המאמר "הפצצת עזה על ידי ישראל היא מערכה כושלת: עונש קולקטיבי לא יביס את חמאס" פורסם באתר Foreign Affairs ב־6 בדצמבר 2023. כותב המאמר, פרופ' רוברט א' פֵּייפּ (Pape), הוא חוקר מדע המדינה באוניברסיטת שיקגו, מנהל פרויקט שיקגו לביטחון ולאיומים, ובר סמכא בנושא המדובר: הוא מחברו של ספר חשוב על יעילותן של הפצצות מהאוויר במיגור ארגוני טרור. הספר פורסם בהוצאת אוניברסיטת קורנל היוקרתית ב-1996, ומבוסס על מחקר השוואתי בין כמה אזורי סכסוך בעולם.
בריאיון של פייפ לרשת אל־ג'זירה באנגלית, הוא תיאר את מערכת ההפצצות הישראלית ברצועת עזה כאחת החמורות ביותר אי פעם משום שהביאה כבר להרג של קרוב ל־1% מאוכלוסיית עזה. למרות זאת, התמיכה בחמאס בקרב האוכלוסייה הפלסטינית לא ירדה, אלא להפך: היא שולשה לעומת המצב לפני המלחמה. נתון זה לפי פייפ הוא עדות לכך שאי־אפשר לשנות את דעתה של אוכלוסייה מסוימת בעזרת תקיפות מן האוויר. אחרי 7 באוקטובר פלשה ישראל לצפון רצועת עזה בכוח של כ־40,000 חיילים. המערכה הישראלית מתאפיינת בהפצצות חסרות הבחנה על אוכלוסייה אזרחית. מטרתה של ישראל בלחימה אינה ברורה: אומנם לפי הצהרות המנהיגים הישראלים המלחמה מכוונת נגד חמאס, אולם העדויות בשטח מראות אחרת. קרוב לשני מיליון פלסטינים בעזה נמלטו מבתיהם. לפי נתוני משרד הבריאות הפלסטיני בעזה, יותר מ־15,000 אזרחים נהרגו, מהם כ־6,000 ילדים וכ־5,000 נשים. לפי כל הגדרה, המערכה הישראלית היא עונש קולקטיבי מסיבי נגד אזרחים. פעולות אלה מעלות את השאלה האם המערכה הצבאית היא חלק מתוכנית כוללת, שעדות לה נמצאת במסמך המדיניות של המשרד הממשלתי הישראלי לענייני מודיעין, אשר הציע כאחת החלופות למצב בעזה לשלוח את כל אוכלוסיית עזה לחצי האי סיני. יש לציין, שכותב המאמר אינו מתייחס להצעת הטרנספר כאל אחת משלוש חלופות במסמך, אלא כאל החלופה היחידה בו, ובכך עושה שירות דוב לקוראיו.
המחשבה שפגיעה באוכלוסייה תביא אותה לפנות נגד שלטון החמאס אינה נתמכת בניסיון ההיסטורי המוכר. הפצצות אוכלוסייה מהאוויר מעולם לא הביאו לדה־מורליזציה אצל הצד המותקף, ואף להפך: גרמו ליתר נחישות ורצון להשיב מלחמה. לשם הדוגמה: ההפצצה על ערי גרמניה במלה"ע השנייה, ובמיוחד המבורג, דרזדן ודרמשטאדט לא גרמה לאוכלוסייה הגרמנית לפנות נגד הנאצים; הבליץ האווירי הגרמני על לונדון במלה"ע השנייה לא גרם לאנגלים להיכנע, ואף הגביר את רצונם להביס את גרמניה הנאצית; במלחמות קוריאה, וייטנאם ומלחמת המפרץ, הפציץ הצבא האמריקאי ריכוזי אוכלוסייה באופן כבד, אך העמים המקומיים לא פנו בעקבות כך נגד ממשלותיהם; ובמלחמה הנוכחית באוקראינה נקטה רוסיה מדיניות של הפצצות נרחבות על ערים, אך הפגיעות באזרחים גרמו להנהגה האוקראינית רק להקשיח עמדות מול רוסיה.
עד כה נראה, שהתבנית ההיסטורית הזו חוזרת על עצמה בעזה. לאחר כחודשיים של פעולות צבאיות אינטנסיביות השיגה ישראל רק תוצאות שוליות, ואין סימנים אפילו לתבוסה חלקית של חמאס. אומנם ישראל מדווחת על הרג של כ־5,000 לוחמי חמאס, אולם דבר זה אינו מפחית את האיום לאזרחי ישראל, משום שהתברר ב־7 באוקטובר שחמאס הצליחו לחדור בקלות ליישובים הישראליים ולכוחות הישראליים לקח שעות להתמודד איתם. גורמים ישראלים רשמיים מודים כיום שמספר האזרחים ההרוגים גדול פי שניים ממספר לוחמי חמאס ההרוגים, כלומר המלחמה מייצרת יותר טרוריסטים מאלו שהיא הורגת. תהליך זה מתרחש משום שעל כל טרוריסט הרוג יש משפחה שתרצה לנקום. עד כה (המאמר פורסם ב־6 בדצמבר) נראה שתשתית חמאס לא נפגעה באופן קריטי: בית חולים שיפא לא הוכח כמפקדה של חמאס, פתחי מנהרות הושמדו, אך מנהרות אפשר לשקם ולבנות מחדש, ורוב מפקדי ולוחמי חמאס שרדו. לוחמי חמאס שייכים לכוחות גרילה וטרור, וככאלה הם יכולים לנטוש את שדה הקרב, להיטמע באוכלוסייה ולחזור להילחם בתנאים טובים יותר עבורם, מה שחיילי צה"ל אינם יכולים לעשות.
המוצא מן הסכסוך וממעגלי האלימות אינו יכול להיות פתרון כוחני, אלא שלום ממושך. פייפ טוען שרק הסדר של שתי מדינות יוביל לביטחון מתמשך לישראלים ולפלסטינים כאחד, וזו גם הגישה היחידה שיכולה לחתור תחת החמאס
עד עכשיו נראה שהמערכה הישראלית לא החלישה את שליטת חמאס על רצועת עזה. הדרך היחידה להנחיל ניצחון סופי לחמאס היא על ידי תקיפת מנהיגיו ולוחמיו תוך כדי הפרדתם מהאוכלוסייה הסובבת, שנכון להיום עדיין תומכת בחמאס במספרים גדולים: סקר של מרכז העולם הערבי למחקר ופיתוח (AWRAD) מ־14 בנובמבר 2023 הראה עלייה בתמיכה בחמאס לאחר הכניסה הישראלית לרצועת עזה לעומת סקר קודם שנערך בחודש מרס: בסקר העדכני 76% הביעו תמיכה בחמאס, לעומת 27% בסקר המוקדם. מכך מסיק פייפ כי חלק ניכר מתוך אוכלוסיית הגברים בני 18–34, אוכלוסייה שמונה 500 אלף איש, הם מגויסים פוטנציאליים לחמאס כיום. כמו כן, תוצאות אלה מאששות את הניסיון ההיסטורי שלפיו רוב אנשים אינם הופכים להיות טרוריסטים בגלל אידאולוגיה או דת, אלא משום שאדמתם נלקחה מהם ומצבם מורע. פייפ גם מצטט את המחקר של עצמו שבו בדק 462 טרוריסטים מתאבדים. לפי המחקר, הארגון שהוציא הכי הרבה מתאבדים הוא הנמרים הטמילים בסרילנקה, ארגון מרקסיסטי-חילוני מוצהר. בין 1994 ל־2005 ביצעו חמאס וארגונים פלסטינים אחרים יותר מ־150 התקפות מתאבדים שנרצחו בהן למעלה מ־1,000 ישראלים. פייפ טוען כי רק לאחר הנסיגה הישראלית מרצועת עזה ("תוכנית ההתנתקות", 2005) נטשו ארגוני הטרור את נשק המתאבדים, אם כי הפסקת פיגועי ההתאבדות על ידי חמאס נעשתה כבר בקיץ 2004 על רקע חיסול שני מנהיגי הארגון השיח' אחמד יאסין ועבד אל־עזיז רנתיסי באביב של אותה שנה. הפסקת פיגועי ההתאבדות על ידי חמאס נעשתה תוך הבנה עקיפה עם ישראל ולפיה התנועה תעצור את פיגועי ההתאבדות בתמורה לכך שישראל תחדל מלרדוף את מנהיגיה ולהרגם. יש לנו אם כן את כל הסיבות לחשוב ששליטה מחודשת של ישראל ברצועת עזה "לתקופת זמן בלתי־מוגבלת", כפי שאמר רה"מ נתניהו, רק תוביל להתקפות מחודשות, אולי אף בעוצמה גדולה יותר, נגד אזרחים ישראלים.
המאמר מפנה זרקור להתפתחות מפעל ההתנחלות בשטחים, וטוען כי הגדלת האוכלוסייה היהודית בשטחים הפלסטיניים היא גורם מכריע בליבוי הסכסוך. הרחבת ההתנחלויות היא תוצאה ישירה של מדיניות ממשלות הימין בהובלת הליכוד מאז 1977, ובכל שנה מאז שנות השמונים עלה מספר התושבים הישראלים מחוץ לקו הירוק. ב־1977 היה מספר המתנחלים כ־4,000, עלה ל־24,000 ב־1983; 116,000 ב־1993; כ־500,000 ב־2022. לזאת יש להוסיף עוד כ־230,000 ישראלים בשטחי מזרח ירושלים. הגידול המתמיד במספר המתנחלים הוא הסיבה העיקרית לכך שרעיון שתי המדינות איבד תמיכה מאז שנות התשעים. זאת משום שלפלסטינים אין סיבה לתמוך בפתרון שתי המדינות, אם המשמעות של התהליך היא אובדן עוד אדמות. גידול ההתנחלויות גרם להידרדרות היחסים בין ישראלים לפלסטינים בכל הארץ.
המוצא מן הסכסוך וממעגלי האלימות אינו יכול להיות פתרון כוחני, אלא שלום ממושך. פייפ טוען שרק הסדר של שתי מדינות יוביל לביטחון מתמשך לישראלים ולפלסטינים כאחד, וזו גם הגישה היחידה שיכולה לחתור תחת החמאס. מכיוון שישראל היא הכוח החזק והשולט בשטח, עליה להוביל את התהליך. ישראל יכולה וצריכה לנקוט צעדים חד־צדדיים בכיוון זה אפילו לפני כניסה למו"מ עם הפלסטינים. לצד החתירה להסדר של שלום, ישראל צריכה ללוות את התהליך בפעולות צבאיות מוגבלות המכוונות כלפי הנהגת חמאס ולוחמיה, האחראים למעשי הזוועה של 7 באוקטובר.
תנועת חמאס לא תאבד מייד את רצונה להילחם: ראשית, היא מחויבת לחיסול ישראל; ושנית, היא תהיה אחת המפסידות הגדולות ביותר מיישום פתרון שתי המדינות משום שהסכם שלום לבטח ימנע מכל הקבוצות הפלסטיניות להחזיק נשק פרט לרשות הפלסטינית, יריבתה הגדולה של חמאס. גם כאשר יושג הסכם שלום, עדיין תצטרך ישראל צבא חזק משום שאיום הטרור לא יוסר לגמרי לשנים רבות. לפיכך, המטרה הנוכחית אינה צריכה להיות תוכנית מיידית ליישום פתרון שתי המדינות, אלא המטרה המיידית צריכה להיות התוויית דרך שתוביל בסופו של דבר להקמת מדינה פלסטינית עצמאית.
כאמור, ישראל יכולה וצריכה לנקוט צעדים כדי לקדם את הפתרון המדיני. ישראל יכולה להכריז בפומבי שהיא שואפת למצב שבו הפלסטינים חיים במדינה שבה הם בחרו לצד המדינה היהודית – ישראל, וכי בכוונתה לפתוח בתהליך שישיג מטרה זו תוך 10 שנים למשל; ולהציב אבני דרך להשגת המטרה. ישראל יכולה להכריז על הקפאת הבנייה בהתנחלויות בגדה המערבית כמעין "מקדמה" שתוכיח את רצינות כוונותיה ליישום פתרון שתי המדינות. ישראל יכולה להכריז שהיא מוכנה לעבוד עם כל שותף שיסכים עם מטרות התהליך: המדינות השכנות באזור, הארגונים הבין־לאומיים וכל הפלגים הפלסטיניים. צעדים אלו יכולים להביא ליתר שיתוף פעולה מצד האוכלוסייה האזרחית בשטחים, שפתיחת אופק של פתרון מדיני עבורה יעלה את הסיכויים לכך שתהיה מוכנה יותר לצדד בתהליך המדיני ולפנות נגד חמאס. בטווח הארוך, הדרך היחידה להביס את חמאס היא לתקוע טריז פוליטי בינו לבין האוכלוסייה הפלסטינית. צעדים ישראליים שיצביעו על כוונה רצינית ליצור עתיד חדש ישנו באופן ברור את המסגרת ואת הדינמיקות של יחסי ישראל-פלסטינים, ויספקו לפלסטינים חלופה אמיתית במקום תמיכה בחמאס ובאלימות.
סיכויי המהלך בשלב זה נראים קלושים. כמובן, הממשלה הישראלית הנוכחית אינה מראה שום סימן שהיא שוקלת ליישם תוכנית כזו. אולם מגמה זו יכולה להתהפך אם ארה"ב תפעיל את השפעתה. הבית הלבן יכול למשל להפעיל יותר לחצים באופן פרטי על נתניהו ועל ממשלתו כדי למנוע פגיעה חסרת הבחנה באזרחים במהלך התקיפות האוויריות. הצעד החשוב ביותר שוושינגטון יכולה לפתוח בו בשלב זה הוא דיון ציבורי רחב באופן שבו ישראל נוהגת במערכה הצבאית ברצועת עזה, דיון אשר יאפשר לשקול ברצינות גישות חלופיות, ויציג בפני הציבור האמריקאי, הישראלי והעולמי את המידע הרלוונטי הנחוץ כדי להעריך את ההשלכות של כל אחת מהגישות החלופיות. הממשל האמריקאי יכול להוציא הערכה ממשלתית רשמית של ההשלכות של המערכה הצבאית הישראלית בעזה על החמאס ועל האזרחים הפלסטינים, והקונגרס יכול לערוך שימועים פומביים בשאלה הפשוטה: האם המערכה הצבאית מולידה יותר טרוריסטים ממה שהיא הורגת?
בינתיים לא נראה שיש מטרה מדינית כלשהי למלחמה, וישראל ממשיכה בדרך שבה התחילה. כישלון הגישה הישראלית הנוכחית הופך להיות ברור יותר מיום ליום. דיון ציבורי מתמשך במציאות זו לצד בחירה מושכלת של חלופות חכמות הם הדרך הטובה ביותר לשכנע את ישראל לעשות את הדבר שהוא אחרי הכול האינטרס הלאומי שלה עצמה. לאחרונה יצא סקר עמדות בגדה המערבית וברצועת עזה שנערך על ידי מכון המחקר למדיניות ולסקרים (PSR), ולפיו התמיכה בחמאס עלתה הן בגדה המערבית והן ברצועת עזה לאחר המלחמה לעומת לפניה סקר זה תומך בטיעון העיקרי של פרופ' פייפ שמערכת ההפצצות על עזה לא תגרום לאוכלוסייה להפנות עורף לשלטון החמאס, אלא להפך.
