הקול היהודי המתנגד למלחמה של ישראל בפלסטינים נשמע הפעם חזק במיוחד, יותר מבכל תקופה אחרת מאז הקמת המדינה. הדבר בא לידי ביטוי בהשתתפות בהפגנות ובשביתות בערי בירה ובמדינות מרכזיות במערב, למשל בוושינגטון, בניו יורק, בלונדון, בפריז, באמסטרדם, בווינה ובמדריד. ארגונים יהודיים כגון Jewish Voice for Peace ו־ifNotNow וכן קבוצת נטורי קרתא לצד דמויות מפתח יהודיות – אומנים, סופרים ואקדמאים, פועלים וכותבים הצהרות ועצומות הנשלחות לממשלות בארצות הברית, בצרפת, בבריטניה ובגרמניה. הם תובעים להפסיק את המלחמה הנוכחית, להפסיק להשתיק קולות המתנגדים לישראל באמתלה של אנטישמיות ולא להגביל את הזכות להתנגד למלחמה.
המצפון של אותם יהודים התעורר עקב נסיבות שונות. הסיבה הראשונה היא השערורייה המוסרית במלחמה שבה פתחה ישראל, הנחשבת בעיני רבים כמלחמת השמדה כלפי הפלסטינים. ישראל עושה זאת, על כל הזוועות הטמונות בכך, לעיני העולם כולו, כפי שכתב העיתונאי גדעון לוי בהארץ. שנית, העובדה שישראל מנצלת את השואה כדי להציג את עצמה כקורבן המגן על עצמו באמצעות ביצוע מדיניות של טיהור אתני ואדמה חרוכה כנגד פלסטינים, עוררה חלקים שונים בציבור היהודי להתנגד להשוואה זו תחת הסיסמה "לא בשמנו". אלה משמיעים את הטענה שישראל אינה מייצגת את כל היהודים, כפי שטוען למשל נורמן פינקלשטיין.
שלישית, מדינות מערביות שונות תמכו באופן מוחלט במלחמה של ישראל, תוך ניסיון למנוע ביקורת על ישראל ולמסגר כל ביקורת כזו כאנטישמיות גרידא. זאת על אף שהמערב – שכעת מנסה לנקות את מצפונו המוכתם בקורבנות היהודיים של השואה על ידי תמיכה באכזריות של ישראל כנגד הפלסטינים – הוא זה שאחראי לה. הפילוסופית היהודייה-אמריקאית ג'ודית באטלר הייתה מהדמויות הבולטות להוקיע זאת. רביעית, מדינות מערביות רבות מתעלמות מערכי החירות, הצדק והשוויון, שלטענתן הן היו המבשרות שלהם, או שהן משתמשות בהם באופן ציני. מדינות שהתנגדו באופן נחרץ לפלישת רוסיה לאוקראינה, גינו את פשעי המלחמה כנגד האוקראינים והעניקו סיוע בלתי־מוגבל למתנגדים האוקראינים, שוללות את כל אלה מהפלסטינים, שנתפסים כמי שעליהם להיכנע לכיבוש או כאילו אינם עם או אינם זכאים לזכויות אזרח כשאר בני האדם.
אין ספק שהעובדה שישראל מצטיירת כמדינה קיצונית, לאומנית ודתית, הן במישור של מדיניות הפנים והן במישור של מדיניות החוץ, מעוררת את חששם של יהודים לגבי מקומם בחברות שבהן הם חיים בשל השפעתם השלילית על שחיקת ערכי החירות, הדמוקרטיה והשוויון
חמישית, מובן מאליו שהאחדות הפנימית בישראל התערערה עוד לפני המלחמה כתוצאה מהמחלוקות הפנים־חברתיות בין דתיים לחילונים, הטעונות בשסע אתני בין מזרחים לאשכנזים, וכן כתוצאה מעליית הימין הקיצוני הלאומני והמשיחי ומניסיונותיו להפוך את ישראל למדינה שבה הדת היהודית גוברת על האופי הדמוקרטי-ליברלי. פילוג זה תרם לקרע ביחסים של ישראל עם היהודים בחו"ל, שהחלו להציב סימני שאלה לגבי מדיניותה ולגבי המידה שבה היא מייצגת את היהודים בעולם. בפרט, החלו להתפתח בישראל ומחוצה לה גישות שלפיהן הקיצוניות של הימין הלאומני והמשיחי אל מול הפלסטינים מקבילה לקיצוניות שבה הם פועלים כנגד האופי של ישראל כמדינה דמוקרטית וחילונית. אברהם בורג (לשעבר יו"ר הכנסת וחבר מפלגת העבודה) אף השווה את גרמניה הנאצית בימי מלחמת העולם השנייה לימין הקיצוני בישראל.
לבסוף, אין ספק שהעובדה שישראל מצטיירת כמדינה קיצונית, לאומנית ודתית, הן במישור של מדיניות הפנים והן במישור של מדיניות החוץ, מעוררת את חששם של יהודים לגבי מקומם בחברות שבהן הם חיים בשל השפעתם השלילית על שחיקת ערכי החירות, הדמוקרטיה והשוויון: ישראל נעשתה נטל פוליטי, ביטחוני, מוסרי וכלכלי על מדינות המערב ועל היהודים שחיים במדינות אלה.
כך, ההיסטוריון אילן פפה הזכיר את המציאות הנוראה שיצרה ישראל ברצועת עזה כאשר הטילה סגר ומצור הדוק על האזור, וגם נורמן פינקלשטיין יצא להגן על צעירי עזה, אשר "מצאו את עצמם בכלא אחד גדול מאז שנולדו". אלה הם חלק מהקולות היהודיים המשפיעים הנשמעים בישראל ומחוצה לה. קולות אלה הפכו לאמינים בעקבות השסעים והמתחים הנוכחיים בישראל כעת סביב זהותה של המדינה ואופייה והפיכתה למדינת אפרטהייד עם עלייתן של דמויות בעייתיות ואלימות כגון שר האוצר בצלאל סמוטריץ', השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר וחברים נוספים בממשלתו של נתניהו. פפה, שלמה זנד, גרשון שפיר ונורמן פינקלשטיין הם כותבי ספרים מרכזיים ובולטים בתחום הבנת הסכסוך הישראלי-פלסטיני, ובכתיבתם הם עוסקים בפירוק הנרטיב הישראלי הכובש והגזעני.
הבעיה של כלל הקולות האלה היא שהם זקוקים להדהוד פלסטיני שיציב אותם במסגרת תפיסה פוליטית או במסגרת שותפות יהודית-פלסטינית. הם זקוקים גם לנסיבות מתאימות בעולם הערבי ולהמשך השינוי בדעת הקהל הבין־לאומית לטובת תפיסת הסוגיה הפלסטינית כסוגיה הנוגעת לחופש ולצדק בעולם.
מאג׳ד כיאלי הוא עיתונאי פלסטיני, יליד חלב שבסוריה ב־1954 החי בברלין. המאמר המלא פורסם במגזין אל־מג'לה ב־23 בדצמבר 2023. גרסה עברית מקוצרת זו מתפרסמת בחסות פרויקט אופק המשותף למכון ון ליר, לפורום לחשיבה אזורית ולמרכז אעלאם. מערבית: נטע איפרגן
