה – כלקוח ישירות מהמלחמה הנוכחית של ישראל בעזה, אולם הוא למעשה עוסק בכפר הלבנוני ברג' א־שמאלי (برج الشمالي), שישראל פלשה אליו במסגרת מלחמת לבנון הראשונה לפני 41 שנים. אז, כמו היום, המטרה המוצהרת של המלחמה הייתה למגר את אש"ף על פלגיו השונים (ביניהם פתח) ומיליציות פלסטיניות אחרות שישבו בדרום לבנון. מטרה אחרת הייתה לייצר רצועת ביטחון לאורך גבול ישראל–לבנון ולכונן משטר ידידותי-נוצרי בביירות. פרקינסון, פרופסור למדעי המדינה באוניברסיטת ג'ונס הופקינס, מקבילה במאמרה בין המתרחש כיום מול החמאס לבין אירועי מלחמת לבנון הראשונה וההתרחשויות שבאו בעקבותיה, שהעיקרית שבהן היא שהות בת כמעט 20 שנה של צה"ל ברצועת הביטחון בלבנון. מתוך ההשוואה בין המקרים, היא מנסה לטעון שאם ישראל למדה משהו מהבוץ הלבנוני, עליה לנסות ככל הניתן לא להיכנס למצב דומה בעזה.
גם אז, כמו עכשיו, פרקינסון מציינת, המלחמה החלה לאחר מתקפה קטלנית מהצד הפלסטיני. גם אז המטרות של ישראל בלחימה היו מרחיקות לכת, וחלק גדול מן הלחימה התקיים בשטח אזרחי הבנוי בצפיפות. לטענתה, גם אז הפעיל צה"ל כוח לא־פרופורציונלי כנגד אזרחים. אם הדמיון בין האירועים ימשיך, התוצאות יהיו עגומות עבור שני הצדדים. למרות היתרון שלה בכוח צבאי, ישראל אף פעם לא הצליחה למחוק את אש"ף. לעומת זאת, היא הרגה עשרות אלפי אזרחים לבנונים ופלסטינים, ואיבדה כ־1,000 אזרחים שלה, וכן הובילה לעליית מיליציה חדשה ומסוכנת פי כמה – חזבאללה. באופן דומה, הובילה המלחמה בעזה עד כה – נכון ל־12 בנובמבר – לעשרות אלפי הרוגים: כ־11,000 הרוגים פלסטינים ו־1,400 הרוגים ישראלים שחלקם הגדול אזרחים ול־240 חטופים. כשהכול ייגמר, לא סביר שחמאס או הג'האד האסלאמי יימחקו. הם בהחלט ייחלשו, אך יצליחו להיבנות מחדש, וייבנו ארגונים חדשים, ואולי אף גרועים יותר, כמו שקרה בלבנון בשנות השמונים.
פרקינסון ממשיכה ומסבירה כי מבצע שלום הגליל, שהחל את מלחמת לבנון הראשונה, היה אמור להיות קצר. גם אז, כמו היום, היה האיום ידוע, ולא הגיח כך פתאום. בשנת 1948 הגיעו ללבנון כ־130-100 אלף פליטים פלסטינים, ובשנת 1969 חתמו השלטונות הלבנוניים והפלסטיניים על הסכם קהיר, שהעניק לאש"ף את הזכות לפעול מדרום לבנון, ונתן בידי הארגון את ניהול מחנות הפליטים הפלסטינים בדרום לבנון. הדבר אפשר לאש"ף להתחיל לבנות תשתית חברתית-פוליטית מקיפה באזור, שכללה מוסדות כגון גני ילדים, בתי ספר, תנועות נוער וחוגים. בתוך כך, נוצרו פלגים מיליטנטיים שהתחמשו וגייסו פעילים פלסטינים ולבנונים יחד, והפכו את דרום לבנון לבסיס ירי קטיושות על תושבים ישראלים בגבול. ישראל כמובן הגיבה לפעולות אלה. מבצע שלום הגליל היה אמור להיות מבצע קצר במסגרת התגובות של ישראל – התוכנית הייתה לחסל את תשתית הטרור של אש"ף בטווח של עד 40 קילומטרים מהגבול, ואז לסגת. אלא שהרמטכ"ל ושר הביטחון דאז רפאל איתן ואריאל שרון דחפו כל הזמן להרחבת הלחימה – בדומה להצהרות של ראשי מערכת הביטחון ושל הממשלה במלחמה הנוכחית בעזה. הדמיון בין הסיטואציות אז בלבנון וכיום בעזה אינו פוסח גם על התחום הפוליטי, כפי שפרקינסון מציינת. גם בזמנו נטען ששרון פועל כדי לשרת אינטרסים פוליטיים צרים שלו עצמו, בדומה להאשמות כיום כלפי נתניהו, שהולך ומאבד את התמיכה בו. הקבינט של נתניהו כיום, כמו זה של בגין בזמנו, הוא ניצי, וקורא לנקוט טקטיקת לחימה אגרסיבית. מאמרה של פרקינסון אומנם נכתב לפני העסקה לשחרורם של חלק מן החטופים הישראלים, אך גם לאורך השהות ברצועת הביטחון התקיימה מחאה ציבורית נרחבת שקראה לנסיגה מרצועת הביטחון, בדומה לזו שיש כיום למען השבתם בשלום של כלל החטופים.
בסיכומו של דבר, פרקינסון מסכמת את נקודות הדמיון בין המלחמות באמירה שגם בלבנון אז, כמו בעזה היום, המטרה ("לחסל את חמאס") הייתה גרנדיוזית ולא מוגדרת היטב, והדבר עלה בחיי אדם רבים. ישראל הטילה מצור על ביירות על למעלה מחצי מיליון תושביה – חמור כמעט כמו המצור שמוטל כיום על עזה. אש"ף וארגוני הגרילה נסוגו (חלקית) לבסוף, אך רק לאחר מותם של 6,775 תושבי ביירות, מתוכם 5,000 אזרחים. עד כאן הדמיון בין שני האירועים כפי שהוא מתבטא באירועים שהתרחשו עד כה.
הכליאה המסיבית וההרס של מחנות הפליטים בלבנון יצרו אוכלוסייה גדולה של פלסטינים ללא בית, כולל נשים ילדים וזקנים, שצה"ל לא היה ערוך להתמודד איתם – זו הפכה לנקודת תורפה מרכזית בדימוי של צה"ל בעיני העולם, בדומה למצב היום בעזה
מובן שהמלחמה בלבנון והמלחמה בעזה נבדלות זו מזו בהיבטים שונים: בעוד לבנון היא מדינה עצמאית עם שלטון וצבא, עזה היא טריטוריה שארגונים בין־לאומיים תופסים ככבושה; ישראל עם מצרים מטילות עליה מצור כבר 16 שנים, ואין בה כלכלה עצמאית או שליטה על משאבים כגון חשמל ומים.
פרקינסון ממשיכה ושואלת האם הדמיון בנסיבות יוביל גם לדמיון בתוצאות. אם המלחמה הנוכחית תמשיך להתפתח כמו מלחמת לבנון הראשונה, יהיו התוצאות עגומות עבור שני הצדדים. בלבנון, ישראל כאמור לא הצליחה למחוק את אש"ף: הנהגת הארגון אומנם גלתה מלבנון במסגרת הסכמי הפסקת האש, אך הצליחה להתארגן מחדש בתוניסיה. ישראל שלטה בדרום לבנון 18 שנים נוספות, שבמהלכן חייליה הותקפו פעמים רבות בידי חוליות טרור של פלסטינים שהצליחו להתארגן מחדש אחרי המלחמה ועל ידי חזבאללה. למרות היעדרה של הנהגה מרכזית, הצליחו הקבוצות הללו להסב אבדות לצה"ל. העליונות האווירית והמודיעינית של צה"ל, לצד מספר גדול מאוד של פשיטות ומעצרים שביצע, לא הצליחו להביס את כוחות הגרילה האלה.
גם מבחינת דעת קהל עולמית, לא נראה שמצבה של ישראל יהיה טוב יותר משהיה בלבנון הראשונה, וסביר שהוא אף יידרדר. מנהיגי ישראל אינם נראים מוטרדים מההשלכות ההומניטריות הקשות בעזה, ודה-הומניזציה דומה התרחשה בלבנון. לטענתה של הכותבת, אותה דה־הומניזציה, פרט לעיוות המוסרי הברור שבה, גם מסוכנת לישראל, שכן לצד תחושת העליונות המוגזמת היא עשויה להוביל את ישראל לנחול תבוסה בקרבות. הדבר שיחק תפקיד, לטענתה, בעובדה שתאי טרור בלבנון הצליחו לפגוע באופן קשה בצה"ל, למרות היתרון הצבאי המובהק של ישראל בכלל התחומים, זאת בפרט בלחימה בשטחים בנויים וצפופים, שמזכירים את תוואי השטח בעזה. דוגמה לכך ממלחמת לבנון היא הקרב במחנה הפליטים אל־חלווה שבצידון. ארגונים פלסטיניים שלחמו שם הצליחו להסב פגיעות לטנקים ולחיילים באמצעות נשק קל בלבד, משום שהיה להם יתרון בהכרת הסמטאות הצפופות והמנהרות. ישראל נסוגה משם מדי לילה במהלך הקרבות, תוך ויתור על הישגים טריטוריאליים שהשיגה במהלך היום, עקב האבדות שספגה שם. בסופו של דבר, הפציצה ישראל את האזור מהאוויר. בלבנון, קיימה ישראל מעצרים רבים, והכליאה המסיבית וההרס של מחנות הפליטים יצרו אוכלוסייה גדולה של פלסטינים ללא בית, כולל נשים ילדים וזקנים, שצה"ל לא היה ערוך להתמודד איתם – זו הפכה לנקודת תורפה מרכזית בדימוי של צה"ל בעיני העולם, בדומה למצב היום בעזה. גם כיום, המוניטין הבין־לאומי של ישראל סובל מקשיים – לאחר ההזדהות הראשונית וההלם מהטבח המחריד של חמאס, כיום התקשורת העולמית מתמקדת בעיקר בנזק שישראל גורמת בעזה ובאלימות המתנחלים בגדה המערבית. על פי דיווחים בתקשורת הבין־לאומית, מאז 7 באוקטובר מתנחלים הרגו שמונה פלסטינים ובהם ילד וכן גירשו באיומי נשק כ־1,000 פלסטינים מכפריהם. תקיפות אלה דומות לאלה שבוצעו בידי בעלי ברית לבנונים של ישראל – למשל באירועי סברא ושתילה, שם אפשר צה"ל לחברי מיליציה לבנונית להיכנס ולטבוח בפליטים הפלסטינים ששהו שם במשך יומיים, וכך נהרגו 2,000 אנשים. הדבר עורר ביקורת בעולם, כולל בישראל – כ־350 אלף ישראלים הצטרפו למחאה שקראה להתפטרותם של בגין ושרון, מה שאכן קרה במהלך השנה העוקבת.
מאמרה של פרקינסון נכתב לפני כניסתה לתוקף של הפסקת האש המתרחשת כעת במלחמה עם חמאס במקביל לשחרורם המבורך של חלק מן החטופים והחטופות, אשר מעוררת ביתר שאת תהיות לגבי עתיד הלחימה. בכירי מערכת הביטחון בישראל חוזרים ומדגישים כי הלחימה תמשיך בעוצמה עד לחיסול החמאס מייד בסיום הפסקת האש. לשאלה מה יקרה בעזה ביום שאחרי אין עדיין תשובה, וכלל התרחישים נראים גרועים ולא סבירים. בהנחה שישראל לא תסכים לוותר על שליטה ביטחונית ברצועה לפחות בשלב הראשון, הסיטואציה של רצועת ביטחון בעזה נראית די סבירה, אך הניסיון מלבנון נראה די עגום.
בסיכומו של דבר, פרקינסון משתמשת בהשוואה שערכה בין המצב בלבנון למצב בעזה כיום כדי לטעון שישראל צועדת בעיניים עצומות לעבר תרחיש שהיא אמורה כבר להכיר ולזהות כמועד לכישלון מדיני, אסטרטגי וביטחוני. לדידה, על ישראל כעת להבין את מה שהיה עליה ללמוד כבר מזמן – הפתרון לסכסוך לא יהיה צבאי אלא מדיני. אמירה זו נשמעת כיום בעיקר מפי גורמים מחוץ לישראל, ובראשם נשיא ארה"ב ג'ו ביידן. קטר מתווכת, אך רק ארה"ב יכולה באמת להשפיע על הפעולות של ממשלת ישראל. האם ביידן ידרוש את סוף המלחמה? במלחמת לבנון, אם להמשיך בהשוואה, הממשל של רונלד רייגן היה חלוק: חלק רצו שישראל תיסוג מייד מלבנון, בעוד אחרים חשבו שגם אש"ף וסוריה צריכות לסגת מהאזור. כאשר המשבר ההומניטרי בלבנון הלך והחמיר, נקט רייגן קו נוקשה יותר: לאחר מטח קטלני במיוחד של צה"ל במהלך המצור על ביירות, התקשר רייגן לבגין ודרש מצה"ל להפסיק את ההפגזה. באפריל 1983, הוא אמר לציבור שהממשל שלו עצר את המכירה של F-16 לישראל, ושהיא לא תחודש עד שהמדינה תיסוג מלבנון.
יש עדויות לכך שהדבר אכן גרם לשינוי משמעותי בהתנהלות של ישראל לכיוון מתון יותר. ביידן, לדידה של הכותבת, צריך לפעול באופן דומה כיום ולדחוף להפסקת אש, שהיא הפתרון ההגיוני היחיד שיביא ביטחון ושאפשר לתמוך בו מבחינה מוסרית, בפרט אם ארה"ב רוצה להישאר שחקנית משמעותית שניתן לסמוך עליה באזור. כל אפשרות אחרת מעמידה את תושבי עזה בפני אסון הומניטרי, וגורמת להם לספוג עוד ועוד הפצצות ולגדל דור של מיליטנטיים רווי נקמה שמוכנים להקריב את חייהם כדי להילחם בישראל. הניסיון הלבנוני אמור ללמד את ישראל לא להיכנס שנית לאותו מצב.
